גומלין

  • הרב משה טרגין

גומלין

ישנם כמה תחומים הלכתיים שבהם נדרשים שני עדים על מנת להחשיב ראיה כראיה קבילה. בענייני ממון ובעניינים הנוגעים למעמד האישי אכן יש צורך בשני עדים. אולם בכל מה שקשור באיסורים, כלומר במעמדו ההלכתי של חפץ מסוים, אנו מסתפקים בדרך כלל בעד אחד. דין זה ידוע בשם "עד אחד נאמן באיסורים". בהתאם לדין זה, רשאי עד אחד להעיד על תבואה מסוימת כי הופרשו ממנה תרומות ומעשרות כדין, וכי היא כשרה לאכילה. עם זאת, מצינו שהמשנה במסכת דמאי (פ"ד מ"ז) מביאה מקרה שבו עדותו של עד אחד נדחית. המשנה מדברת על שני חמרים (מוכרי תבואה שהיו מסתובבים בין הערים על חמוריהם) המגיעים לעיר מסוימת, ואחד מהם משבח את תבואתו של חברו על חשבון תבואתו הוא: הוא טוען כי שלו חדש (תבואה באיכות גרועה)ואילו של חברו ישן (תבואה מעולה יותר); שלו אינו מתוקן ואילו של חברו מתוקן (הופרשו ממנה תרומות ומעשרות כדין). על פי הדין הרגיל, אין סיבה שלא לקבל את עדותו של החמר; עדותו היא עדות של עד אחד באיסורים. החידוש במשנה הוא כי בשל החשד המתעורר במקרה זה אין לקבל את העדות. החשש שהמשנה מעוררת הוא חשש "גומלין" - הם התנו ביניהם שכל אחד מהם ישקר לטובת חברו; למעשה, המשנה חוששת כי הם שותפים לפשע. בשיעור זה נעמוד על טיבה של הלכה זו.

באופן פשוט ניתן להבין הלכה זו בצורה הבאה: למרות שבדרך כלל אנו אכן מאמינים לעד אחד, ישנם מספר גורמים המעוררים ספק בנוגע למהימנותו. לדוגמא: אם אדם נתפס משקר בעבר, יש סיבה טובה שלא להאמין לעדותו בעתיד. במקרה של גומלין כנותם של החמרים מוטלת בספק רב. העובדה שכל אחד מהם משבח את תבואתו של חברו בתורו מעוררת את החשש שמא יש כאן סצינה מבוימת. אנו חושדים כי הצגה זו תוכננה מראש; ישנו חשש סביר כי יש כאן ניסיון להטעות אותנו ולהוליכנו שולל, ועל כן העדות אינה קבילה.

אם זהו אכן ההסבר העומד ביסוד דין גומלין, יהיה זה הגיוני מאוד למצוא חשש זה במקרים נוספים. אלא שלא כך הם פני הדברים. המשנה בדמאי נידונה במסכת כתובות (כד ע"א): זהו המקום היחיד בש"ס שבו מוזכר דין זה. אם כך, ייתכן שאנו עוסקים בדין שהוא תלוי-מקרה; ייתכן כי חשש גומלין הוא מקומי מאוד, וכי הוא נוגע לסיטואציה מסוימת בלבד.

רש"י במסכת כתובות מציע הסבר נוסף לדחיית עדות החמרים. לדעתו עדותם אינה מתקבלת משום שהם עמי הארץ - הם אינם בקיאים בהלכות. במבט ראשון נראה הסבר זה תמוה למדי. הרי לעיל אמרנו שאין מאמינים לעדות משום שיש חשש גומלין ולא בגלל מצב ידיעותיהם התורניות של החמרים? אמנם יש מקום לומר, לכאורה, כי חששנו מתעצם בשל העובדה שמוכרי התבואה הם עמי הארץ. אך הדברים אינם כה פשוטים: למעשה, ניתן להתייחס אל הרבה אנשים חסרי השכלה וידיעות כאל אנשים יותר אמינים מעמיתיהם המשכילים. דווקא עובדת היותם לא-משכילים היא המבטיחה את נאמנותם, בשל היותם יותר תמימים ופחות בעלי תחכום ויכולת לשקר. אם כך, מדוע רש"י מנמק את אי-מהימנותם בעובדת היותם עמי הארץ??

הרמב"ם בפירושו למשנה במסכת דמאי מסביר מדוע מוכרי התבואה אינם נאמנים: מדובר באנשים שאינם מכירים את דיני התרומות והמעשרות, ועל כן אנו חוששים שהם לא הפרישו כיאות. זוהי הסיבה שאין לעמי הארץ נאמנות בעניינים הנוגעים לתרומה. אלא שבמקרה שלנו, ישנה סיבה מיוחדת העשויה לתת תוקף לעדותם. בדרך כלל אנו מניחים כי "אין אדם חוטא ולא לו"- אדם אינו משקר לתועלתו של מישהו אחר מלבדו. אם אדם מעיד לטובת מישהו אחר ללא תועלת או הנאה, עדותו נחשבת למהימנה יותר. אם כך, במקרה של תרומה ניתן לומר כי נקבל את עדותם של החמרים אף על פי שלעמי הארץ אין נאמנות בענייני תרומה בדרך כלל. אפשר שנתעלם מחוסר ידיעתם את פרטי הנושא בשל העובדה שהם מעידים לטובת מישהו אחר.

פה נכנס חשש גומלין. חשש גומלין אינו מאפשר לנו לתת להם נאמנות מיוחדת זו. למרות שהם מעידים כל אחד על תבואתו של חברו, אין לומר כי אין להם כל מניע בעדותם. למעשה, כל אחד מהם מעוניין לשקר לטובת חברו, כי כך הם סיכמו ביניהם. הנאמנות המיוחדת שיש לכל מי שמעיד על דבר שאינו לטובתו אינה יכולה להינתן במקרה זה. בסיכומו של דבר, לדעת הרמב"ם החמרים אינם נאמנים משתי סיבות:(1) משום שהם אינם בקיאים דיים בהלכות תרומות ומעשרות. (2) משום שאי אפשר לתת להם נאמנות מיוחדת. בית דין אינם יכולים להעניק נאמנות לעדותם של עמי הארץ האלה, כפי שהם אכן נותנים לעמי הארץ אחרים, שאינם מעידים על שלהם, משום חשש גומלין. וייתכן שזהו ההסבר אף בדברי רש"י. חשש גומלין אינו הגורם לדחיית עדותם, הוא רק הגורם לכך שאין להם הנאמנות המיוחדת שישנה לכל מי שמעיד על מה שאינו שלו.

סיכום:

עד כה הצגנו שני מודלים שעל פיהם ניתן להבין את דין גומלין. אפשר לומר כי זהו חשש שיכול לפסול כל סוג של עדות, ללא תלות בתוכנה. על הצד הזה יש מקום לתמוה: מדוע הלכה זו נדירה כל כך בש"ס? לחלופין, נוכל לומר כי חשש זה לבדו אינו יכול "להפיל" עדות רגילה. בכוחו רק למנוע מתן נאמנות שהייתה יכולה להינתן במקרה של עדות של אדם על דבר שאינו שלו.

הנפקא מינה המשמעותית ביותר לחקירה שהעלינו היא שאלת ההיקף של דין גומלין. על פי ההסבר הראשון חשש זה יכול לטרפד כל עדות שהיא אם עד אחד מעיד לטובת חברו וחברו מעיד לטובתו. כל מקרה המעורר חשד כי יש כאן סיכום לעדות הדדית - ייפסל. על פי דעת הרמב"ם עדות רגילה לא תושפע מחשש זה. חשש גומלין יבוא לידי ביטוי רק כאשר עם הארץ צריך נאמנות גבוהה יותר על מנת להעיד - במקרה זה חשש גומלין ימנע ממנו את החיזוק בנאמנות שלו הוא זקוק, והוא יישאר פסול לעדות.

הירושלמי במסכת דמאי טוען כי כל עד אחד צריך להיבדק מחשש גומלין. אך הר"ש (בפירושו למשנה במסכת דמאי) מסכים עם פירוש רש"י במסכת כתובות, ומעמיד את הירושלמי באופן שחשש גומלין חל רק על עד אחד שהוא עם הארץ. הגר"א בספרו "שנות אליהו" (פירוש לירושלמי) משנה את הגרסה בירושלמי (מופיע באות עא שם). הוא טוען כי הירושלמי מעולם לא טען שחשש גומלין רלוונטי לכל עד אחד. מדובר בחשש ספציפי לגבי עם הארץ. השינוי בגרסה הוא "ע"ה" - עם הארץ - במקום "ע"א" - עד אחד. שינוי של אות אחת מוליך את הגר"א להסביר את הירושלמי כדברי רש"י והרמב"ם.

שאלה זו - האם להחיל את חשש גומלין על כל עד אחד, או שמא רק על עם הארץ המבקש תוספת נאמנות - מניעה את התוספות במסכת כתובות לבדוק את תוכנה של עדות החמרים. לפי פשט המשנה, האחד מעיד על השני כי תבואתו היא ישנה (מן השנה שעברה - מותרת באכילה) ולא חדשה (האסורה עד שיובא קרבן העומר). ישנן דעות כי הם מעידים על תבואתם שאינה משנת שמיטה. רבנו תם (מובא בתוספות במסכת כתובות כד ע"א ד"ה שלי) מתנגד לפירושים אלו, שכן לדעתו עמי הארץ לא נחשדו בעניינים כה פשוטים כשמיטה וכאיסור חדש. אם אין הם חשודים, אין מקום לחשוש במקרה כזה לגומלין. לדעתו חשש גומלין שייך רק לגבי עדות על תרומות ומעשרות - תהליך מורכב ומסובך יותר, שעמי הארץ אינם בקיאים בו. מכאן עולה שרבנו תם סבור כי חשש גומלין מוגבל בהיקפו: הוא קיים רק לגבי עד הדורש עודף נאמנות לגבי עניין מסוים. (הפני יהושע במסכת כתובות הולך בכיוון דומה לכיוון שבו הלך רבנו תם.)

נקודה נוספת שבה ניתן לבחון את השאלה שהעלינו היא רמת החשש הנדרשת על מנת לעורר את חשד גומלין. אם מדובר בפסול עדות שהייתה קבילה ללא חשש גומלין, ייתכן שנדרוש ספק כבד משקל על מנת לפסול את העדות. אולם אם חשש גומלין פוסל רק עד הטוען לתוספת נאמנות, נוכל להיות חופשיים יותר ביישום החשש: בכל פעם שנסתפק, ולו במעט, באשר לרמת מהימנותו של העד, לא נעניק לו את הנאמנות המבוקשת. אם כך, יוצא שכדי לפסול עדות שהייתה מתקבלת ללא גומלין אנו צריכים רמה סבירה של ספק, ואילו כדי לשלול תוספת נאמנות נסתפק אפילו בחשש קל. הגמרא במסכת כתובות מגבילה את חשש גומלין רק למקרים שבהם אנו רואים כי שני החמרים הביאו את כלי המכירה שלהם - משקלות, מאזניים וכו'; כשמגבלה זו אינה מתקיימת- האחד נאמן בעדות על חברו. [תוספות חולקים (ומסבירים את הגמרא בצורה אחרת).] אם כן, לפחות לשיטת רש"י יש צורך בסימנים משמעותיים לשקר על מנת לעורר חשש גומלין, כגון כאשר החמרים מגיעים העירה כשכל אחד מהם מצויד בכלי מכירה. יש בכך כדי לומר כי חשש גומלין הוא חשש שיכול להפיל עדות לבדו, ועל כן יש צורך ברמה גבוהה של ספק על מנת להחילו.(אלא שאם אנו צודקים, הרי שרש"י כאן עומד בסתירה לעמדתו כפי שפירשנו אותה קודם!!)

ישנם גורמים נוספים שבכוחם להשפיע על רמת החשד. ברור כי אם העדויות ניתנות באותו זמן, ולא בזמנים שונים, יש מקום רב יותר לחשש. בנוסף, יש מקום להתייחס לאופן העדות: האם היא נעשתה מיזמתם הפרטית של החמרים, או שמא היא ניתנה כתגובה לשאלה. אם הם אלו שמציעים בפנינו את עדותם, יש מקום רב יותר לחשוד כי הם אינם אלא מציגים את עצמם למטרות מכירה. המשנה בדמאי פ"ד שלפני המשנה העוסקת בגומלין (מ"ו) מתארת מקרה הנראה כמקרה של גומלין, אך למרות זאת העדות מתקבלת. ייתכן כי ההבדל בין המשניות הלכאורה דומות האלו נעוץ באחד (או בשני) הגורמים הללו: חשש גומלין שייך רק כאשר העדויות ניתנות כאחת ו/או ניתנות ביזמת העדים ולא כתגובה לשאלה. חשש גומלין גורם לנו לעמוד על המשמר מפני עדויות מתואמות.

נקודות מתודיות:

1. הלכה מסוימת (דוגמת גומלין, הפוסלת עדות כלשהי) יכולה להיות הסיבה לדין מסוים או גורם שמצטרף אף הוא - יחד עם גורמים אחרים - לקביעת הדין (במקרה שלנו: שלילת נאמנות מאדם, אף על פי שבדרך כלל אדם נאמן בעדות שאינה נוגעת לו).

2. יש לגלות ערנות לשכיחותה של הלכה. לעתים קרובות נמצא כי הלכה שבאופן טבעי היינו מצפים לכך שתופיע פעמים רבות, מופיעה בש"ס רק פעמים ספורות. האם מספר מצומצם זה של הופעות מלמד על הבנה אחרת של ההלכה? (במקרה שלנו: האם חשש גומלין חל רק על עמי הארץ?)

לעיון נוסף:

הגמרא במסכת כתובות (כג ע"ב - כד ע"א) דנה בחשש גומלין במקרה שבו שתי נשים מעידות זו על זו כי הן לא נאנסו במהלך תקופת שבי. בהתחשב בכל מה שאמרנו עד כה על חשש גומלין, כיצד ניתן להבין את הדיון בגמרא?