סנהדרין | דף צא | גוף ונפש

"אמר ליה אנטונינוס לרבי: גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין. כיצד? גוף אומר: נשמה חטאת, שמיום שפירשה ממני הריני מוטל כאבן דומם בקבר! ונשמה אומרת: גוף חטא, שמיום שפירשתי ממנו, הריני פורחת באויר כצפור!
אמר ליה: אמשול לך משל למה הדבר דומה: למלך בשר ודם, שהיה לו פרדס נאה, והיה בו בכורות נאות, והושיב בו שני שומרים, אחד חיגר ואחד סומא... מה עשה? הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד. אף הקדוש ברוך הוא מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד..." (צא ע"א–ע"ב)

אתמול למדנו על מחלוקת הרמב"ם והרמ"ה אם הגופים חיים לעולם הבא. והנה, מן המדרש הזה (המובא [בשם רבי ישמעאל ובשינויים] גם בויקרא רבה פרשה ד) הביא הרמ"ה ראיה לדבריו: רבי משיב לאנטונינוס כי האדם נידון כיחידה אורגנית אחת – מכאן שאף הגופים נידונים ונענשים לעולם הבא.

הרמב"ם סמך, כנראה, את יתדותיו במדרש אחר (המובא אף הוא בויקרא רבה שם):

"'דבר אל בני ישראל לאמר נפש כי תחטא' וגו' (ויקרא ד', ב)...
תני רבי חייא: משל לכהן שהיה לו שתי נשים, אחת בת כהן ואחת בת ישראל, ומסר להן עיסה של תרומה וטמאוה. אמר להן: מי טמא את העיסה? זו אומרת: זו טמאתו, וזו אומרת: זו טמאתו. מה עשה הכהן? הניח לבת ישראל והתחיל מדיין עם הכהנת. אמרה לו: אדוני כהן, מפני מה אתה מניח את בת ישראל ומדיין עמי? והלא לשנינו מסרתה כאחת! אמר לה: זו בת ישראל, ואינה למודה מבית אביה, אבל את בת כהנת, ואת למודה מבית אביך, לפיכך אני מניח את בת ישראל ומדיין עמך.
כך לעתיד לבא הנפש והגוף עומדין בדין. מה הקב"ה עושה? מניח הגוף ומדיין עם הנשמה. והיא אומרת לפניו: רבון העולמים, שנינו כאחת חטאנו, מפני מה אתה מניח את הגוף ומדיין עמי? אמר לה: הגוף מן התחתונים הוא, ממקום שהן חוטאין, אבל את מן העליונים, ממקום שאין חוטאין לפני, לפיכך אני מניח את הגוף ומדיין עמך".

רבי חייא מסביר שהתורה אומרת "נפש כי תחטא", ולא 'אדם כי יחטא' מפני שדווקא הנפש היא שמואשמת בחטא: היא שבאה מן העליונים, ולכן עליה מוטלת החובה להישמר מן החטא. אפשר שלנפש אחריות יתרה לא מפני שאינה רגילה לחטוא, אלא מפני שרק בפניה עומדת הברֵרה אם לחטוא. מדרש מקביל (תנחומא פרשת ויקרא סימן ו) קורא על כך את הפסוק "מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע" (קהלת ג', טז): מקום המשפט, דהיינו הנפש – בו מצוי הרשע; הגוף אינו אלא כלי שהנפש משתמשת בו למילוי רצונותיה, לטוב ולמוטב. על כן סבור הרמב"ם שאין טעם להעניש את הגוף, כשם שאין טעם להעניש את אקדחו של הרוצח.

נמצאנו למדים שמחלוקת הרמב"ם והרמ"ה אם הגופים עתידים לעמוד לדין, יסודה במחלוקת המדרשים בהבנת היחס שבין גוף ונפש. הרמ"ה אוחז בעמדתו של רבי, שהאדם הנו גוף ונפש יחדיו; הגוף אינו רק כלי שהנפש משתמשת בו, כי אם חלק מהותי באדם, ולכן ענישת הנפש בלבד היא ענישה חלקית. לפי הרמב"ם, לעומת זאת, האדם הוא הנפש, והגוף אינו אלא כלי לה. יתרה מכך, הרמב"ם סבור כי הגוף מאפיל על הנפש, מחשיך לה ומגביל את השגתה, ולכן העולם הבא – עולם הגמול הנצחי – הוא עולם ללא גופים.