גיור 'אפור' במקרא ובדורנו

  • הרב יעקב מדן
המאמר נכתב על ידי מו"ר הרב יעקב מדן במסגרת המיזם 'ואהבתם את הגר' לע"נ הרב נחום רבינוביץ' זצ"ל, מייסד רשת בתי הדין 'גיור כהלכה'.
 
בס''ד   22.2.3333  
גיור נשים במקרא ובדורנו: רות מול בת פרעה. רות ומצוות ואהבת לרעך כמוך שהתורה תלויה בה. שתי האפשרויות ללמוד במגילת רות מכוח הסוגיה ביבמות.
נשים בדורנו. רציניות יותר ומוכנות יותר להשקיע וכן חשיבות בגלל שהילדים אחריהן. ההבדל בין שאלת טהרת המשפחה וכשרות לבין שאלות ההיקלטות בחברה דתית של האיש לצורך בית הכנסת וכד'.
 
 
א. גיור נשים
א1. הצד השלילי
דומה, שיש להתייחס לגיור נשים במקרא בדרך שונה מאשר לגיור אנשים. גיורו של האיש הוא דבר ברור עם מבחנים ברורים. על המתגייר לעבור את ברית המילה, שהיא אירוע קשה, כואב ומסוכן לאדם מבוגר. המתגייר חייב בכל המצוות, והן משנות את חייו כיהודי לחלוטין. האישה לעומתו, אינה עוברת את המבחן הקשה של ברית המילה, היא מוגבלת במספר המצוות שהיא חייבת בהן, ואם היא נישאת ליהודי היא בדרך כלל תתאים את עצמה לדרישותיו במטבח, בשבת ובשאר ענייני הבית, והם הרי יהיו מרכז חייה. לכן קשה לדעת אם אישה נוכרייה שנישאה ליהודי, והייתה מוכנה לעבור את "טקס" הגיור, שכלל קבלה שיכלה להיות חיוורת של קיום במצוות וטבילה, שהייתה קרובה לדרך הרחצה הרגילה של כל אדם, היא אכן גיורת אמת או נוכרייה במסווה חיצוני של יהודייה מתגיירת.
בפשטות נראה שזו הסיבה לדרך הכפולה שהמקרא מתייחס בה אל נשות שלמה, דרך שגרמה למחלוקת התנאים עליהן:
והמלך שלמה אהב נשים נכריות ר"ש בן יוחי אמר אהב ממש לזנות ... ר' יוסי אומר למושכן לדברי תורה ולקרבן תחת כנפי השכינה (ירושלמי סנהדרין ב', ו).
 
הסתירה העולה במקראות היא כנראה הסיבה לדעות התנאים השונות:
וַיִתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה אֶת פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיִּקַּח אֶת בַּת פַּרְעֹה וַיְבִיאֶהָ אֶל עִיר דָּוִד עַד כַּלֹּתוֹ לִבְנוֹת אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת בֵּית ה' וְאֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב: רַק הָעָם מְזַבְּחִים בַּבָּמוֹת כִּי לֹא נִבְנָה בַיִת לְשֵׁם ה' עַד הַיָּמִים הָהֵם: וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה אֶת ה' לָלֶכֶת בְּחֻקּוֹת דָּוִד אָבִיו רַק בַּבָּמוֹת הוּא מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר (מלכ"א ג', א-ג):
 
בפסוקים אלו ישנה הסתייגות מכך ששלמה  והעם זבחו לה' בבמות, זאת, אף שעדיין לא נבנה המקדש, ואחרי חורבן שילה הותרו הבמות והזביחה בהן. עם זאת אין רמז להסתייגות מכך ששלמה לקח את בת פרעה לאישה. ניתן להניח, שזה היה יחס המקרא גם לנשים אחרות מבנות הגויים ששלמה נשא. מהנחתנו זו עולה, שנשים אלו התגיירו, ושלמה נשאן 'למושכן לדברי תורה ולקרבן תחת כנפי השכינה' כדברי רבי יוסי.
אך לעת זקנתו נכתבו דברים אחרים:
וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת בַּת פַּרְעֹה מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת: מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא יָבֹאוּ בָכֶם אָכֵן יַטּוּ אֶת  לְבַבְכֶם אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה לְאַהֲבָה (שם י"א, א-ב):
 
כאן לא כתוב 'ויתחתן', אלא 'אהב' 'דבק...לאהבה', והנשים, כולל בת פרעה נחשבות כאן גויות גמורות. מכאן עולה יותר שיטתו של רשב"י, ש'אהב ממש לזנות'.
ניתן ליישב את הסתירה במקראות, אך לא נעסוק בכך כאן. נזכיר בחטף את דברי הרמב"ם, שעסק בכך בהרחבה, ואף הוא הותיר אותנו באמצע הדרך ביחס לגיורים אלו:
אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל או שלמה מלך ישראל שנקרא ידיד יי' נשאו נשים נכריות בגיותן, אלא סוד הדבר כך הוא, שהמצוה הנכונה כשיבא הגר או הגיורת להתגייר בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא להכנס לדת, ואם איש הוא בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית, ואם אשה היא בודקין שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל, אם לא נמצא להם עילה מודיעין אותן כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות כדי שיפרושו, אם קבלו ולא פירשו וראו אותן שחזרו מאהבה מקבלים אותן שנאמר ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה.
לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה, בימי דוד שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו, שכל החוזר מן העכו"ם בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגירי הצדק, ואעפ"כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו ב"ד הגדול חוששין להם לא דוחין אותן אחר שטבלו מכ"מ ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם.
ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן, וכן שמשון גייר ונשא, והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר, ולא על פי ב"ד גיירום חשבן הכתוב כאילו הן עכו"ם ובאיסורן עומדין, ועוד שהוכיח סופן על תחלתן שהן עובדות כו"ם שלהן ובנו להן במות והעלה עליו הכתוב כאילו הוא בנאן שנאמר אז יבנה שלמה במה (רמב"ם איסורי ביאה י"ג, יד-טז).
 
הרמב"ם מזכיר לנו גם את נשות שמשון. הקורא את מעשה שמשון בלילה אקראי בחברת הזונה מעזה ואת מעשה דלילה מתקשה לקבל אפשרות ששמשון אכן גייר אותן. נראה, שהן נותרו נוכריות מתחילתן עד סופן. שמשון קרב אליהן רק לאחר שנטש את עם ישראל בעקבות הסגרתם אותו לידי הפלישתים:
וַיֵּרְדוּ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ מִיהוּדָה אֶל סְעִיף סֶלַע עֵיטָם וַיֹּאמְרוּ לְשִׁמְשׁוֹן הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי מֹשְׁלִים בָּנוּ פְּלִשְׁתִּים וּמַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ וַיֹּאמֶר לָהֶם כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי כֵּן עָשִׂיתִי לָהֶם: וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֶאֱסָרְךָ יָרַדְנוּ לְתִתְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן הִשָּׁבְעוּ לִי פֶּן  תִּפְגְּעוּן בִּי אַתֶּם: וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֵאמֹר לֹא כִּי אָסֹר נֶאֱסָרְךָ וּנְתַנּוּךָ בְיָדָם וְהָמֵת לֹא נְמִיתֶךָ וַיַּאַסְרֻהוּ בִּשְׁנַיִם עֲבֹתִים חֲדָשִׁים וַיַּעֲלוּהוּ מִן הַסָּלַע (שופטים ט"ו, יא-יג):  
 
במאמר מוסגר נציין, ששמשון חזר בשעתו האחרונה אל ה' אלוהיו.
האישה ששמשון גייר אותה על פי דברי הרמב"ם היא התמנית, אשתו הראשונה, שעליה נאמר ש'לקחה', ולא כדלילה, שעליה נזכר ש'אהב' אותה ולא שלקחה. התמנית אומנם גילתה את חידתו לפלישתים, אך היא עשתה זאת מחמת פחדה מאיומי הפלישתים, שרצו לשרוף אותה ואת בית אביה באש. כאן ודאי יש לדבר על 'גיור נשים אפור', וכעולה מן הרמב"ם.
 
*
 
המקראות בספר עזרא נראים ממשיכים את הקו הביקורתי כלפי נישואין עם בנות עמי ניכר.
וּכְכַלּוֹת אֵלֶּה נִגְּשׁוּ אֵלַי הַשָּׂרִים לֵאמֹר לֹא נִבְדְּלוּ הָעָם יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת כְּתוֹעֲבֹתֵיהֶם לַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַיְבוּסִי הָעַמֹּנִי הַמֹּאָבִי הַמִּצְרִי וְהָאֱמֹרִי: כִּי נָשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת וְיַד הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים הָיְתָה בַּמַּעַל הַזֶּה רִאשׁוֹנָה: וּכְשָׁמְעִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה קָרַעְתִּי אֶת בִּגְדִי וּמְעִילִי וָאֶמְרְטָה מִשְּׂעַר רֹאשִׁי וּזְקָנִי וָאֵשְׁבָה מְשׁוֹמֵם (עזרא ט', א-ג):
 
ניתן להניח מסברה שראשי העם, השרים והסגנים, וכן הכוהנים לא המשיכו את דרכו של זמרי בן סלוא עם כזבי בת צור, ולא נשאו נשים נוכריות בעליל לעיני כל ישראל. הם 'גיירו' את נשיהם בטבילה וקרבן ובקבלת מצוות חיוורת האופיינית לאישה הנכנסת לבית בעלה, אך גיור זה אינו מוכר על ידי עזרא ואנשי כנסת הגדולה הנלווים אליו, והם דורשים להיפרד מאותן נשים ומבניהן. כך גם שנים ספורות אחר כך בימי נחמיה:
גַּם בַּיָּמִים הָהֵם רָאִיתִי אֶת הַיְּהוּדִים הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אַשְׁדֳּודִיּוֹת עַמֳּונִיּוֹת מוֹאֲבִיּוֹת: וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם: וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּאלֹהִים אִם תִּתְּנוּ בְנֹתֵיכֶם לִבְנֵיהֶם וְאִם תִּשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לִבְנֵיכֶם וְלָכֶם: הֲלוֹא עַל אֵלֶּה חָטָא שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּבַגּוֹיִם הָרַבִּים לֹא הָיָה מֶלֶךְ כָּמֹהוּ וְאָהוּב לֵאלֹהָיו הָיָה וַיִּתְּנֵהוּ אֱלֹהִים מֶלֶךְ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל גַּם אוֹתוֹ הֶחֱטִיאוּ הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת (נחמיה י"ג, כג-כו):
 
כמו הנביא שכתב את מלכ"א י"א, כך גם עזרא ונחמיה פסלו למפרע והפקיעו את הגיור ה'אפור', והתייחסו את הנשים כנוכריות גמורות, וכנראה כמו בימי שלמה, ש'הוכיח סופן על תחילתן'. גם אם בתחילת ימי שלמה הייתה ההתייחסות הנבואית לגיור הנשים סלחנית, מעשיהן של הנשים אחר כך, שהיטו את לבבו של שלמה, הוכיחו למפרע על הגיור, שהיה טעות.
כיוצא בו בתקופה קרובה לזו גם הנביא יחזקאל:
וְאָמַרְתָּ אֶל מֶרִי אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' רַב לָכֶם מִכָּל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל: בַּהֲבִיאֲכֶם בְּנֵי נֵכָר עַרְלֵי לֵב וְעַרְלֵי בָשָׂר לִהְיוֹת בְּמִקְדָּשִׁי לְחַלְּלוֹ אֶת בֵּיתִי בְּהַקְרִיבְכֶם אֶת לַחְמִי חֵלֶב וָדָם וַיָּפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי אֶל כָּל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם: וְלֹא שְׁמַרְתֶּם מִשְׁמֶרֶת קָדָשָׁי וַתְּשִׂימוּן לְשֹׁמְרֵי מִשְׁמַרְתִּי בְּמִקְדָּשִׁי לָכֶם: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' כָּל בֶּן נֵכָר עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר לֹא יָבוֹא אֶל מִקְדָּשִׁי לְכָל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (יחזקאל מ"ד, ו-ט):
 
השומע את הנבואה תוהה: כלום העמידו בני ישראל במקדש, שנאמר בו 'והזר הקרב יומת', נוכרים כדי להקריב את קרבנותיהם?! והרי אף ישראל אסורים בכך. עיון הנבואות הסמוכות ביחזקאל וספר בנחמיה חושף את בעיית הנישואין של כוהני המקדש עם נשים נוכריות (עדיין לא נאסרה גיורת על כהן). נראה, שהכוהנים לא רצו לחלל את כהונתם וגיירו את הנשים. ממילא הם ראו את בניהם ככוהנים, שתפקידם לעבוד במקדש. הנביא רואה את הבנים כבני נוכריות ואינו מכיר בגיור ה'אפור' שגוירו בו, גיור שלא כלל אמונת אמת בה', בתורתו ובמצוותיו.
 
א2. הצד החיובי
אל מול הנשים הנזכרות בימי שלמה ובתחילת ימי הבית השני במקדש ובירושלים, המקרא מעמיד את רות המואבייה כמייצגת את גיור הנשים השלם והנכון, שעם ישראל לדורותיו התברך בו:
יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו (רות ב', יב):
 
גם הצטרפותה של רות לעם ישראל לא עברה כדבר המובן מאליו. הגמרא תולה זאת בעובדה שהייתה מואבייה, בת לעם שנאסר עלינו להכניסו בקהל. אפשר שהיו גם סיבות נוספות לכך. הגואל לא רצה לגואלה, ובועז לוחץ על אנשי קהילת בית לחם להסכים לגיור ולקבל את רות אל קהל ה' כאשתו, המאפשרת לו להקים שם למתים, שנטשו בעת צרה את הקהילה היהודית.
וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם כִּי קָנִיתִי אֶת כָּל אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן מִיַּד נָעֳמִי: וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ וְלֹא  יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם: וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם (שם ד', ט-יא):
 
מהו סודה של רות, שהייתה בת לעם נוכרי, שבפשוטו של מקרא נאסר כולו לבוא בעם ה', ואשתו של מי שנטש את עם ישראל בצרתו, שהתקבלה להיות חלק מן העם וגיורת כשרה ואהובה, אימה של מלכות?
חז"ל רואים את נעמי חמותה כמי שמלמדת את רות את כובד עול המצוות ואת הצורך לקבל את כולן על עונשיהן כדי להתגייר:
דכתיב: ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה, אמרה לה: אסיר לן תחום שבת! באשר תלכי אלך. אסיר לן יחוד! באשר תליני אלין. מפקדינן שש מאות וי"ג מצות! עמך עמי. אסיר לן עבודת כוכבים! ואלהיך אלהי. ארבע מיתות נמסרו לב"ד! באשר תמותי אמות. ב' קברים נמסרו לב"ד! ושם אקבר. מיד, ותרא כי מתאמצת היא וגו' (יבמות מ"ז, ב).
 
הגמרא דורשת זאת על דברי רות אל נעמי על גבול ארץ מואב, לפני הכניסה לארץ:
וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי: בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ: וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ (רות א', טז-יח):
 
אך דומה, שדרשה הלכתית מורכבת זו עלולה, אם לא נזהר בקריאתנו, להחמיץ את היופי ואת העומק שבפשוטו של מקרא, דברי הנאמנות והמסירות של רות אל נעמי, חמותה הזקנה והגלמודה של רות. הדרשה והפשט בפסוקים אלו ממחישים היטב את המחלוקת בין שני מנהיגי הדור בראשית ימי התנאים:
שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה, ואידך - פירושה הוא, זיל גמור (שבת ל"א, א).
 
שמאי גילה מעט מאוד סבלנות כלפי הגוי שרצה להתגייר בגיור 'קל', שיש בו מצוות בודדות, שניתן ללומדן 'על רגל אחת'. הגיור לשיטתו של שמאי היה כרוך בלימוד רציני של תרי"ג מצוות ובקבלתן כדי לעשותן. כל זה, כעולה מן הדרשה במסכת יבמות שהבאנו לעיל על דבריה של נעמי לרות.
ספק אם הגיור של הלל היה הרבה יותר קל. הוא דרש בשלב ראשון מן הגר מצווה אחת בלבד: 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך' או בלשון התורה, ובעקבותיה לימים, רבי עקיבא:
'ואהבת לרעך כמוך, רבי עקיבא אומר, זה כלל גדול בתורה' (ספרא קדושים ב', ד).
 
מצווה זו אינה קלה לקיום דקדקני. לדעת הלל, אם הגר יקפיד על מצווה זו ניתן לגיירו וללמדו את כל מצוות התורה בהמשך דרכו. כל זה עולה מפשטי המקראות בדברי רות שהבאנו לעיל, על מסירותה ונאמנותה לנעמי חמותה. כך החלה רות את גיורה, ועל בסיס מצווה זו הסכים בועז לגיירה:
וַיַּעַן בֹּעַז וַיֹּאמֶר לָהּ הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם (רות ב', יא):
 
חזקה על רות, שבסוף התהליך קיימה את כל המצוות שהיא חייבת בהן.
 
ב. גיור גברים
כשעם ישראל יצא ממצרים נאמר בו: 'וגם ערב רב עלה אתם' (שמות י"ב, לח). הערב נשא עם עם ישראל בתלאות המדבר, ואמר עמם בעת מעמד הר סיני 'נעשה ונשמע'. יחד עם זה, חז"ל מספרים לנו על קשיים לא מעטים שגרמה קליטת הערב במחנה ישראל, ונוטים להאשים את הערב במעשה העגל ועוד. בתורה לא התפרשה אשמת הערב במעשה העגל, אך היא נזכרה בפרשת קברות התאווה:
וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר (במדבר י"א, ד):
 
ניתן לראות בפרשה זו בניין אב לתלונות האחרות ולהמראת פי ה' במדבר, אך לא ברור אם יש הכרח בכך.
מה היה אפוא מעמדם של הגרים שנלוו אל בני ישראל? ניתן להניח שחלקם נלוו אל בני ישראל משום שהתפעלו מהשגחת ה' על עמו, ובקשו להיספח אליה. ניתן להניח שחלקם (הגדול?) נלוו אל בני ישראל לאחר שהתשתיות והכלכלה המצריות חרבו במכות מצרים, ואנשים בקשו לעצמם מולדת חדשה. היו אפוא גרים, שהתורה מכוונת אליהם באזהרותיה הרבות על הצורך באהבת הגר, והיו גרים מסוג שלימים נאמר עליהם: 'קשים גרים לישראל כספחת' (יבמות מ"ז, ב).
להבנת עומק הבעיה נתייחס לשני גרים, שפרשיותיהן בתורה אינן רחוקות זו מזו. הראשון הוא המקלל:
וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי: וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן: וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה':
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה: וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ: וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת:
וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת: וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ: וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ: שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ: וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת: מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה (ויקרא כ"ד, י-כג):
 
חילקנו לפסקאות על פי הבנתנו. המקלל היה מן הערב, זוגות מעורבים שבניהם החליטו להיספח על מחנה ישראל. לימים יעלו כאלו גם מבבל עם עזרא, וביניהם מי שלא יכלו להגיד האם הם מישראל, שתוקים, אסופים ודומיהם. רש"י אומר, שהמריבה פרצה על רקע רצונו של המקלל לשים את אוהלו בשבט אמו, שבט דן, ואנשי השבט דחאוהו. ניתן להניח שהמריבה שפרצה הייתה כוללת ואלימה מאוד. השתתפו בה רבים מבני השבט ורבים מן הערב, ולכן היה צורך לפסוק דינים גם על מי שהכה בהמה, גם על מי ששה נזק אחר וגם על מי שחבל בחברו, עקר את עינו או את שינו או נתן בו מום אחר. בנה של שלומית לא שלט ברוחו וגדף את ה' (ולהערכתי דווקא את מערכות ישראל, ואין כאן מקומו). הוא קבל את עונשו הנורא, וכאן נפלה ההחלטה מפי ה'[1] להפריד את מחנה ישראל ממחנה הגרים ונספחים למיניהם, שאבותיהם (ואולי גם אמותיהם) לא היו מישראל. הללו הועברו אל מחוץ למחנה, אל מקום לא רחוק מן המקום שבו ישבו המצורעים מחוץ למחנה.
קשה להימלט מן הטעם המר שבחוסר השוויון כלפי הגרים, הנספחים והערב, שנדחו אל מחוץ למחנה, למרות שהיו עם עם ישראל במתן תורה ובתלאות המדבר. בעת המפקד הם גם התבשרו שלא יקבלו נחלה בארץ המובטחת, ולא יהיו בה אלא גרים. כאן יש לבחון פרשה נוספת:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ: וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם: וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ (במדבר י', כט-לב):
 
חובב (על פי רוב המפרשים בנו של יתרו) מחליט לשוב אל מולדתו בעת שבני ישראל נוסעים אל ארצם. אפשר שהסיק מהפרדת המחנות, שגם מעמדו בארץ המובטחת יהיה ליד המצורעים, ללא נחלה ומחוץ למחנה. משה מבטיח לו שאם יבוא אתם הוא יקבל נחלה יחד עמם, וכדברי חז"ל, שנתנו לו את 'דושנה של יריחו' (ספרי במדבר פ"א), מן המקומות המובחרים בארץ. כדבר הלמד מעניינו אפשר שניתן להסיק מכאן, שגם גרים אחרים שהתגיירו לשם ה' וברכו את ה' כדרך שברכו יתרו, ולא גדפו אותו כמקלל, אף הם קבלו נחלה בארץ.
ניתן לומר שהחילוק בין חובב למגדף הוא, שחובב הוא מבני קטורה אשת אברהם, והמגדף הוא בן מצרי מבני חם. אך נראה יותר שהחילוק ביניהם טמון בבחירתם האישית של השניים איך להגיב להיספחותם שלהם אל עם אחר, אל עם ישראל בין תחושת הזרות הטבעית הראשונה לבין תחושת הקרבה, הגורל והיעוד האחד עם העם החדש, עם ישראל.
 
*           *           *
היום עומדות לפנינו שאלות דומות ושאלות שונות. לא כל מה שאנו נתקלים בו נוכל לדמותו לפרשיות המקרא, אך דברים רבים נוכל ללמוד מתורת ה' על התייחסותנו לגרים, וכיוון שמרובה מידת הרחמים על מידת הפורענות, יהיה עיקר לימודנו מחובב בן רעואל חותן משה ומרות המואבייה, אמה של מלכות.
 

[1] בתחילת חומש במדבר, סמוך לפרק כ"ד שבו היה סיפור המקלל, שהרי פרקים כ"ה-כ"ז בספר ויקרא הם פרשיות קדומות ממעמד הר סיני.