גיטין | דף יא | לית ליה קלא

סוגייתנו קובעת ששטר שנכתב בפרסית וחתומים עליו עדים פרסים (וכנראה שמותיהם פרסיים במובהק, ולכן אין חשש שיסמכו עליהם כעדי מסירה) יכול לאפשר גבייה מנכסים בני חורין, אם נמסר בפני עדים יהודים, אך לא מנכסים משועבדים. אולם אם השטר נעשה בפני ערכאות, אין צורך גם במסירה בפני עדים יהודים.

הגמרא מסבירה שחוסר היכולת לגבות את החוב שבשטר מנכסים משועבדים נובע מכך ששטר כזה אינו מתפרסם ברבים, ובמסכת בבא בתרא (קעה ע"ב) למדנו שהיכולת לגבות מנכסים משועבדים מבוסת על כך שהכתוב בשטר מתפרסם ואנשים יכולים להימנע מקניית הנכסים המשועבדים לו.

ההנחה העומדת בבסיס דין זה היא ששטר מתפרסם על ידי העדים החתומים בו ולא על ידי עדי המסירה, וכיוון שהעדים החתומים הם נוכרים – אין בכך פרסום לישראל. רק אם השטר נעשה בפני ערכאות הוא מתפרסם כראוי ואפשר לגבות בו מנכסים משועבדים.