גיטין | דף יב | עשה עימי ואיני זנך

בסוגייתנו נחלקו האמוראים בשאלה אם האדון יכול לדרוש מהעבד לעשות מלאכה על אף שאינו מספק לו מזונות – 'עשה עימי ואיני זנך', ולמסקנה הדבר אכן אפשרי. הרמב"ם (עבדים ט, ז) מסביר את טעם הדבר:

"יכול הרב לומר לעבדו כנעני עשה עמי ואיני זנך אלא ילך וישאל על הפתחים ויתפרנס מן הצדקה, שישראל מצווין להחיות העבדים שביניהם. במה דברים אמורים בעבדיו, שאין בית דין נזקקין לגדולים לשמור ממונם ואם לא יאכיל לעבדיו וישקם כראוי הם יברחו או ימותו, ואדם חס על ממון עצמו יתר מכל אדם".

טעמו של הרמב"ם הוא שעבד כנעני נחשב ממון של האדון, וכשם שאין בית דין מונעים מאדם להשחית את ממונו, כך אינם צריכים למנוע ממנו להפסיד את עבדו. אולם הטור פסק שאף שהאדון יכול לומר לעבד 'עשה עימי ואיני זנך', בשנת בצורת אי אפשר לעשות זאת משום שיש חשש שאיש לא ירחם על העבד ולא יהיה לו מה לאכול.

אם כן, מה סובר הרמב"ם? האם לדעתו אכן אפשר להביא למותו של העבד ברעב? בעל ערוך השולחן (יורה דעה רסז, לא) הסביר שהרמב"ם מתבסס על כך שאין חשש שהאדון לא ידאג אפילו לצרכיו הבסיסיים של העבד, משום שאם האדון לא ידאג לעבדו העבד יברח והאדון יפסיד את כספו.