גיטין דף יג – 'צבורין ומונחין בקרן זווית'

  • הרב ירון בן צבי

הגמרא בסוגייתנו עוסקת במשנה שנאמר בה כי במידה ואדם אמר לחברו להיות שליח לתת גט לאשתו או לתת שטר שחרור לעבדו ומת המשלח קודם שנמסר השטר השליח אינו צריך לתת את השטר. אולם אם אדם הורה לתת סכום של כסף לאדם מסוים ומת נותן הכסף קודם שהוא ניתן, יש לתת לאותו אדם את הכסף אף לאחר מיתת הנותן:

"האומר תנו גט זה לאשתי שטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה תנו מנה לאיש פלוני ומת יתנו לאחר מיתה"

בגמרא נאמר שהדין המוזכר במשנה של מתנה לאחר מיתה מוגבל למקרה שבו הנותן רצה לתת מעות מסויימות אבל אם אמר סתם שיש לתת לפלוני סכום של כסף אז היורשים לא צריכים לתת את סכום הכסף לאחר מיתה של הנתון.

האמוראים רב רב זביד ופפא נחלקו בהסבר המשנה, לדעת רב זביד מדובר באדם בריא ולדעת רב פפא מדובר בשכיב מרע – שבמקרה כזה נותנים רק אם פירש מנה מסויים אבל אם לא ייחד מנה מסויים לא נותנים מהחשש שמא יש מנה קבור וכוונתו של השכיב מרע הייתה לאותו המנה.

מסקנת הגמרא היא שלא חוששים למה קבור בקרקע אפילו אם אמר מנה מסלי לפרש; בכך ניתן להבין את מה שכתב הרמב"ם בהלכות זכיה ומתנה (פרק י הלכה א):

"שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה, שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ואין חוששים שמא על מנה קבור הוא אומר".