גיטין דף כא - כתיבה במחובר

  • הרב אביהוד שורץ

גיטין דף כ"א - כתיבה במחובר

שנינו במשנה (דף כ"א):

"אין כותבין במחובר לקרקע".

סוגייתנו עוסקת בהרחבה בשאלה איזה שלב המתבצע במחובר פוסל – הכתיבה, החתימה וכו', וקושרת את הדברים למחלוקת בעניין עדי חתימה ועדי מסירה. עם זאת, נראה כי בגמרא אין דיון או מקור לעצם ההלכה שהכתיבה במחובר פסולה.

בתלמוד הירושלמי כאן הוצע מקור להלכה, וכך נאמר שם:

"מה טעמא דרבנין? "ספר" - מה ספר שהוא בתלוש, אף כל דבר שהוא בתלוש".

כלומר, על פי הירושלמי, ישנה גזירת הכתוב הקובעת שדבר המחובר לקרקע איננו "ספר כריתות", והדרישה לספר כריתות הינה דרישה מהותית. לשון אחרת, הליקוי בכתיבה במחובר הוא ליקוי בחפצא של הגט.

מורנו הרא"ל זצ"ל הציע, שהליקוי בחפצא קשור לזיקתו ולבעלותו של הבעל על הגט. בתחומים הלכתיים שונים, מצאנו שדבר המחובר לקרקע מוגדר כמנותק מעולמו של האדם. היות שהבעל נדרש לכתוב (או לצוות על הכתיבה) לשמה, הרי שהוא מחוייב לאחוז בגט ולהפגין את בעלותו עליו לאורך הדרך. בדבר המחובר לקרקע לא ניתן להחיל חלויות שכאלה, כאמור מצד החפצא.

אמנם, רש"י בסוגייתינו הציע טעם אחר לפסול מחובר. עוד לפני המשנה בעניין מחובר, דנה הגמרא בכתיבה על ידו של עבד או על קרן של פרה, ובתוך כך קובעת:

"אמר קרא: וכתב ונתן לה, מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה, יצא זה שמחוסר כתיבה, קציצה, ונתינה".

לאור דרישה זו לרצף בין הכתיבה והנתינה, פירש רש"י על משנתנו:

"אין כותבין במחובר - דכתיב וכתב ונתן שאינו מחוסר קציצה".

בשונה מן הירושלמי, שמגדיר שהבעיה היא בחפצא של הגט, מדברי רש"י עולה שהבעיה היא במעשה הנתינה. כלומר, נדרש רצף מיידי בין הכתיבה והנתינה, וקציצת הגט מן הקרקע קוטעת את הרצף.

נפקא-מינה אפשרית בין שתי ההבנות נזכרת בדברי הרשב"א כאן. בתחומים הלכתיים שונים מצאנו הבחנה בין תלוש למחובר: איסור הנאה בעבודה זרה, סכין שחיטה, קבלת טומאה ועוד. סוגיות שונות בש"ס שואלות מה יהא דינו של "תלוש ולבסוף חיברו", היינו דבר שהיה מנותק מן הקרקע, אך חזר והתחבר אליה. הרשב"א בסוגייתינו מתלבט בדין "תלוש ולבסוף חיברו" ביחס לגט. מדבריו עולה, שההתלבטות קשורה לשתי ההבנות הנ"ל: אם המחובר לקרקע פסול מצד ליקוי בחפצא, הרי שניתן לומר כי דבר שהיה תלוש הוגדר כחפצא הכשר לגט, ואף אם ישוב ויתחבר לקרקע – הוא עודנו כשר. ברם, אם הליקוי הוא בקטיעת רצף הכתיבה והנתינה, הרי שמעמדו של הגט בעבר אינו רלוונטי. אף אם בעבר היה תלוש, הרי שכעת הוא מחובר, ובפועל לפני הנתינה יידרשו ניתוק וקציצה מן הקרקע. לפיכך, על פי טעמו של רש"י הכותב גט על דבר תלוש שלבסוף חיברו – פסול.

נפקא-מינה נוספת נידונה בהרחבה בתוספות כאן. המדובר שם בפולמוס גדול בין הגאונים והראשונים ביחס למי שכתב את הגט על קלף גדול מאוד, וקודם נתינתו לאישה קצץ את החלק הכתוב משאר הקלף. לכאורה, כתיבה "במחובר" היינו במחובר לקרקע. עם זאת, רבים הבינו, שגם קלף קטן המחובר לקלף גדול יותר – נידון כמחובר!

ובכן,  גם כאן: מצד הליקוי בחפצא יש לומר שהגט כשר, שכן סוף סוף הקלף הגדול כולו מנותק מן הקרקע. ברם, אם נפרש שכל קטיעה של רצף הכתיבה והנתינה פוסלת, הרי שגם כאן הרצף נקטע, והגט פסול. 

נזכיר לסיום, שבראשונים כאן ישנו גם נימוק שלישי לפסול גט המחובר לקרקע. נשוב לדברי הרשב"א, שכתב:

"ויש מפרשים, משום דכתיב ונתן בידה דבר הניתן מיד ליד דהיינו תלוש".

דברי הרשב"א מבוססים על הגמרא בבבא מציעא (דף נ"ו), שם נאמר:

"דתנו רבנן: וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך - דבר הנקנה מיד ליד, יצאו קרקעות שאינן מטלטלים".

דרך זו היא כעין דרך ביניים בין פירוש הירושלמי לפירושו של רש"י. מצד אחד, מדובר על ליקוי בחפצא, שאינו ניתן מיד ליד. מצד שני, העילה לליקוי אינה קשורה לעצם היותו מחובר, אלא לעובדה שגט דורש גם מעשה נתינה מיד ליד, שאינו אפשרי במחובר.