גיטין דף כד – חזרה שליחות אצל הבעל

  • הרב אברהם סתיו

במשנה (כג ע"ב) נאמר כי "האישה עצמה מביאה את גיטה". הגמרא (כד ע"א) מנסה לברר כיצד ייתכן מצב כזה:

אשה מכי מטי גיטה לידה איגרשה לה!...

אלא, דאמר לה: הוי שליח להולכה עד דמטית התם, וכי מטית התם הוי שליח לקבלה וקבלי את גיטך.

והא לא חזרה שליחות אצל הבעל!

דאמר לה: הוי שליח להולכה עד דמטית התם, וכי מטית התם שוי שליח לקבלה.

הגמרא מעלה את האפשרות שהבעל מינה את אשתו להיות שליח הולכה עד שתגיע לארץ ישראל, וכשתגיע תהפוך לשליח קבלה של עצמה ותקבל את הגט. הקושי שעליו מצביעה הגמרא באפשרות זו הוא ש"לא חזרה שליחות אצל הבעל".

מה פשר הדרישה ש"תחזור שליחות אצל הבעל"?

רש"י בסוגייתנו (ד"ה והא) פירש באופן הבא:

שליח לא מיקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור אצל שולחו ולומר עשיתי שליחותך לחברך. וזו אינה ראויה לחזור שהרי לא נשתלחה אלא לעצמה ואח"כ נעשית היא בעל המעשה ובטל השליחות קודם שתחזור.

רש"י סבור שיש בעיה בכך שהשליחות תתבצע על ידי האישה כאשר היא עצמה "בעל המעשה". כלומר, השליח אמור להיות גורם נייטרלי המקשר בין הצדדים השונים, הבעל והאישה במקרה הזה. היכולת של השליח לחזור אל משלחו מבטאת את הניתוק שלו מן המעשה. כאשר הוא לא יכול לחזור, מתברר שלמעשה הוא כלל אינו שליח אלא אחד הצדדים בעסקה, וממילא השליחות בטלה.

התוספות על אתר (ד"ה והא) ביארו את הדברים באופן דומה, אך הדגישו שיש להבדיל בין דבריהם לדברי רש"י:

שליח לא מיקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור לשולחו לומר עשיתי שליחותך קודם שיעשה שליח לאחרים ובקונטרס לא פירש כן.

ההבדל בין רש"י לתוספות הוא בכך שהבעיה לדעת רש"י היא בכך שהאישה הופכת בעצמה להיות "בעל המעשה", ואילו לפי התוספות הבעיה היא בכך שהיא מתמנה כשליח עבור הצד שכנגד. הנפקא-מינה ביניהם היא במקרה שבו השליח איננו האישה עצמה, אלא אדם אחר שהתמנה על ידי הבעל כשליח הולכה ומתמנה גם על ידי האישה כשליח קבלה. האחרונים כבר עמדו על כך שמקרה זה נידון בסוגיה להלן (סג ע"ב), ושם מטים גם דברי רש"י כפירוש התוספות.

מהו ההבדל המהותי בין רש"י לתוספות? נראה כי לדעת רש"י הבעיה היא בעצם הגדרת האישה כשליח. כלומר, האישה, כבעל הדבר, לא יכולה לשמש כשליח. לעומת זאת התוספות סבורים שהבעיה היא במימוש השליחות. דהיינו, על השליח להיות מסוגל להשלים את מעשה ההולכה שאותו נשלח לעשות. כאשר השליח הופך לשליח קבלה, הרי שלא השלים את ההולכה כמעשה עצמאי אלא בסיוע של שליחות אחרים.