דילוג לתוכן העיקרי

גיטין | דף לא | הפרשת תרומה באומד

בסוגייתנו הובאו דברי רבי אלעזר בן גמלא:

"כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה, כך תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה".

מימרא זו דנה בשני מושגים – "אומד" ו"מחשבה", אשר לגביהם נחלקו התנאים אם נאמרו דווקא בתרומה גדולה או גם בתרומת מעשר. בעיון זה נתבונן במושג הראשון, ההפרשה באומד. משמעותו הטכנית של המושג מבוארת בדברי רש"י (ד"ה באומד):

"אחד מחמשים שאמרו חכמים מפריש באומד, דאם טעה אין כאן איסור, דמדאורייתא חטה אחת פוטרת הכרי, דלא נתנה בה תורה שיעור אלא 'ראשית דגנך'".

רש"י מסביר שאפשר להפריש את התרומה בלי למדוד את כמותה, משום שעיקר השיעור בתרומה גדולה הוא מדרבנן, ומן התורה אפילו חיטה אחת פוטרת כרי שלם. המוקד בדברי רש"י הוא בכך שאין צורך למדוד ולמנות את התרומה, וכן מפורש גם בדברי הריטב"א (ד"ה כשם; ד"ה ואפשר):

"אומד – לומר שאינה צריכה מנין. ותרומה גדולה אינה צריכה מנין, דהא חטה אחת פוטרת את הכרי".

אולם במשנה במסכת תרומות (א, ז) נאמר:

"אין תורמין לא במדה ולא במשקל ולא במנין".

הריטב"א פירש בכוונת המשנה שאין חובה לתרום במידה, אך פשט המשנה מורה שקיים איסור על מדידה ומניין, וחייבים לתרום דווקא באומד. ולכאורה קשה: מדוע? הרי ברור שמדידה תשיג תוצאה מדויקת יותר, הקולעת לשיעור שקבעו חכמים!

הרמב"ן (ד"ה ולי) והתוספות (ד"ה ניטלת) כתבו שמדובר בחיוב מדרבנן:

"דרבנן אמרי לכתחלה באומד, שיטול בעין יפה".

כלומר חכמים שיערו שברוב המקרים הנתינה באומד תגרום לכך שהאדם יתרום שיעור גדול ויפה יותר מזה שקבעו חכמים, ולכן עודדו את התורמים לאמוד ולא למדוד.

אך הרמב"ן עצמו הציע להבין שמדובר בדין דאורייתא, והתורה חייבה לתרום דווקא באומד ולא במדידה. מה יכול להיות ההיגיון בדין זה?

אפשר להבין שדין אומד משקף עיקרון מהותי ביחס לאופייה של תרומה גדולה. בניגוד לשאר המעשרות, שנקבעו להם שיעורים וגדרים מדויקים, התורה בחרה שלא לתת שיעור לתרומה גדולה. מדוע? נראה שעניינם של שאר המעשרות הוא להיות מעין 'מס' על היבול, וכמו כל מס בעולם, יש לו שיעור מוגדר ויש למדוד ולשקול אותו באופן מדויק.

אולם תפקידה של התרומה הגדולה שונה, כפי שכתב בעל ספר החינוך (תקז):

"משרשי המצוה, לפי שהדגן והתירוש והיצהר הן עיקר מחיתן של בריות, והעולם כולו להקב"ה הוא, על כן ראוי לאדם לזכור את בוראו על הברכה אשר ברכו ושיפריש קצת ממנו לשמו ברוך הוא ויתננו למשרתיו, שהם הכהנים העסוקים תמיד במלאכת שמים, טרם יגע בו יד אדם ויהנה ממנו כלל. ומן היסוד הזה אמרו זכרונם לברכה שאפילו חטה אחת פוטרת את הכרי, כי זכירת האדנות על הדבר אין הפרש בין רב למעט".

לפי ספר החינוך, תפקיד המצווה הוא לעורר את האדם לזכור את בוראו בעת אסיפת היבול. לכן יש חשיבות לכך שכל אדם יוכל להביא לידי ביטוי את נדיבות הלב האישית שלו בשעת הרמת התרומה, ולא רק ימלא את המכסה המוטלת עליו כמצוות אנשים מלומדה.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)