גיטין דף לה - "נמנעו מלהשביעה"

  • הרב אביהוד שורץ

הפרק הרביעי שאותו התחלנו ללמוד לפני מספר ימים עוסק בתקנות חכמים בתחומים שונים. המשנה בדף ל"ד ע"ב עוסקת בתקנות הגבייה של כתובת אלמנה. הלכה פסוקה היא, שכל הגובה מנכסי יתומים נדרש להישבע שטרם קיבל את חובו. הגמרא בדף ל"ה מסבירה, שלגבי אלמנה היה מקום לטענה כי היקלו עליה באופן מיוחד, ופטרו אותה מן השבועה. לצורך שלילת טענה זו נדרשת המשנה להדגיש שאף האלמנה לא תגבה מן היתומים בלא שבועה.

והנה, תקנת חז"ל נצרכה משום ש"נמנעו מלהשביעה". ה"בריחה" מן השבועה היתה קיצונית עד כדי כך, שבבית דינו של רב נהגו שלא לאפשר לאלמנות לגבות את כתובותיהן. לכאורה, הכתובה היא זכות בסיסית, ולחלק מן הדעות אף מדאורייתא, ואף על פי כן הסבך בעניין השבועה, והקלת הראש בנדרים, הובילו להימנעות מגביית הכתובה.

ובכן, הגמרא בדף ל"ה מבקשת לברר על שום מה ולמה נמנעו מלהשביע את האלמנה על כתובתה. בתחילה מסבירה הגמרא, שהסיבה לכך היא שנעשה ניסיון למעט בשבועות עד כמה שניתן, שכן לעיתים אדם עלול להיכשל בלשונו בשוגג, ויש לכך השלכות חמורות. תשובה זו נדחית, ועל כן הגמרא מפרשת שביחס לאלמנה באופן ספציפי קיים חשש שתשקר בשבועתה, משום שהיא סבורה שמגיעות לה הטבות מסויימות מן היתומים, והיא עלולה שלא לכלול אותן בשבועתה.

התשובה הראשונה שבגמרא קשורה באופן מהותי לרתיעה ולהתרחקות מעולם השבועות. הגמרא מספרת סיפור מפליא, על אלמנה שנשבעה שלא שלחה יד בפיקדון, אלא שהיא לא ידעה שהפיקדון נפל לכיכר לחם שלשה ואפתה. האלמנה האומללה נענשה על כך בחומרה, ואחד מבניה נפטר לבית עולמו. התוספות בסוגייתנו תמהים: הרי קיימא לן שמי שנשבע באונס, דהיינו בלא דעת כלל, פטור מן העונש, ומדוע נענשה אותה אלמנה?! התוספות, ובעקבותיהם ראשוני ספרד, דוחים הבחנה אפשרית בין חיוב הלכתי, כמו קורבן או עונש בבית דין, שאינו קיים במקום אונס, ובין עונש בידי שמיים. על כן, מסבירים הראשונים שאותה אישה נענשה משום שלא נזהרה בשבועתה. בהיותה שומרת פיקדון, ראוי היה לה להקפיד יותר שלא ייפול לתוך הבצק, ואם נשבעה על כך לשקר – הרי ששבועתה היא ברשלנות, וראוי להענישה על כך.  

אך לעומת התוספות ושאר הראשונים, לומד המאירי את דברי הגמרא כאן כפשוטם:

"ואף בסוגיא זו אמרו שהשגגות נעשות בה כזדונות מפני שכל אדם מועד עליה וצריך ליתן לב על מה הוא נשבע והיאך הוא נשבע".

מדוע כל אדם מועד על השבועה? הכיצד זה נעשים שגגות כזדונות? נראה שהתשובה לכך נעוצה באופיה המיוחד של השבועה.

לשבועה בבית דין שתי פנים. מצד אחד, הרמב"ם (ספר המצוות, עשה ז'; הלכות שבועות, י"א א') קובע שהשבועה בשם ה' היא מצות עשה, ואף יש בה משום קידוש השם. נוכחותו של הקב"ה איננה רק בשמי-שמיים, אלא גם על הארץ, במסגרת הדיון המשפטי בבית הדין. הזכרת השם אף מביאה ברכה, שכן כתיב "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות כ, כא).

אמנם מצד שני, דווקא העובדה שהנשבע "מגייס" את הקב"ה לדיון אנושי וארצי בני שני בני אדם, עליו להקפיד ולדייק בדבריו. במקרה שבסוגייתינו, לדיינים לא היתה כל אפשרות לדעת שאותה אישה שלחה יחד בפיקדון שכן אפילו האישה עצמה לא ידעה על כך! ובכן, במישור האנושי, היא ללא ספק פטורה מכל עונש או חיוב. ברם, היות שנשבעה, היא "גייסה" אל הדיון גם את הבוחן כליות ולב, היודע כל נסתרות. לפיכך, אף שהיא אכן לא היתה מודעת למשמעות דבריה, הרי שמשעה ששולבה בדיון גם שבועה, הופך הדיון כולו לדיון ב"אמת האבסולוטיות", בבחינת "כלפי שמיא גליא".

יש להזכיר, שתפיסה זו את השבועה הינה גם לקולא. הגמרא במסכת נדרים (דף כ"ה) מספרת סיפור דומה לזה שבסוגייתינו, אך הפוך. המדובר שם על אדם שהיה חייב כסף לחבירו, והמלוה ביקש שיישבע על כך. החייב הכניס את הכסף לתוך מקל, וכאשר בא לבית הדין ביקש מהמלוה שיאחוז עבורו את המקל. כך, יכול היה להישבע שהשיב את הכסף לבעליו, ושבועתו באמת. גם במקרה זה, בעין בשר אנושית קשה מאוד לומר שהכסף הושב לבעליו. אולם, השבועה עוסקת באמת המוחלטת, ואם כך – בשעת השבועה הכסף הוחזק בידי המלוה, ולא בידי הלווה.

אם כן, השבועה יוצרת מציאות מיוחדת במינה, כאשר כאמור הקב"ה בעצמו נוכח בבית הדין, ואף יש בה משום קידוש השם. אולם, דווקא נוכחות א-לוהית זו מחייבת דיוק ודיקדוק עד כחוט השערה, מה שמסביר מדוע מנהג העולם היה להימנע מן השבועות במידת האפשר.