גיטין | דף לה | נמנעו מלהשביעה

הפרק הרביעי במסכת גיטין, שאותו התחלנו ללמוד לפני מספר ימים, עוסק בתקנות חכמים בתחומים שונים. המשנה בדף לד ע"ב עוסקת בתקנות הגבייה של כתובת אלמנה. הלכה פסוקה היא שכל הגובה מנכסי יתומים נדרש להישבע שטרם קיבל את חובו. הגמרא בסוגייתנו מסבירה שלגבי אלמנה היה מקום לטענה שהקלו עליה באופן מיוחד ופטרו אותה מן השבועה, ולצורך שלילת טענה זו נדרשת המשנה להדגיש שאף האלמנה לא תגבה מן היתומים בלא שבועה.

המשנה מסבירה שתקנת חז"ל נצרכה משום ש"נמנעו מלהשביעה". הבריחה מן השבועה הייתה קיצונית עד כדי כך שבבית דינו של רב נהגו שלא לאפשר לאלמנות לגבות את כתובותיהן. לכאורה הכתובה היא זכות בסיסית, ולחלק מן הדעות אף מדאורייתא, ואף על פי כן הסבך בעניין השבועה והקלת הראש בנדרים הובילו להימנעות מגביית הכתובה.

ובכן, הגמרא בסוגייתנו מבקשת לברר על שום מה ולמה נמנעו מלהשביע את האלמנה על כתובתה. בתחילה מסבירה הגמרא שהסיבה לכך היא שנעשה ניסיון למעט בשבועות עד כמה שניתן, שכן לעיתים אדם עלול להיכשל בלשונו בשוגג, ויש לכך תוצאות חמורות. תשובה זו נדחית, ועל כן הגמרא מפרשת שביחס לאלמנה קיים חשש מיוחד שתשקר בשבועתה, משום שהיא סבורה שמגיעות לה הטבות מסוימות מן היתומים ועלולה שלא לכלול אותן בשבועתה.

התשובה הראשונה שבגמרא קשורה באופן מהותי לרתיעה ולהתרחקות מעולם השבועות. הגמרא מספרת סיפור מפליא על אלמנה שנשבעה שלא שלחה יד בפיקדון, אך לא ידעה שהפיקדון נפל לכיכר לחם שלשה ואפתה. האלמנה האומללה נענשה על כך בחומרה, ואחד מבניה נפטר. התוספות בסוגייתנו תמהים: הרי קיימא לן שמי שנשבע באונס, דהיינו בלא דעת כלל, פטור מן העונש, ומדוע נענשה אותה אלמנה?! התוספות, ובעקבותיהם ראשוני ספרד, דוחים הבחנה אפשרית בין חיוב הלכתי, כמו קורבן או עונש בבית דין, שאינו קיים במקום אונס, ובין עונש בידי שמיים. על כן מסבירים הראשונים שאותה אישה נענשה משום שלא נזהרה בשבועתה: בהיותה שומרת פיקדון ראוי היה לה להקפיד יותר שלא ייפול לתוך הבצק, ואם נשבעה על כך לשקר – שבועתה השקרית הייתה ברשלנות וראוי להענישה על כך.

לעומת זאת, המאירי לומד את דברי הגמרא כאן כפשוטם:

"ואף בסוגיא זו אמרו שהשגגות נעשות בה כזדונות מפני שכל אדם מועד עליה וצריך ליתן לב על מה הוא נשבע והיאך הוא נשבע".

מדוע כל אדם מועד על השבועה? הכיצד זה נעשים שגגות כזדונות? נראה שהתשובה לכך נעוצה באופייה המיוחד של השבועה.

לשבועה בבית דין שתי פנים:

מצד אחד, הרמב"ם (ספר המצוות, עשה ז; הלכות שבועות יא, א) קובע שהשבועה בשם ה' היא מצוות עשה, ואף יש בה משום קידוש השם. נוכחותו של הקב"ה איננה רק בשמי-שמיים אלא גם על הארץ, במסגרת הדיון המשפטי בבית הדין. הזכרת השם אף מביאה ברכה, ככתוב "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות כ, כא).

מצד שני, דווקא בשל העובדה שהנשבע 'מגייס' את הקב"ה לדיון אנושי וארצי בין שני בני אדם עליו להקפיד ולדייק בדבריו. במקרה שבסוגייתנו לא הייתה לדיינים כל אפשרות לדעת שאותה אישה שלחה יחד בפיקדון, שכן אפילו האישה עצמה לא ידעה על כך. במישור האנושי היא ללא ספק פטורה מכל עונש או חיוב, אך כיוון שנשבעה היא 'גייסה' לדיון גם את הבוחן כליות ולב, היודע כל נסתרות. לפיכך, אף שהיא אכן לא היתה מודעת למשמעות דבריה, הרי שמשעה ששולבה בדיון גם שבועה, הופך הדיון כולו לדיון ב'אמת האבסולוטית', בבחינת "כלפי שמיא גליא".

יש להזכיר שתפיסה זו של השבועה יכולה לבוא לידי ביטוי גם לקולא. הגמרא במסכת נדרים (כה ע"א) מספרת סיפור דומה לזה שבסוגייתנו, אך הפוך: אדם כפר בחובו לחברו, והמלווה דרש שיישבע על כך. החייב הכניס את הכסף לתוך מקל, וכאשר בא לבית הדין ביקש מהמלווה שיאחוז עבורו את המקל. כך יכול היה החייב להישבע שהשיב את הכסף לבעליו, ושבועתו אמת. גם במקרה זה, על פי עין בשר אנושית קשה לומר שהכסף הושב לבעליו. אולם השבועה עוסקת באמת המוחלטת, ואם כך – בשעת השבועה הכסף הוחזק בידי המלווה, ולא בידי הלווה.

אם כן, השבועה יוצרת מציאות מיוחדת במינה, שבה הקב"ה עצמו נוכח כביכול בבית הדין, ואף יש בה משום קידוש השם. אולם דווקא נוכחות אלוהית זו מחייבת דיוק ודקדוק עד כחוט השערה, והדבר מסביר את מנהג העולם להימנע מן השבועות ככל האפשר.