גיטין דף לו - תקנת פרוזבול

  • הרב אביהוד שורץ

הגמרא בדף ל"ו עוסקת בהרחבה בתקנת פרוזבול, המבקשת "לעקוף" את מצות שמיטת כספים, ולאפשר לנושים לגבות את חובותיהם גם לאחר השמיטה. עם ראשיתה של הסוגיה תמהה הגמרא הכיצד ייתכן שתיקנו חכמים תקנה שכזאת, המבטלת ועוקרת הלכה המפורשת בתורה?! על כך משיב אביי (דף ל"ו ע"א) ששמיטת כספים בזמן הזה נוהגת מדרבנן בלבד, בהתאם לשמיטת הקרקעות. רש"י בסוגייתנו עסק בשאלה מדוע שמיטת הקרקעות בזמן הזה היא מדרבנן, אך אין זה מענייננו. אם כן, חכמים מוסמכים לעקור את מצות שמיטת כספים, שכן הינה נוהגת מדרבנן בלבד. ובכן, הגמרא (דף ל"ו ע"ב) מקשה לאידך גיסא: אם אמנם שמיטת כספים אינה נוהגת בזמן הזה מדאורייתא, הכיצד זה היא נוהגת מדרבנן? מדוע פגעו חכמים במלווים, והפקיעו מהם את חובותיהם? על כך משיב אביי, שהמדובר על תקנה ב"שב ואל תעשה"; חז"ל לא תיקנו תקנה הפוכה מן התורה, אלא פטרו את הלווה מתשלום בשב ואל תעשה.

והנה, רבא מוסיף על דברי אביי, וקובע: "הפקר בית דין היה הפקר". הראשונים נחלקו האם רבא בא להשיב על השאלה הראשונה, דהיינו כיצד מועיל פרוזבול; או שמא על השאלה השנייה בלבד. הנפקא-מינה בכך גדולה: אם רבא משיב אף על השאלה הראשונה ביחס לתקנת פרוזבול, הרי שלמדנו כי יש כוח ביד חכמים לעקור להדיא מצוה מדאורייתא בעזרת הפקר בית דין הפקר. כלומר, מן התורה החוב הופקע, אלא שחכמים הפקירו את ממונו של הלווה, וחייבו אותו לשלם למלוה ולפרוע את חובו.

ייתכן, שהשאלה האם פרוזבול אכן מועיל אף כנגד שמיטה דאורייתא קשורה לאופיו. כך למדנו בסוגייתינו:

"וזה הוא גופו של פרוסבול: מוסרני לכם פלוני דיינין שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כל זמן שארצה".   

בדברי הראשונים והפוסקים מצאנו חילוף נוסח קל ביותר, הנוגע לאות "ש" בלבד, אך משנה לחלוטין את עצם הדין. על פי הגרסה שלפנינו, המלווה מספר לבית דין סיפור דברים: דעו לכם, שיש לי חובות ואני עתיד לגבות אותם כל זמן שארצה. ביטוי קיצוני לכך נזכר להלן בדף ל"ז, שם נאמר שבבית מדרשו של רב אשי נהגו הלומדים למסור בעל פה זה לזה את חובותיהם. כלומר, אין מדובר על הקנאה גמורה של השטרות לידי בית דין, אלא על הצהרה בלבד (על משמעותו של מנהג זה של תלמידי רב אשי להלכה – ראה במחלוקת הרמב"ם והראב"ד, הלכות שמיטה ויובל ט' כ"ז).

ברם, יש שגרסו "מוסרני לכם ... כל חוב שיש לי". כלומר, המלווה לא רק מספר סיפור דברים, אלא מוסר בפועל את שטרותיו לבית דין. במשנה בשביעית נאמר, שכאשר המלווה מוסר את השטרות לבית דין, הרי שאין כאן "נגישת אחיך", וממילא החוב אינו נשמט.

ובכן, אם פרוזבול הוא מסירת שטרות גמורה, מסתבר שהוא מועיל אף אם השמיטה דאורייתא. אם מדובר על סיפור דברים בעלמא, סביר יותר לומר שהוא אכן יועיל רק במידה והשמיטה דרבנן, ומשמעותו תהיה תקנה שאם המלוה קיים אותה, הוא רשאי לגבות את חובו, ולא לחשוש לגזירת חכמים להשמיט את החובות בשנה השביעית.

***

הפרק הרביעי כולו שבו אנו עוסקים דן בתקנות חז"ל המשרתות מטרות חברתיות שונות. האם יש גבול כלשהו לסמכות חז"ל בעניינים אלה? נראה, שהקביעה הגורפת בדבר הפקר בית דין הפקר, ובעיקר אם היא מועילה אף כנגד שמיטה דאורייתא, היא שהובילה את שמואל בסוגייתינו להגדיר את הפרוזבול כ"עולבנא דדייני", דהיינו כעזות רבה של הדיינים להפקיע דין תורה. לא נוכל להרחיב כאן בעניין זה, אך חשוב לשמור בתודעתנו את דברי שמואל, וכמובן גם את דברי החולקים עליו, בעיוננו בתחום זה של תקנות חז"ל השונות.