גיטין דף לז – משמט אני

  • הרב אברהם סתיו

מתוך דיון בגדרי הפרוזבול, עוברת סוגייתנו (לז ע"ב) לדיון בגדרי חיוב שמיטת כספים:

המחזיר חוב לחבירו בשביעית - צריך שיאמר לו משמט אני, ואם אמר לו אף על פי כן - יקבל הימנו, שנאמר: וזה דבר השמטה. אמר רבה: ותלי ליה עד דאמר הכי.

מבואר בגמרא כי מותר למלווה להפעיל לחץ על הלווה עד שישיב לו את ההלווה "מרצונו הטוב", כפי שפירש רש"י (ד"ה דתלי):

יתלנו על עץ אם גברה ידו עד דאמר ליה אף על פי כן.

ועם זאת, כאשר הלווה מגיע ומבקש לשלם את החוב, מוטל על המלווה לומר "משמט אני". והמשנה דורשת זאת מן המילים "דבר השמיטה" – "צריך לומר דיבור של שמיטה" (רש"י). מהי משמעותה של אמירה זו?

רבי אליעזר ממיץ, בעל היראים (סי' קסד), גזר מדין זה תובנה מרחיקת לכת בדבר אופי מצוות שמיטת כספים:

וחוב שעבר עליו שביעית אינו רשאי לוה לעכבו אלא על פי מלוה, שכל זמן שלא השמיטו מלוה חייב לפרוע. אלא לוה יזמין מלוה לדין שישמיט לו חובו כאשר צוה היוצר, וב"ד יחייבו למלוה לומר משמיט אני כאשר צוהו חכמים... ואם אינו רוצה המלוה לומר משמיט אני יכפוהו ב"ד.

היראים מבין שהאמירה "משמט אני" היא פעולה אקטיבית של השמטה ומחילה על החוב, ובלעדיה החוב נשאר בתוקפו. כלומר, התורה לא הפקיעה את החובות בשנה השביעית אלא ציוותה על המלווים למחול עליהם. לעומת זאת, האור זרוע (ד, קח) חולק על היראים וכותב ששמיטת כספים אינה תלויה במעשה האדם, אלא התורה השמיטה את החובות:

אפילו הוא תובעו בב"ד לפרוע ואומר איני משמט, לא יחוש הלווה על דבריו, מפני שהתורה השמיטתו... והא דבעי למימר המלווה 'משמט אני', היינו היכא שהביא הלווה את חובו צריך המלווה לקיים המצווה ולומר 'משמט אני'.

האור זרוע סבור (וכן דעת רוב הראשונים) כי התורה עצמה מפקיעה את החובות, בלי שהמלווים מוחלים עליהם. לשיטתו אמירת "משמט אני" איננה חלק מהותי מקיום המצווה, אלא ביטוי לכך שהמלווה מקבל את ההשמטה ואינו מאלץ את הלווה לשלם לו.

נראה כי מחלוקת זו תלויה במחלוקת מפורסמת יותר, בין המבי"ט לבית יוסף (שו"ת אבקת רוכל סי' כד), בנוגע להפקר פירות שביעית. לדעת הבית יוסף, האדם מצווה להפקיר את פירות אדמתו בשנת השמיטה, ואם לא עשה כן אין הם מופקרים. ואילו לדעת המבי"ט, השביעית היא "אפקעתא דמלכא", וההפקר חל גם בניגוד לדעת הבעלים.

מסתבר לומר ששמיטת כספים מהווה המשך ישיר לשמיטת הקרקעות (כפי שהאריך להסביר הרש"ר הירש בפרשת ראה), וממילא שתי השאלות תלויות זו בזו.