גיטין דף לט – הפקר וייאוש

  • הרב ירון בן צבי

סוגייתנו עוסקת באדם אשר הפקיר עבד ויוצרת השוואה בין דין זה לדין אדם אשר התייאש מעבד שאבד: "והאמר עולא אמר ר' יוחנן המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור... דאמר ר' יהושע בן לוי אמרו לפני רבי אמר נתייאשתי מפלוני עבדי מהו אמר להם אומר אני אין לו תקנה אלא בשטר".

ניתוח של האמור מוביל למסקנה שהפקר וייאוש פועלים באותה בצורה; אדם שהינו מוגדר כבעלים של דבר מה והוא מודיע (בפני שלושה וכיוצ"ב) על וויתור של היחס המשפטי שלו אל הדבר המסויים מתנתק הקשר ביניהם במעשה זה, פעולה דומה מתבצעת כאשר אדם מתייאש מדבר מה שמוגדר תחת בעלותו, אמנם לא מדובר על וויתור מרצון אלא בהכרה מסוימת של הבעלים בכך שהדבר המסויים כבר לא יהיה עוד בחזקתו אך נראה מההקבלה שהמשמעות אחת והיא הפקרת החפץ באמצעות ייאוש.

מסקנה זו, שקיימת התאמה מושגית בין הדינים, ניתן לחזק על פי דברי רש"י (ד"ה נתייאשתי) שכותב 'לשון הפקר הוא'; באופן זה[1] הוא כותב גם במסכת בבא מציעא (דף כא עמוד א ד"ה[2] אלו מציאות, מצא פירות מפוזרין) 'נתייאשו הבעלים מהן, כדאמר בגמרא, והפקר הן'.

על אף האמור, בעלי התוספות על מסכת בבא קמא (ד"ה כיון דבאיסורא אתי לידיה) סבורים כי אם הייתה הקבלה בין הדינים אז הדין של ייאוש היה צריך להיות זהה בין אם הייאוש נעשה קודם שהגיע החפץ לידיו של המוצא ובין אם נעשה לאחר מכן, ומשום שיש שוני בדרך הפעולה במצבים השונים אז המשמעות היא שאין התאמה מלאה בין הדינים. כך גם בנוגע לדין הפקר שאחד התנאים הוא שהמפקיר יצהיר בפני שלושה על מעשה הפקרת הדבר המסויים, וזאת בשונה מדין ייאוש שלא נדרש 'בית דין' או ביטוי מילולי[3] בכדי לכונן את החלות המשפטית.

 

[1] אולם במסכת בבא קמא דף סו עמוד א ד"ה יאוש כותב רש"י שאם בעלים התייאשו מחפץ שנגזל, נעשה בכך החפץ לקניינו של הגזלן ומסיבה זו הגזלן לא צריך להשיב את החפץ אלא די שישב לנגזל את דמי החפץ: "שנתייאשו הבעלים אמור רבנן דנקני ודיו אם משלם דמיו".

[2] וכן בד"ה מעות מפוזרות "הואיל ואין להם סימן ניכר - איאושי מיאש, והוו להו הפקר, וזהו טעם כולם".

[3] אמנם מדברי הגמרא במסכת בבא מציעא (דף כב עמוד א) ניתן להבין כי נדרש ביטוי מילולי, אך מדברי בעלי התוספות שם (שטף נהר קוריו עציו ואבניו) 'דודאי הן מתיאשים בלבן' וכן מדברי ראשונים נוספים ניתן להבין כי לא נדרשת הכרזה שכזו.