דילוג לתוכן העיקרי

גיטין | דף מג | הפקעת עבד מן המצוות

במהלך הפרק הרביעי, העוסק בתקנות חז"ל מפני תיקון העולם, מצאנו דיון נרחב בהלכות עבדים. הסוגיות שבהן עסקנו בימים האחרונים התמקדו בדרכי השחרור של העבדים. להלכה אנו פוסקים כדעת האמוראים הסבורים שאף לאחר שהופקע הקניין הממוני בעבד באמצעות הפקר או שבי, האדון נדרש לכתוב לו גט שחרור. טעמו של דבר נזכר בדברים יסודיים של הרמב"ן (לח ע"ב, וכן בקידושין טז ע"א):

"ששני קנינין יש בעבד: אחד קנין ממון דהיינו למעשה ידיו, ואחד קנין הגוף שהוא אסור דומיא דקנין אישות אשת איש, ולא פקע אלא בגיטא דחירותא אע"ג דפקע קנין ממון שבו, כגון שהפקירו או שנתיאש ממנו".

האחרונים מבארים שהרמב"ן לא הסתפק בקניין הממון שבעבד, משום שהעבד הוא אדם שנברא בצלם. כאשר אדם קונה חפץ או בעל חיים, מהות הבעלות קשורה לאפשרות להשתמש בחפץ 'למעשה ידיו'. אך כאשר אדם מבקש לשלוט באדם אחר, הוא מסוגל לרכוש רק את מעשה ידיו. קניין של 'רוח הזולת' יתאפשר אך ורק אם אומנם יתחולל שינוי במעמדו האישי, וזהו 'קניין האיסור' שעליו מדבר הרמב"ן. לשון אחרת, התורה מאפשרת לרכוש אדם רק במסגרת מסלול ייחודי של הפיכתו לעבד.

כידוע, השינוי במעמדו האישי של העבד נושא עימו גם חיוב במצוות. העבד אינו חייב בכל המצוות שבתורה, אך הוא חייב במצוות כאישה, דהיינו אסור בכל איסורי תורה וחייב במצוות עשה שלא הזמן גרמן. חיוב זה במצוות הוא הרקע להלכה שבמשנתנו (מג ע"ב):

"המוכר עבדו לעובדי כוכבים... יצא בן חורין".

ומפרש רש"י:

"וקנס חכמים הוא הואיל והפקיעו מן המצות".

קיום המצוות של העבד נתפס כעניין בעל חשיבות ומשמעות עד כדי כך שחז"ל מצאו לנכון לקנוס ולהעניש את מי שמכר את עבדו ובכך גרם להפקעתו מן המצוות.

מורנו הרב ליכטנשטיין נהג לצטט את דבריו של הגרי"ד סולובייצ'יק, שהבחין בין קיום מצוות של אישה ובין קיום מצוות של עבד. לדעת הגרי"ד, האישה שייכת באופן בסיסי בכלל המצוות, אלא שבפועל התורה פטרה אותה נקודתית מקיום חלק מהן. לדעת הגרי"ד, זהו הרקע לדעתם של ראשונים רבים, וכך מנהג אשכנז, שאישה רשאית לברך אף על קיום המצוות שאינה חייבת בהן. העבד, לעומת זאת, מופקע באופן בסיסי מכל המצוות, אלא שבהיותו בבית אדוניו הוא מחויב נקודתית במצוות אחדות, בדומה לאישה. לכן גם לדעת הראשונים הסוברים שאישה מברכת על קיום מצוות עשה, העבד לא יברך עליהן. מורנו הרב ליכטנשטיין העיר שאף שחילוק זה מסתבר מאוד, נראה שהוא נסתר מהתוספות לעיל בדף מ' (בנוגע לברכה על מצוות תפילין), שנטו להשוות בין עבד לאישה לעניין הברכה על מצוות שאינם מחויבים בהן.

רעיון זה של הגרי"ד מתקשר לדיון רחב ביותר בדבר מעמדו של עבד: האם הוא עובר גיור מלא כבר בעת שנקנה לעבד, אלא שמחויבותו לאדון פוטרת אותו מחלק מן המצוות, או שמא מילתו וטבילתו עם כניסתו לעבדות הן חלק מיצירת זהותו האישית כעבד, ולאחר העבדות יהיה עליו לטבול שוב ורק אז יהפוך לגר צדק. דיון זה קשור לשאלה אם טבילת העבד ביציאתו לחירות נדרשת מדאורייתא, שכן רק אז הוא עובר גיור, או מדרבנן בלבד, שכן הוא התגייר כבר כשהוטבל לשם עבדות. לא נרחיב בנושא, ונסתפק בציון לדברי הראשונים על הסוגיה ביבמות (מז–מח), לרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (יג, יב) ולחידושי רבנו חיים הלוי שם.

על כל פנים, דיון זה קשור ביסודו לסוגייתנו, שהרי כפי שהסברנו, אם חז"ל אכן ראו צורך בתקנה שנועדה להבטיח שהעבד לא יופקע מן המצוות, סביר להניח שאומנם ייחסו חשיבות לקיום מצוותיו וביקשו לשמר את יכולתו להוסיף ולקיים את המצוות שהוא חייב בהן.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)