גיטין דף מג - הפקעת עבד מן המצוות

  • הרב אביהוד שורץ

במהלך הפרק הרביעי, העוסק בתקנות חז"ל מפני תיקון העולם, מצאנו דיון נרחב בהלכות עבדים. הסוגיות שבהן עסקנו בימים האחרונים התמקדו בדרכי השיחרור של העבדים. להלכה אנו פוסקים כדעת האמוראים הסבורים שאף לאחר שהופקע הקניין הממוני בעבד, באמצעות הפקר או שבי, האדון נדרש לכתוב לו גט שחרור. טעמו של דבר נזכר בדברים יסודיים של הרמב"ן (דף ל"ח, וכן בקידושין דף ט"ז):

"ששני קנינין יש בעבד: אחד קנין ממון דהיינו למעשה ידיו, ואחד קנין הגוף שהוא אסור דומיא דקנין אישות אשת איש ולא פקע אלא בגיטא דחירותא אע"ג דפקע קנין ממון שבו כגון שהפקירו או שנתיאש ממנו".

האחרונים מבארים, שהרמב"ן לא הסתפק בקניין הממון שבעבד, משום שהעבד הוא בן אדם הנברא בצלם. כאשר אדם קונה חפץ או בעל חיים, הרי שמהות הבעלות קשורה לאפשרות להשתמש בחפץ "למעשה ידיו". אך כאשר אדם מבקש לשלוט באדם אחר, הוא מסוגל לרכוש רק את מעשה ידיו. קניין של "רוח הזולת" יתאפשר אך ורק אם אמנם יתחולל שינוי במעמדו האישי, וזהו "קניין האיסור" שעליו מדבר הרמב"ן. לשון אחרת, התורה מאפשרת לרכוש בן אדם רק במסגרת אותו מסלול ייחודי של הפיכתו לעבד.

כידוע, השינוי במעמדו האישי של העבד נושא עימו גם חיוב במצוות. העבד אמנם אינו חייב בכל המצוות שבתורה, ואולם הוא חייב במצוות כאישה, דהיינו אסור בכל איסורי תורה, וחייב במצוות עשה שאין הזמן גרמן. חיוב זה במצוות הוא הרקע להלכה שבמשנתנו (דף מ"ג ע"ב):

"המוכר עבדו לעובדי כוכבים ... - יצא בן חורין".

ומפרש רש"י:

"וקנס חכמים הוא הואיל והפקיעו מן המצות".

קיום המצוות של העבד נתפס כעניין בעל חשיבות ומשמעות, עד כדי כך שחז"ל מצאנו לנכון לקנוס ולהעניש את מי שמכר את עבדו ובכך גרם להפקיעו מן המצוות.

מורנו הרב ליכטנשטיין נהג לצטט את דבריו של הגרי"ד סולוביצ'יק, שהבחין בין קיום מצוות של אישה ובין קיום מצוות של עבד. לדעת הגרי"ד, האישה באופן בסיסי שייכת בכלל המצוות, אלא שבפועל התורה פטרה אותו באופן נקודתי מקיום חלק מהן. לדעת הגרי"ד, זהו הרקע לדעת ראשונים רבים, וכך מנהג אשכנז, שאישה רשאית לברך אף על קיום המצוות שאינה חייבת בהן. העבד, לעומת האישה, מופקע באופן בסיסי מכל המצוות, אלא שבהיותו בבית אדוניו הוא מחוייב באופן נקודתי במצוות אחדות, בדומה לאישה. לפיכך, אף לדעת הראשונים שאישה מברכת על קיום מצוות עשה, העבד לא יברך עליהן. מורנו הרב ליכטנשטיין העיר, שאף שחילוק זה מסתבר מאוד, נראה שהוא נסתר מהתוספות לעיל בדף מ', שנטו להשוות בין עבד לאישה לעניין הברכה על מצוות שאינם מחוייבים בהן (התוספות שם עוסקים בברכה על מצות תפילין).

רעיון זה של הגרי"ד מתקשר לדיון רחב ביותר בדבר מעמדו של עבד: האם הוא למעשה עובר גיור מלא כבר בעת שנקנה לעבד, אלא שמחויבותו לאדון פוטרת אותו מחלק מן המצוות; או שמא מילתו וטבילתו עם כניסתו לעבדות הן חלק מיצירת זהותו האישית כעבד, ולאחר העבדות יהיה עליו לטבול שוב ורק אז יהפוך לגר צדק. דיון זה קשור לשאלה האם טבילת העבד כאשר יוצא לחירות נדרשת מדאורייתא, שכן רק אז הוא עובר גיור, או מדרבנן בלבד, שכן הוא התגייר למעשה כבר שהוטבל לשם עבדות. לא נרחיב בנושא, ונציין לדברי הראשונים על הסוגיה ביבמות מ"ז-מ"ח, ולרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (י"ג י"ב), ובחידושי רבנו חיים הלוי שם.  

על כל פנים, דיון זה קשור ביסודו לסוגייתינו, שהרי כפי שהסברנו במידה וחז"ל אכן ראו צורך בתקנה שנועדה להבטיח שהעבד לא יופקע מן המצוות, סביר להניח שאמנם ייחסו חשיבות לקיום מצוותיו, וביקשו לשמר אפשרות זו שיוכל להוסיף ולקיים את אותו מצוות שחייב בהן.