גיטין | דף מו | נדר ברבים ועל דעת רבים

סוגייתנו עוסקת בדין נדר שנעשה על דעת רבים:

"אמר רבי יהושע בן לוי: מ"ט דר' יהודה – דכתיב 'ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה'. ורבנן – התם מי חלה שבועה עלוייהו כלל? כיון דאמרו להו 'מארץ רחוקה באנו', ולא באו, לא חיילה שבועה עילוייהו כלל, והאי דלא קטלינהו – משום קדושת השם".

לדעת רבי יהודה, בני ישראל נמנעו מהריגת הגבעונים אחר שהתגלתה תרמיתם בגלל השבועה שנשבעו להם נשיאי העדה,[1] וברור שאם היה אפשר להתיר את השבועה שנאמרה בפני רבים – היו עושים זאת.

לעיל (לו ע"ב) ראינו דיון נוסף בעניין זה:

"הניחא למאן דאמר נדר שהודר ברבים אין לו הפרה, אלא למאן דאמר יש לו הפרה, מאי איכא למימר? דמדרינן ליה על דעת רבים, דאמר אמימר: הלכתא, אפילו למאן דאמר נדר שהודר ברבים יש לו הפרה, נדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה".

אמימר מבחין בין נדר ברבים לנדר על דעת רבים, והרשב"א (שם ד"ה ועל דעת) מבאר שנדר שהודר ברבים "כל מילתא דמתעבדא באפי תלתא אלימא ולא יכול חכם למשלפה",[2] וזאת לעומת נדר שהודר על דעת רבים, שתוקפו נובע מכך שהאדם מבטל את דעתו לדעת הרבים.

הריטב"א (גיטין לו ע"א) לא קיבל הבחנה זו:

"אלא טעמא דעל דעת רבים אין לו התרה וטעמא דמאן דאמר דברבים אין לו התרה משום דאלימא מילתא בנשבע על דעת רבים ומשום הכי אין לה התרה".

גם הרמ"ה (גיטין לו ע"א) לא קיבל את הבחנתו של הרשב"א, אך הוא מחזיק דווקא בטעם השני – "כיון דנדר בפני רבים, אדעתיהו נדר".

אם כן, לפי הריטב"א אין צורך שרבים ידעו על הנדר כדי שייחשב 'נדר על דעת רבים', שהרי "כל שנשבע על דעת רבים אלימתא מילתא", ואילו לפי הרמ"ה הנדר אינו ניתן להתרה דווקא כשהרבים יודעים עליו. את דברי רבי יהודה, שלא חילק בין נדר על דעת רבים לנדר ברבים אלא התייחס לכך "שידעו בו רבים", אפשר להבין כפי שמבינים הריטב"א והרמ"ה, שלא חילקו בין הדינים. לעומת זאת חילוקו של הרשב"א מתבקש לפי דברי אמימר, הסובר שמדובר בשני דינים שונים.