גיטין | דף מח | נזקין מן העידית
המשנה הפותחת את סוגייתנו עוסקת ביכולתו של נושה לגבות את חובו מנכסיו של החייב, וקובעת שמי שניזוק, בין בגוף ובין בנכסיו, גובה את דמי הנזק מהקרקע המעולה שבבעלות המזיק.
רש"י מסביר שאדם מעדיף קרקע קטנה ואיכותית מקרקע גדולה באיכות ירודה. יסוד הדבר בכך שלא תמיד אדם רוצה לגבות את דמי הנזק מקרקע, ותשלום במעות הוא הטוב ביותר. רק בלית ברירה נאלץ הניזק לגבות מן הקרקע, ולכל הפחות עליו לקבל מן העידית. גם מן הסוגיה בבבא קמא (ז ע"ב) עולה שהחייב יכול לתת מיטלטלין בלי להתייחס לאיכותם, משום שבניגוד לקרקע, מיטלטלין אפשר לקחת ממקום ולמקום ולמוכרם במקום שבו הם מבוקשים.
הסבר זה כשלעצמו מסתבר ומתקבל על הדעת, אך לא ברור מדוע רש"י אינו משתמש בנימוק המובא בהמשך הסוגיה (מט ע"ב), שגביית העידית היא תמריץ להיזהר מלהזיק: מהברייתא עולה שמדובר בסנקציה שהטילו חכמים כאמצעי הרתעה בלבד, ואילו מדברי רש"י עולה שזוהי הדרך הראויה לסייע לניזק, כפי שעולה גם מלשונו – "שנוח לו לאדם לגבות מועט מקרקע עידית".
אפשר ששתי הסיבות מתקיימות במקביל: מצד אחד טעמה של הברייתא, מניעת נזקים עתידיים, ומצד שני טעמו של רש"י, העוסק בעיקרון שמאחורי דרך הגבייה וקשור לשאלה הבסיסית מה עניינו של תשלום הנזק – חובת השבה של המצב לקדמותו במידת האפשר או חוב ממוני בעלמא.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)