גיטין דף מח – גביית דמי הנזק

  • הרב ירון בן צבי

במשנה שבסוגייתנו אנו למדים על זכויותיו של נושה לגבות את שמגיע לו מנכסיו של החייב.

מי שניזוק, בין בגוף ובין בנכסיו, גובה את דמי הנזק מהקרקע המעולה שבבעלות המזיק.

רש"י (ד"ה בעידית) מבאר שאדם מעדיף קרקע קטנה ואיכותית מקרקע גדולה מאיכות ירודה; ההסבר של רש"י בהחלט מתקבל על הדעת. עם זאת, לא כל כך מובן מדוע רש"י לא משתמש בנימוק אשר מובא בהמשך הסוגיה (להלן דף מט ע"ב), שם אנו למדים בברייתא כי הנימוק לכך שגביית הקרקע מהעידית היא בכדי לגרום לאדם  להיזהר מלהזיק לאחר.

הרציונל בדברי רש"י הוא שאדם לא תמיד רוצה לגבות את דמי הנזק מקרקע, לדבריו (ד"ה מן העידית) תשלום באמצעות מעות הוא הטוב ביותר וקרקע (אף עידית) פחותה מאמצעי זה. באופן זה אנו למדים במסכת בבא קמא (דף ז ע"ב) מדבריהם של רב פפא ורב הונא כי דבר מטלטל נחשב לטוב וזאת מבלי להתייחס לאיכות שלו משום שאף אם לא ניתן למקום אותו במקום אחד ניתן יהיה למכור אותו במקום אחר ומסיבה זו שכאשר אדם משלם באמצעות קרקע עליו לתת את הקרקע הטובה ביותר בכדי שיהיה לניזק אפשרות טובה למכור את הקרקע.

ההבחנה בין הנימוק שמובא להלן בגמרא לדברי רש"י היא מהותית, בעוד שמהברייתא עולה שמדובר בסנקציה שהטילו חכמים כאמצעי הרתעה בלבד, מדברי רש"י בהתאם לגמרא במסכת בבא קמא מדובר בדרך הראויה שיש לפעול בכדי לעזור לניזוק כחלק מחובת התשלום וזאת גם בהתייחס ללשון שבחר רש"י להשתמש בה 'שנוח לו לאדם לגבות מועט מקרקע עידית'.

אפשר שרש"י לא סותר את האמור בברייתא המובאת בדברי הגמרא להלן, כלומר הסנקציה שבאה למנוע ריבוי היזקים לא מבטאת את הסעד אותו הניזק מבקש אלא נוגעת במניעה חברתית, רש"י נגע בתחום נוסף של אותו הדין והתייחס לעקרון שעומד מאחורי דרך הגביה ואולי אף בהשלמה עניינית שלו. כמובן שדבר זה תלוי בשאלה הבסיסית מה עניין תשלום הנזק, האם מדובר בהשבה של המצב לקדמותו ככל האפשר או שרק מדובר בחוב ולכן צריך אדם לשלם את שהזיק ובנוסף יש דין צדדי שהתשלום הוא מהעידית.