גיטין | דף נה | חטאת גזולה שלא נודעה לרבים
סוגייתנו עוסקת בעדותו של רבי יוחנן בן גודגדא שחטאת גזולה שלא נודעה לרבים מכפרת:
"אמר עולא: דבר תורה, בין נודעה ובין לא נודעה – אינה מכפרת. מאי טעמא – יאוש כדי לא קני. ומה טעם אמרו לא נודעה מכפרת – שלא יהו כהנים עצבין. אמרי ליה רבנן לעולא: והאנן מפני תיקון המזבח תנן! אמר להם: כיון דכהנים עצבין, נמצא מזבח בטל".
תקנה זו, שאפשר לראותה כמעין 'תקנת השבים', קובעת שאפשר לקבל את הקורבן על אף שאין יוצאים ידי חובה בקורבן גנוב (שהרי מן הפסוק "אם עולה קרבנו" מיעטו חכמים קורבן גזול אף לאחר ייאוש).
עולא מסביר שהקורבן הגזול מתקבל כדי "שלא יהו כהנים עצבין", אך נראה שלא רק החשש לפגיעה ברגשותיהם של הכוהנים עומד ביסוד התקנה אלא גם הרצון בתיקון המזבח.
רש"י מסביר שלפי התקנה החטאת הגזולה מכפרת והגזלן אינו צריך להביא חטאת אחרת, כדי למנוע צער מהכוהנים שאכלו בשר איסור של חולין שנשחטו בעזרה. אולם לכאורה לא ברור כיצד הדבר מסביר את תקנת חכמים, שהרי אף אם פטרו את הגזלן מלהביא קורבן נוסף, סוף סוף כדי למנוע צער מהכוהנים יש צורך גם בהכשרת הקורבן. חכמים יכולים לפטור את הגזלן מקורבן נוסף משום שבסמכותם לעקור דבר מהתורה בשב ואל תעשה, אך מניין להם סמכות להכשיר קורבן פסול?
לכן הסביר הרשב"א בחידושיו שחכמים הפקיעו את הבהמה מהבעלים, מכוח דין הפקר בית דין, והקנו אותה לגזלן, וכך הותר לכוהנים לאכול מבשרה והבעלים נפטרו מהבאת קורבן אחר.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)