גיטין דף נה – תיקון המזבח

  • הרב ירון בן צבי

עניינה של המשנה בה עוסקת הוא עדותו של רבי יוחנן בן גודגדא בפני הישיבה ביבנה לגבי חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת:

"אמר עולא דבר תורה בין נודעה ובין לא נודעה אינה מכפרת מאי טעמא יאוש כדי לא קני ומה טעם אמרו לא נודעה מכפרת שלא יהו כהנים עצבין אמרי ליה רבנן לעולא והאנן מפני תיקון המזבח תנן אמר להם כיון דכהנים עצבין נמצא מזבח בטל"

אפשר וניתן לראות במשנה המדוברת מעין 'תקנת השבים', עקרון ערכי אשר באמצעותו ניתן מבחינה הלכתית לקבל את קרבן החטאת על אף שעובדתית מדובר בקרבן גנוב שלא ניתן לצאת בו ידי חובה שכן קרבן צריך להיות של מביא הקרבן[1].

הטענה  של עולא לקבל קורבן כזה היא משום 'שלא יהו כהנים עצובין'. יחד עם זאת, נראה כי לא מדובר בשיקול של רגשות הכהנים בלבד אלא טענה זו נתמכת בשיקול תוצאתי שהוא תיקון המזבח 'שלא יהא בטל'; למעשה אנו למדים שחכמים ראו לנכון לשנות את דין התורה בשל העיקרון עליו אנו מדברים.

מדברי רש"י אנו למדים שתקנה זו של חכמים אומרת שחטאת גזולה (שלא נודעה) מכפרת והגזלן לא צריך להביא חטאת אחרת בכדי למנוע מצב בו הכהנים יהיו עצובים שאכלו בשר איסור של חולין שנשחטו בעזרה. על פניו לא ברור כיצד דברי רש"י עונים על תקנת חכמים, שהרי אף אם פטרו חכמים את הגזלן מלהביא קרבן נוסף, סוף כל סוף בכדי שהכהנים לא יהיו עצובים צריך גם להכשיר את הקרבן. לפטור גזלן מלהביא קרבן יכולים חכמים משום שבסמכותם לעקור דבר מהתורה בשב ואל תעשה, אך איפה אנו למדים שבסמכותם של חכמים להכשיר את הקרבת הקרבן[2]?

רבי שלמה בן אדרת בחידושיו כתב שבכדי למנוע מהכהנים להיות עצובים חכמים הפקיעו את הבהמה מהבעלים והקנו אותה לגזלן, ולכן מותר לכהנים לאכול מבשר הקרבן והבעלים לא צריך להביא קרבן אחר. למעשה חכמים ראו צורך לכונן מצב הלכתי שאומר שעל אף שמהתורה גזלן לא יוצא ידי חובה בהבאת קרבן חטאת גזול, קורבנו יוציא אותו ידי חובתו ויחשב ככשר תוך התייחסות גם לשאר המשתנים הרלוונטים, וזאת מכח 'הפקר בית דין הפקר'.

 

[1] בקרבן דין ייחודי הנלמד מהפסוק 'אם עולה קרבנו' שממנו ממעטים קרבן גזול, שכן במקרה שקודם ייאוש פשוט שלא ניתן להביא קרבן גזול ומהפסוק למדים שאף לאחר ייאוש לא ניתן להביא קרבן כזה.

[2] באמור למעשה חכמים התירו את הקרבת הקרבן לכתחילה ולאכול מבשר הקרבן.