גיטין דף נו - שתי הערות-מבוא ללימוד אגדות החורבן

  • הרב אביהוד שורץ

אתמול התחלנו ללמוד את אגדות החורבן שבפרק החמישי ממסכת גיטין. ההקשר המקומי לאגדות אלה נוגע לתקנות תיקון העולם בעניין הלוקח מן הסיקריקון. אולם, יש מקום רב גם לתפיסה שלפיה היות שפרידת בעל מאשתו שקולה לחורבן, והמגרש אשתו "אפילו מזבח מוריד עליו דמעות", הרי שהמסכת המתאימה ביותר בש"ס לאגדות חורבן המקדש והאומה היא המסכת העוסקת בחורבן התא המשפחתי.

לאגדות החורבן, ובראשן כמובן אגדת "קמצא ובר קמצא" המופיעה בראשיתה של סוגייתנו, הוצעו פירושים רבים (ואף בשנים האחרונות נכתבו מספר ספרים בנושא). בעיון זה אבקש שלא להתמקד באגדתא אחת, אלא להציג בקצרה שתי נקודות מוצא ללימוד סוגיות אלה בכללן.

*

אגדות החורבן נושאות אופי כפול. מצד אחד, מדובר על תיאור היסטורי של מאורעות מתקופת החורבן. חז"ל ביקשו להנחיל לדורות את האסונות שפקדו את העם בתקופת חורבן הבית השני. מצד שני, התיאורים אינם סיפוריים בלבד, וברור שמדובר על דברי מוסר ותוכחה, כאשר כמעט כל מעשייה היסטורית נשזרת במוסר השכל ובמשמעות רוחנית ברורה.

יש מחוקרי התלמוד שהתעלמו לחלוטין מן ההיבט הראשון. על פי דרכם, אגדות החורבן הן אגדות שנכתבו בבית המדרש ומופנות אל בית המדרש, אך אין לראות בהן מקור היסטורי משמעותי. ראש הישיבה הרב יעקב מדן התבטא מספר פעמים בחריפות רבה כנגד עמדות אלה. הוא אינו מתעלם מן הלקח ומוסר ההשכל שבאגדות החורבן, ואולם ממאן להכיר בנתק שקיים בין האגדתא ובין הסיפור ההיסטורי. לדבריו, דווקא מתוך ההיכרות עם המציאות, והניסיון לשקף את המאורע ההיסטורי פחות או יותר כפי שהיה, מבקשים חז"ל להעביר גם את הלקח והמשמעות.

אבקש לצרף לדברי הרב מדן הסבר שהציע פעם הרב שבתאי רפפורט בשיעור באגדות החורבן בעיצומו של יום תשעה באב. לדברי הרב שבתאי, מרכיב מרכזי ביותר באגדות החורבן הוא העימות או הפער בין העולם האידאלי ובין המציאות בפועל. הרב שבתאי הסביר, שהיו מאנשי ירושלים שסירבו להכיר בכך שישנה מציאות ריאלית. כך, למשל, מרתא בת בייתוס, שעליה מסופר בסוגייתינו, סירבה להניח את רגליה על הארץ. אדם שאינו מניח רגליו על הארץ קובע למעשה כי העולם אינו רלוונטי, והוא מתהלך "מעל לעולם". משעה שלא נותר לה מפלט, והיא נאלצה "להציג את כף רגלה על הארץ" בדלית ברירה, היא פגשה באופן עז וקשה בחיבור שבין עולמה האידאלי ובין העולם, והיא לא יכולה היתה לשאת זאת עד שיצאה נשמתה.

ובכן, יסביר בוודאי הרב מדן, המבקש לנתק את חז"ל מהוויית העולם האנושית וההיסטורית, עלול לגרור אותם לעולם זה של אנשי ירושלים שקודם החורבן, שאינם מסוגלים להכיל את החיבור שבין התורה והאידאל ובין המציאות בפועל.

*

בעיניי, אחת הנקודות המשמעותיות באגדות החורבן, אשר בדרך כלל איננה מודגשת די הצורך, היא שגם באגדות אלו עצמן יש מחלוקת. לעיתים ייתכנו מחלוקות באשר למאורע ההיסטורי, אך כמובן שבשורש הדברים עומדות מחלוקות מהותיות סביב הערכים הנלמדים מאגדות החורבן.

דוגמה למחלוקת נוקבת בעניין זה נוגעת להחלטתו של רבן יוחנן בן זכאי להציל את יבנה וחכמיה. בעיניו של רבן יוחנן בן זכאי היתה זו הצלחה מסחררת לדורות. רבי עקיבא, לעומת זאת, מותח ביקורת נוקבת על החלטה זו, עד כדי כך שאמר:

"קרי עליה רב יוסף, ואיתימא רבי עקיבא: משיב חכמים אחור ודעתם יסכל".

לדעת רבי עקיבא, לא מתפשרים עם האויב, וחובה לבקש, ובעזרת ה' גם לקבל, את המקסימום! דומה, שמחלוקת זו בין רבי עקיבא ורבן יוחנן בן זכאי אינה שוככת עד היום, וכאמור, האגדתא בעניין זה בהכרח משקפת דעות שונות ועמדות שונות.