גיטין דף נ - דין תורה בגביית בעל חוב

  • הרב אביהוד שורץ

במשנה בתחילת הפרק נאמר שבעל חוב גובה מבינונית. בפשטות, אם אמנם מדובר על תקנה, הרי שמדאורייתא דינו שונה. בשאלה זו נחלקו חכמים: ר' שמעון בדף מ"ט סבור שמדין תורה בעל חוב גובה מעידית, ואילו עולא בדף נ' סבור שמדין תורה בעל חוב גובה מזיבורית. בירושלמי (המצוטט בראשוני ספרד כאן) נאמר, שדין תורה של בעל חוב הוא בבינונית, ואם כן הדין הנזכר במשנה בהקשר זה איננו תקנת תיקון עולם, אלא עיקר דין תורה לגבייה מבינונית.

גם להלכה מצאנו מחלוקת בין הראשונים: הרי"ף והרא"ש פסקו שדין תורה של בעל חוב בבינונית, ואילו הרמב"ם (מלוה ולוה, י"ט א') פסק כפשטות דבריו של עולא, שדין תורה של בעל חוב בזיבורית, אלא שחכמים שידרגו את גבייתו לבינונית, כדי שלא תנעל דלת בפני לווים.

עולא לומד את דבריו מדין נטילת המשכון:

"דאמר עולא: דבר תורה בעל חוב בזיבורית, שנאמר: 'בחוץ תעמוד והאיש וגו' (דברים כד, יא), מה דרכו של איש להוציא? פחות שבכלים".

כאשר המלוה מבקש ליטול משכון מן הלווה, סביר להניח שהלווה יעניק לו את החפץ הזול ביותר. מכאן, שהלווה אכן רשאי בכל מצב לשלם דווקא בחלק הפחות שבנכסיו.

התוספות כאן, וכן כל שאר הראשונים בסוגייתינו (ובסוגיות המקבילות בבבא קמא דף ח', ובבבא בתרא דף קע"ה) מתקשים: הגמרא במספר מקומות מבהירה, שהחלוקה שבה אנו עוסקים בין עידית, בינונית וזיבורית נוגעת אך ורק לקרקעות. בכל הנוגע למיטלטלין – אפילו החפץ הזול ביותר מוגדר לעולם "מיטב", משום שניתן להעבירו למקום אחר בעולם ושם הוא יחשב למציאה גדולה. הקרקע, שעומדת במקומה לעולם, אינה ניתנת להשבחה כה משמעותית, ועל כן מחלקים בקרקעות בין עידית, בינונית וזיבורית.

ובכן, מקשים הראשונים: העובדה שהלווה רשאי להעניק למלוה חפץ זול בתורת משכון אינה ראייה לגביה מזיבורית, שכן חפץ שהוא מיטלטלין לעולם מוגדר עידית! אם כך, כיצד לומדת הגמרא מדין משכון על דין גביית קרקע מן הזיבורית?

הרמב"ן בבבא בתרא הציע שני תירוצים לקושיה זו. תירוצו הראשון מניח, שאכן אין כאן השוואה גמורה:

"ושמעתי, כיון שאסרה תורה ליכנס לביתו ונתן רשות ללוה להוציא מה שירצה למדנו שהתורה חסה עליו ואף אנו נאמר שדינו בזבורית".

אכן, חפץ זול הוא בגדר עידית, ואולם סוף סוף למדנו כי התורה חסה על הלווה, ואיפשרה לו לבחור בעצמו את החפץ שהוא מעוניין לשעבד למלוה. אם אמנם התורה חסה על הלווה, סביר להניח שחסה עליה גם בתחומים אחרים, כגון כאשר גובים ממנו קרקע, שיגבו דווקא זיבורית.

נראה, שדעתו של הרמב"ן אינה נוחה מתירוץ זה. על פי תירוץ זה, אין הוכחה ברורה וחד משמעית לכך שהתורה קבעה גבייה מזיבורית, והדבר נלמד מה"כיוון הכללי" ומ"רוח הדברים" שבתורה, שיש לחוס על הלווה. על כן, מציע הרמב"ן תירוץ נוסף:

"ולי נראה דהתם משכון הוא ואין אומרין במשכון כל מידי מיטב הוא שהרי אין בידו למוכרו, ואלו היה הדין שיגבה מיטב קרקע היה בדין שימשכננו מיטב מטלטלין כדי שיכוף לבו לפורעו, כענין מה שאמרו בירושלמי (ב"מ פ"ט הי"ב) למדו קרקעות מן המשכונות".

על פי תירוץ זה, המבוסס על הירושלמי ש"למדו קרקעות מן המשכונות", קיים קשר עמוק יותר בין גבייה מן הקרקע ובין דין משכון. ננסה לבאר את הדברים.

כאשר אדם מלוה כסף לחבירו, הוא זקוק לביטחון כלשהו. ההלכה מציעה שתי דרכי ביטחון: האחת – להלוות לאדם שיש לו קרקע, ואז הקרקע משתעבדת למלוה; והשנייה – ליטול משכון. בשונה מן הקרקע והמשכון, שאר מיטלטליו של הלווה אינם משתעבדים באופן אוטומאטי לחוב, אם כי הם בוודאי עשויים לשמש כאמצעי שממנו ניתן לגבות את החוב בבא היום.

ובכן, מסביר הרמב"ן, במיטלטלין יש לחלק בין נטילה בתורת משכון, שאינה אלא ערבות לפרעון החוב, ולגביה רשאי הלווה לבחור "פחות שבכלים"; ובין נטילה בתורת גבייה, שלגביה התחדשה ההלכה שכל מילי מיטב הוא. קרקעות, לעומת זאת, משמשות בשני התפקידים גם יחד: הן מהוות מלכתחילה ערבון לחוב, ובבא העת גם עשויות לשמש לגבייה בפועל.

על כן יש לומר, שהיות שבקרקע יש גם דין ערבון, ולא רק דין גבייה בפועל, יש מקום להשוואה עקרונית בין קרקעות ובין משכון, ואם ביחס למשכון חידשה תורה שניתן לגבות מן הפחות שבנכסים, כך יהיה הדין מדאורייתא גם ביחס לגבייה מן הקרקעות.