דילוג לתוכן העיקרי

גיטין | דף נ | דין תורה בגביית בעל חוב

במשנה בתחילת הפרק נאמר שבעל חוב גובה מבינונית. אם אומנם מדובר בתקנה, נראה בפשטות שמדאורייתא דינו שונה. בשאלה זו נחלקו חכמים: רבי שמעון (מט ע"ב) סבור שמדין תורה בעל חוב גובה מעידית, ואילו עולא (נ ע"א) סבור שמדין תורה בעל חוב גובה מזיבורית. בירושלמי (המצוטט בראשוני ספרד כאן) נאמר שמדין תורה בעל חוב גובה מבינונית, ואם כן, הדין הנזכר במשנה בהקשר זה איננו תקנת תיקון עולם אלא עיקר דין תורה לגבייה מבינונית.

גם להלכה מצאנו מחלוקת בין הראשונים: הרי"ף והרא"ש פסקו שמדין תורה בעל חוב גובה מבינונית, ואילו הרמב"ם (מלוה ולוה יט, א) פסק כפשטות דבריו של עולא, שמדין תורה בעל חוב גובה מזיבורית, אלא שחכמים תיקנו שיגבה מבינונית כדי למנוע נעילת דלת בפני לווים.

עולא לומד את דבריו מדין נטילת המשכון:

"דאמר עולא: דבר תורה בעל חוב בזיבורית, שנאמר 'בחוץ תעמוד והאיש וגו'' – מה דרכו של איש להוציא? פחות שבכלים".

כאשר המלווה מבקש ליטול משכון מן הלווה, סביר להניח שהלווה יעניק לו את החפץ הזול ביותר. מכאן שהלווה אכן רשאי בכל מצב לשלם דווקא בחלק הפחוּת שבנכסיו.

התוספות כאן, וכן כל שאר הראשונים בסוגייתנו (ובסוגיות המקבילות בבבא קמא ח ע"א ובבא בתרא קעה ע"ב), מתקשים: הגמרא במספר מקומות מבהירה שהחלוקה שאנו עוסקים בה, בין עידית, בינונית וזיבורית, נוגעת אך ורק לקרקעות. בכל הנוגע למיטלטלין – אפילו החפץ הזול ביותר מוגדר לעולם "מיטב", משום שאפשר להעבירו למקום אחר בעולם ושם הוא ייחשב 'מציאה' גדולה. הקרקע, שעומדת במקומה לעולם, אינה ניתנת להשבחה כה משמעותית, ועל כן מחלקים בקרקעות בין עידית, בינונית וזיבורית.

ובכן, מקשים הראשונים, העובדה שהלווה רשאי להעניק למלווה חפץ זול בתורת משכון אינה ראיה לגבייה מזיבורית, שכן חפץ שהוא מיטלטלין לעולם מוגדר עידית! אם כך, כיצד לומדת הגמרא מדין משכון על דין גביית קרקע מן הזיבורית?

הרמב"ן בבבא בתרא הציע שני תירוצים לקושיה זו. תירוצו הראשון מניח שאכן אין כאן השוואה גמורה:

"ושמעתי, כיון שאסרה תורה ליכנס לביתו ונתן רשות ללוה להוציא מה שירצה למדנו שהתורה חסה עליו, ואף אנו נאמר שדינו בזבורית".

אכן, חפץ זול הוא בגדר עידית, ואולם סוף סוף למדנו כי התורה חסה על הלווה ואפשרה לו לבחור בעצמו את החפץ שהוא מעוניין לשעבד למלווה. אם אומנם חסה התורה על הלווה, סביר להניח שחסה עליו גם בתחומים אחרים, כגון כאשר גובים ממנו קרקע, שיגבו דווקא זיבורית.

נראה שדעתו של הרמב"ן אינה נוחה מתירוץ זה, שעל פיו אין ראיה ברורה וחד משמעית לכך שהתורה קבעה גבייה מזיבורית, והדבר נלמד מהכיוון הכללי ומרוח הדברים שבתורה, שיש לחוס על הלווה. על כן מציע הרמב"ן תירוץ נוסף:

"ולי נראה דהתם משכון הוא ואין אומרין במשכון כל מידי מיטב הוא שהרי אין בידו למוכרו, ואלו היה הדין שיגבה מיטב קרקע היה בדין שימשכננו מיטב מטלטלין כדי שיכוף לבו לפורעו, כענין מה שאמרו בירושלמי למדו קרקעות מן המשכונות".

על פי תירוץ זה, המבוסס על דברי הירושלמי ש"למדו קרקעות מן המשכונות", קיים קשר עמוק יותר בין גבייה מן הקרקע ובין דין משכון. ננסה לבאר את הדברים.

כאשר אדם מלווה כסף לחברו הוא זקוק לביטחון כלשהו. ההלכה מציעה שתי דרכים להשגת ביטחון: האחת – להלוות לאדם שיש לו קרקע, ואז הקרקע משתעבדת למלווה; והשנייה – ליטול משכון. בשונה מן הקרקע והמשכון, שאר מיטלטליו של הלווה אינם משתעבדים לחוב אוטומטית, אם כי הם בוודאי עשויים לשמש כאמצעי שממנו ניתן לגבות את החוב בבוא היום.

ובכן, מסביר הרמב"ן, במיטלטלין יש לחלק בין נטילה בתורת משכון, שאינה אלא ערבות לפרעון החוב, ולגביה רשאי הלווה לבחור "פחות שבכלים"; ובין נטילה בתורת גבייה, שלגביה התחדשה ההלכה שכל מילי מיטב הוא. קרקעות, לעומת זאת, משמשות בשני התפקידים גם יחד: מלכתחילה הן ערבון לחוב, ובבוא העת הן עשויות לשמש לגבייה בפועל.

על כן יש לומר שכיוון שבקרקע יש גם דין ערבון, ולא רק דין גבייה בפועל, יש מקום להשוואה עקרונית בין קרקעות ובין משכון, ואם ביחס למשכון חידשה תורה שניתן לגבות מן הפחוּת שבנכסים, כך יהיה הדין מדאורייתא גם ביחס לגבייה מן הקרקעות.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)