גיטין | דף סה | מערימין על מעשר שני

הגמרא בסוגייתנו מזכירה הנחיה מיוחדת, שנשנתה במשנה, עבור מי שמבקש לפדות מעשר שני בלי להוסיף עליו חומש:

"מערימין על מעשר שני; כיצד? אומר אדם לבנו ובתו הגדולים, לעבדו ושפחתו העברים הא לכם מעות הללו ופדו בהן מעשר שני זה".

נסביר את הרקע לדברים. בפרשת בחקתי (ויקרא כ"ז) נאמר שכאשר אדם מבקש לפדות חפץ שהקדיש, בין אם מדובר בהקדש ממש ובין אם מדובר במעשר שני, עליו להוסיף חמישית מערכו של החפץ. דין זה מתייחס רק למצב שבו הבעלים הוא הפודה. יש מן המפרשים שהסבירו את תשלום החומש כקנס על כך שהבעלים חוזר בו ממעשה ההקדש, אך כאשר אדם אחר פודה את החפץ אין עליו חובה להוסיף חומש.

לאור זאת מציעה המשנה למי שרוצה להיפטר מן החומש שייתן מעות לבניו או לעבדיו כדי שיפדו עבורו את המעשר, ומכיוון שהם אינם הבעלים – לא ייאלצו להוסיף חומש.

המיוחד בדברי המשנה הוא שהיא ממליצה לכתחילה על מעשה של הערמה. הערמה היא דרך פעולה שחז"ל מתייחסים אליה במקומות רבים, כאשר לעיתים הם שוללים אותה לחלוטין ולעיתים מתירים אותה בשעת הצורך. אך בסוגייתנו נראה שההערמה היא דרך ראויה המומלצת לכתחילה, ויש לבחון את טעם הדבר.

בירושלמי (מעשר שני ד, ג) נאמר:

"למה מערימין עליו – מפני שכתוב בו ברכה".

מה פשר הדבר? בפסוקים העוסקים באכילת מעשר שני ובפדיונו (דברים יב, כא) כתוב:

"וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ".

מה הקשר בין המילים "כי יברכך ה' אלקיך" להיתר להערים על המעשר? החתם סופר (אורח חיים ס"ב) ביאר זאת:

"משום ברכה, פירוש גבי 'לא תוכל שאתו' כתיב 'כי יברכך ה' אלהיך', והבעלי בתים מפני שהיו צריכים להוסיף חומש נמנעו מלפדותם והעלו הפירות והפסידו הברכה, על כן המציאו חז"ל ערמה של היתר לפדות בלי חומש ולהעלות המעות".

לפי החתם סופר, יש שתי דרכים לאכול מעשר שני בירושלים. ניתן להעלות את הפירות עצמם לירושלים, וניתן לפדות את הפירות בכסף ולהעלות את הכסף לירושלים. החתם סופר מסביר שהברכה נאמרה דווקא ביחס למי שפודה את הפירות ואוכל את דמיהם בירושלים, ולכן ביקשו חכמים לעודד את האנשים לפדות את פירותיהם, גם במחיר הערמה שתפטור אותם מתשלומי חומש.

יחד עם זאת נראה לכאורה שיש לפרש את הירושלמי באופן אחר, משום שבמקום אחר במסכת מעשר שני נאמר בירושלמי (א, א):

"אין ממשכנין אותו, מפני שכתוב בו ברכה".

דין זה מתייחס לפירות מעשר שני עצמם, וגם הוא מנומק בכך ש"כתוב בו ברכה". עולה מכאן שהירושלמי הבין שהברכה איננה מוסבת רק על מי שאוכל מעשר שני בירושלים אלא על כל קיום מצוות מעשר שני.

משום כך נראה להסביר שהברכה איננה המטרה שלשמה התירו חז"ל את מעשה ההערמה אלא מאפיין של מצוות מעשר שני. מעשר שני אמור להיות סמל של שפע וברכה עבור האדם. עובדה זו גורמת לכך שאסור יהיה למשכן אותו, שכן זה שימוש של עניות ולא של ברכה, אך היא גם מביאה את חכמים להקל על האדם את השימוש במעשר ולאפשר לו להיפטר מחובת החומש כאשר זו מעיקה עליו ומונעת ממנו את תחושת הברכה והשמחה השלמה לפני ה'.