גיטין דף סה – מערימין על מעשר שני

  • הרב אברהם סתיו

הגמרא (סה ע"א) מזכירה הנחייה מיוחדת, שנשנתה במשנה, עבור מי שמבקש לפדות מעשר שני בלי להוסיף עליו חומש:

מערימין על מעשר שני; כיצד? אומר אדם לבנו ובתו הגדולים, לעבדו ושפחתו העברים הא לכם מעות הללו ופדו בהן מעשר שני זה.

נסביר את הרקע לדברים. בפרשת בחקתי (ויקרא כז) נאמר כי כאשר אדם מבקש לפדות חפץ שהקדיש, בין אם מדובר בהקדש ממש ובין אם מדובר במעשר שני, עליו להוסיף חמישית מערכו של החפץ. דין זה מתייחס רק למצב בו הבעלים הוא הפודה. יש מן המפרשים שהסבירו את תשלום החומש כקנס על כך שהבעלים חוזר בו ממעשה ההקדש, אך כאשר אדם אחר פודה את החפץ אין עליו חובת הוספת חומש.

לאור זאת מציעה המשנה למי שרוצה להיפטר מן החומש, שייתן מעות לבניו או עבדיו כדי שיפדו עבורו את המעשר, ומכיוון שהם אינם הבעלים לא ייאלצו להוסיף חומש.

המיוחד בדברי המשנה הוא שהיא ממליצה לכתחילה על מעשה של הערמה. הערמה היא דרך פעולה שחז"ל מתייחסים אליה במקומות רבים, כאשר לעיתים הם שוללים אותה לחלוטין ולעיתים מתירים אותה בשעת הצורך. אך בסוגייתנו נראה שההערמה היא דרך ראויה המומלצת לכתחילה, ויש לבחון את טעם הדבר.

בירושלמי (מעשר שני ד, ג) נאמר:

למה מערימין עליו, מפני שכתוב בו ברכה.

מה פשר הדבר? בפסוקים העוסקים באכילת מעשר שני ובפדיונו כתוב (דברים יב, כא):

וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ.

מה הקשר בין המילים "כי יברכך ה' אלקיך" להיתר להערים על המעשר? החתם סופר (או"ח סב) ביאר זאת באופן הבא:

משום ברכה, פירוש גבי "לא תוכל שאתו" כתיב "כי יברכך ה' אלהיך", והבעלי בתים מפני שהיו צריכים להוסיף חומש נמנעו מלפדותם והעלו הפירות והפסידו הברכה, על כן המציאו חז"ל ערמה של היתר לפדות בלי חומש ולהעלות המעות.

כלומר: ישנן שתי דרכים לאכול מעשר שני בירושלים. ניתן להעלות את הפירות עצמם לירושלים, וניתן לפדות את הפירות בכסף ולהעלות את הכסף לירושלים. החתם סופר מסביר שהברכה נאמרה דווקא על מי שפודה את הפירות ואוכל את דמיהם בירושלים, ומשום כך ביקשו חכמים לעודד את האנשים לפדות את פירותיהם, גם במחיר הערמה שתפטור אותם מתשלומי חומש.

אולם יחד עם זאת, נראה לכאורה שיש לפרש את הירושלמי באופן אחר, וזאת משום שבמקום אחר במסכת מעשר שני נאמר בירושלמי (א, א):

אין ממשכנין אותו מפני שכתוב בו ברכה.

דין זה מתייחס לפירות מעשר שני עצמם, וגם הוא מנומק בכך ש"כתוב בו ברכה". עולה מכאן שהירושלמי הבין שהברכה איננה מוסבת רק על מי שאוכל מעשר שני בירושלים, אלא על כל קיום מצוות מעשר שני.

משום כך נראה להסביר שהברכה איננה המטרה שלשמה התירו חז"ל את מעשה ההערמה, אלא היא מאפיין של מצוות מעשר שני. כלומר, מעשר שני אמור להוות עבור האדם סמל של שפע וברכה. עובדה זו גורמת לכך שאסור יהיה למשכן אותו, שכן זה שימוש של עניות ולא של ברכה, אך היא גם גורמת לכך שנקל על האדם את השימוש במעשר ונאפשר לו להיפטר מחובת החומש כאשר זו מעיקה עליו ומונעת ממנו את תחושת הברכה והשמחה השלימה לפני ה'.