גיטין | דף סח | פסוק לי פסוקך
בכמה מקומות מספרת הגמרא על תנאים ואמוראים שביקשו מתינוקות "פסוק לי פסוקך" כדי לדעת מה לעשות, וכך מספרת גם סוגייתנו: עבדיו של ריש גלותא, שרצו לפגוע ברב ששת הסומא, חפרו בור וכיסו אותו במחצלת, ולאחר מכן קראו לו כדי שייפול לבור. אולם רב חסדא, שראה זאת, השמיע קול כדי להזהיר את רב ששת, ורב ששת פנה לתינוק שהיה במקום והורה לו: "פסוק לי פסוקך". התינוק השיב "נטה לך על ימינך או על שמאלך", וכך ידע רב ששת להימנע מן המלכודת שלפניו ולא נפל בפח. גם מדברי הגמרא במספר מקומות נוספים עולה שאפשר להיעזר בסימנים שונים ולקבל החלטה על פיהם.
אולם בגמרא במסכת סנהדרין (דף סה ע"ב) מופיע דין הנראה כנוגד מנהג זה. הגמרא שם מביאה שתי ברייתות המבארות את איסור "לא תנחשו": האחת מציינת מנהג על פי סימנים שהאדם מסיק מתוך מאורעות שונים, והשנייה – סימנים על פי תופעות טבע. אם כן, כיצד יתיישבו המקורות שלפיהם האמוראים נהגו על פי סימנים שונים עם סוגיה זו?
הרמב”ם (עבודה זרה יא, ה) מסביר את הדברים:
“מי שאמר דירה זו שבניתי סימן טוב היתה עלי, אשה זו שנשאתי ובהמה זו שקניתי מבורכת היתה, מעת שקניתיה עשרתי, וכן השואל לתינוק אי זה פסוק אתה לומד, אם אמר לו פסוק מן הברכות ישמח ויאמר זה סימן טוב, כל אלו וכיוצא בהן מותר. הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות, אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה, הרי זה מותר”.
הרמב"ם מבאר שהשימוש שעשו חכמים בסימנים לא התייחס לעשיית מעשה בעתיד אלא לבירור דבר שקרה בעבר כלומר, ולכן מותר לבקש מתינוק “פסוק לי פסוקך” ולשמוח על מה שהיה.
המעשה שפתחנו בו מסתיים בכך שרב חסדא שאל את רב ששת כיצד ידע להיזהר – אם סמך רק על הפסוק שאמר לו התינוק או גם על אזהרתו של רב חסדא. רב ששת השיב שזהירותו נבעה גם מאזהרתו של רב חסדא וגם מהפסוק שאמר הילד. מתשובה זו אפשר להסיק שלא היה פועל על פי הפסוק בלבד, והוא רק צירף אותו לשיקולים נוספים.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)