גיטין | דף סט | מעמדו הרפואי־הלכתי של הכבד
כבר בימי קדם נחשב הכבד לאחד האיברים החיוניים ביותר בגוף. במסכת בכורות (נה ע"א) מיוחס לכבד התפקיד של יצירת הדם: 'זכרותא דדמא – כבדא'.[1]
גם המשנה במסכת חולין (ג, א) מייחסת לכבד תפקיד חיוני וקובעת שבהמה אינה יכולה לחיות בלא כבד (ונראה שהדבר עשוי ללמד גם על גוף האדם): "אלו טרפות בבהמה... ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו כלום". קביעה זו מלמדת שחכמים ידעו (בשונה מהידע הרפואי שהיה מקובל אז) שיש לכבד יכולת התחדשות, ולכן אם נשאר חלק מהכבד הבהמה כשרה, כדברי התוספתא (חולין ג, י): "נטלה כבד ונשתייר בה כדי להעלות ארוכה – כשרה".
לאור האמור עלינו להבין את משמעותה של הבדיקה הרפואית הנזכרת בסוגייתנו:
"לדמא דאתי מפומא, בדקינן ליה בגילא דחיטתא: אי סריך – מריאה קאתי ואית ליה תקנתא, ואי לא – מכבדא קאתי ולית ליה תקנתא".
הגמרא קובעת שאם הדם היוצא מן הפה נובע מן הכבד – אין רפואה למכתו. זאת בשונה מן העולה ממקורות אחרים, וביניהם הסוגיה במסכת חולין (מב ע"א), הקובעת שנזק לריאה מסוכן יותר מנזק לכבד, ולכן די בחיסרון קל בריאה כדי להמית בעוד בכבד רק אובדנו המלא אינו מאפשר עוד חיים.
מסוגייתנו משמע שיכולתו של הכבד להמשיך בפעולתו גם כאשר נשאר ממנו רק מעט קיימת דווקא כאשר החלק שנותר תקין, אך אם הוא נימוח – דינו כאילו ניטל הכבד.
[1] רק במאה ה־17 תיאר ויליאם הארווי את מחזור הדם והראה שללב תפקיד מרכזי באספקת דם לכל הגוף. לפני כן היה מקובל להניח שהכבד הוא האיבר המרכז את הדם (והרופאים הניחו שבחלק ממחזור הדם זורם אוויר).
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)