גיטין דף עא - דיבור "חלקי" של חרש-אילם

  • הרב אביהוד שורץ

סוגיות רבות מספור במרחבי הש"ס כורכות את החרש יחד עם הקטן והשוטה. החרש, כך נראה נתפס כמי שאין בו דעת, ועל כן הוא פטור מן המצוות ואף איננו בר חיובא ובר עונשין בעבירות. והנה, על רקע דברי רב כהנא בסוגייתינו, עוסקת הגמרא במחלוקת תנאים בדבר חרש-אילם שלמד לכתוב. כל הראשונים (ראה רש"י, ריטב"א ועוד) מפרשים שהדיון בסוגיה נוגע אך ורק למי שהיה פיקח ובר דעת, אלא שכעת הפך חרש-אילם. על מקרה זה, מסבירים הראשונים, נשאלת השאלה האם אדם זה יוכל לגרש את אשתו באמצעות מינוי שליחות בכתב. ברם, מי שמלידה או מגיל צעיר הינו חרש-אילם – מוגדר כאדם שאינו בן דעת אף אם יש באפשרותו לתקשר באמצעות הכתב. במשנה בתחילת הפרק נאמר, שבמצבים מסוימים סומכים על תנועות הראש והרמיזות של חרש-אילם. הרשב"א כאן מתלבט האם תנועות ראש כאלה עדיפות על דיבור מן הכתב, שכן סוף סוף מדובר על הבעה אנושית, או שמא הכתיבה ברורה יותר מן הרמיזות. כך או כך, ברור מן הסוגיה שלא די בכתיבה וברמיזה כדי להפוך את החרש-אילם לבר דעת.

קביעה הלכתית זו, שמקורה בסוגייתינו, שימשה יסוד חשוב בתשובותיהם של האחרונים ביחס לחרשים-אילמים המסוגלים לתקשר בדרכים שונות. הסוגיה התעוררה בראשית המאה ה-19, כאשר בתי ספר ומוסדות החלו ללמד חרשים-אילמים לתקשר בדרכים שונות: בשפת הסימנים, בתנועות שפתיים ועוד. לסיכום הדיון בעניין זה ראה באנציקלופדיה התלמודית ערך חרש, ובתשובתו המקיפה של הגרי"א הרצוג, בשו"ת היכל יצחק אבן העזר ב' מ"ז.

כדי שלא להאריך יתר על המידה, נעיין בתשובה אחת בלבד של פוסק הדור - הגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה, א' ל"ד). בפתח דבריו הוא עומד על מורכבות הסוגיה:

"ומצד הסברא ודאי קשה לומר על חרש שהוא פקח גמור וחריף טובא דדעתיה קלישתא ואינה שלימה וקשה לנו להבין מנין ידעו חז"ל לפוטרו ממצוות ולפוסלו משם איש בלא שום ילפותא מקראי או מהלכה אבל כיון שכן הוא האמת חייבים אנו לומר שידעו חז"ל ברוב חכמתם דחרש שאינו שומע ואינו מדבר הוא איש כזה שאי אפשר לראותו כאחראי על מעשיו ולכן אין מתחשבין במעשיו אפילו אם לפי דעתנו הוא זריז וממולח וכל מעשיו הם בפקחות ודעת שלימה. וסברא זו כה חזקה ואמת".

כלומר, בהשקפתנו נראה שישנם חרשים-אלמים שבהחלט יש בהם דעת. האמנם ייתכן שחז"ל הפקיעו את כולם מעולם גיטין וקידושין ומעולם שאר מצוות? הגרש"ז בענווה רבה מרכין ראשו כלפי דברי חז"ל, ופוסק שכך היא הלכה משום שכך נקטו חז"ל והראשונים בכל מקום.

אלא, שכבר הגרש"ז עצמו מוצא פתח להקל בעניין זה, לאור חידוש אחר שחידש שם בעניין קריאת תנועות שפתיים:

"אשר על כן נראה לעניות דעתי שבנידון דידן צריכים רק לדון דבר אחד אם זה שהתלמד לדבר בעקימת שפתים אי חשיב משום כך כמדבר או לא ... אולם בנידון דידן נראה שאם הוא מדבר באופן כזה שסתם בני אדם יכולים להבין כוונתו אף אם תנועות השפתים הן שונות משל כל אדם אפילו הכי מסתבר דשפיר חשיב כמדבר ואינו שומע שדינו כפקח לכל דבר".

כלומר, יש להניח שכתיבה אכן אינה מוגדרת כדיבור, ועל כן חרש-אילם שיודע לכתוב סוף סוף מוגדר כאילם, ואולם אם מתבצע תהליך של דיבור בעזרת השפתיים, הרי שיצא מגדר חרש-אילם, ושוב איננו שוטה.

אמנם, הגרש"ז מסיים בהסתייגות:

"אך אם רק האנשים שרגילים לדבר אתו יודעים ומבינים כוונתו ולא אחרים אינני יודע להכריע אם חשיב כמדבר או לא".

נראה, שזו המציאות היותר שכיחה, כאשר רק קרוביו של החרש מסוגלים לתקשר איתו. כפי שניתן לראות, הגרש"ז נמנע מלהכריע הלכה ביחס לנידון זה.