גילוח בחול המועד

  • הרב אוהד פיקסלר

אחר שהתרה בו גדול שבדיינים, אמר לו: מיסייה פנסו, משמך אמרו שחכם חייא התיר לך לגלח בחול המועד, השיב לו: מפי לא יצאו הדברים... אלא שיצא קול וביקשנו להעמיד את הדבר על בוריו...

קול הברה יצא בעיר שכבודכם התירו לגלח במועד. אמר לו חכם חייא: יודע מר שאיני משנה בדיבורי, מעולם לא התרתי לשום אדם לגלח בחולו של מועד. אמת שביקשתי לכתוב פסק אלא שלא נסתייע מן השמיים... אילו זכיתי לכתוב את התשובה, הייתי מתיר למי שמגלח כל יום, שיגלח במועד.

עמד חכם מנשה על רגליו ואמר: מן השמים הוכיחו. אמר לו חכם חייא: לא בשמים היא. השיב חכם מנשה: סוף סוף מאחר שמן השמים סייעו שלא תצא תקלה מתחת ידינו, ולא נעשה מעשה... זה מקשה, והלה מתרץ. זה מוכיח, הלה פורך... אומרים, מי שזכה ראה טבעת של אש שהקיפה את שניהם.

אחרי שראה חכם מנשה שאין הכרע מן הראיות ומן הסוגיות, פתח בעניין אחר ואמר: אף אם האמת עם כבודו, עדיין יש לנו להעמיד חומה וגדר, שלא יאמרו, התירו פרושים את הדבר, ויבואו אחרים ויתירו דברים אחרים, ויאמרו ההמון, עד היום לא התירו לנו חכמים שנגלח, נשתנו העיתים והותר הדבר, כשם שגזירה זו הותרה, כך עתידים לבטל גזירות אחרות... לא כדורות ראשונים דורות שלנו, שבאו פריצים לפרוץ פרצות בחומה... עצם חכם חייא את עיניו ואמר: ידעתי בני, ידעתי... וכל הסברות שכבודו סובר אך אני נתלבטתי בהם, אלא שהסקתי להיפך. שאם לא נתיר את המותר, ויהיו הגזירות כדבר שאין לו טעם, ולא יתקבלו על השכל, מה יאמרו המשכילים על התורה ועל גזירות חכמים?... ואי אפשר לכפות אותו מה שאין מתקבל על דעתו, אלא אם נתיר להם את מה שמותר, נוכל לאסור להם מה שאסור....

אמר לו חכם מנשה מודהב: ...וידעתי שכל כוונתך לשם שמים, שמע לי לדבר הזה ואל תפסוק את הפסק. שאין חכם יכול לסמוך על עצמו בשאלה זו אף אם כגובה הארזים גובהו. ושתק חכם חייא.   

("אמת מארץ תצמח", עמודים 57-61)

 

בסיפור קצר זה חרז וסיכם הרב סבתו את עיקרי סוגיית גילוח בחול המועד. השיקולים של מדיניות הפסיקה הובאו בלשון קצרה, והם מסכמים חלק עיקרי מהשאלה העומדת בסוגיה זו ובסוגיות אחרות בהלכות חול המועד ובכלל[1]. בימינו אנו נתקלים בשאלות רבות לגבי מלאכות שדרך עשייתם השתנתה בימינו מהאופן בו נעשו ימי חז"ל, שהזכירו אותן כאסורות בחול המועד. בשל כך, עולה לגביהן שאלה דומה לגבי איסור עשייתן בחול המועד. בסיפור לא מפורט מה היו הראיות בסוגיות שהביא כל אחד לשיטתו, ובעז"ה שיעורנו יעסוק בעיקר בנקודה זו[2].

אינה מלאכה

ואלו מגלחין במועד: הבא ממדינת הים, ומבית השביה, והיוצא מבית האסורין, והמנודה שהתירו לו חכמים, וכן מי שנשאל לחכם והותר, והנזיר והמצורע מטומאתו לטהרתו.                               

(משנה ג, א)

המשנה מתירה להתגלח במועד במקרים בודדים, שהמשותף להם הוא שהאדם היה מנוע מלהתגלח לפני המועד. מן המשנה נראה כי מעשה הגילוח לפעמים אסור ולפעמים מותר, ולכאורה ניתן לדייק מכך שאין במעשה בעיה עצמאית הנובעת מן המלאכה, אלא שיסוד האיסור שונה. נראה שבעקבות הבנה זו הגמרא שואלת ממה נובע האיסור:

ושאר כל אדם מאי טעמא אסורין? - כדתנן: אנשי משמר ואנשי מעמד אסורין לספר ולכבס, ובחמישי מותרין, מפני כבוד השבת. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי אלעזר: מאי טעמא - כדי שלא יכנסו למשמרתן כשהן מנוולין. הכא נמי: כדי שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולין.

                                                              (יד,א)

לפי הגמרא, מלאכת הגילוח אינה אסורה מצד עצמה, אלא מפני החשש שהאדם לא יהיה מגולח ביום טוב הראשון של החג, מפאת כבודו של החג. ישנן מלאכות שנאסרו כדי שהאדם לא ידחה אותן למועד שיהיה זמנו בידו: חשש זה גורר איסור להתגלח במועד, כדי שהאדם יתגלח לפני כן. הלכה זו נלמדת מאנשי מעמד שעבדו בבית המקדש במשמרתם (פרק ב בתענית)[3].

 

התוספות התעסקו בשאלה מדוע הגמרא לא כתבה שכל האנשים אסורים בגילוח מפני שהיא מלאכה:

ושאר כל אדם מאי טעמא אסורין - אע"פ שהוא מלאכה היה לנו להתירה לצורך המועד. א"נ אף שיש מלאכות אסורות במועד שאין בהן טורח כגון פרקמטיא מכל מקום זה שהוא ליפוי ראוי להתיר לכבוד מועד. ויש מפרשים דקאי על גילוח הראש דאסרינן משום טירחא מכל מקום מקשה דהיה לו להתיר לצורך המועד ואין זה נוטה לפי מה שפירש' המשנה דגילוח כל הראש מלאכה גמורה ואסור.

 

התוספות מציעים שני טעמים – טעם אחד הוא שגילוח הוא אכן מלאכה, אך היא מותרת לצורך המועד. לחילופין, התוספות מסבירים שלא כל המלאכות שאין בהם טורח נאסרו במועד – מלאכות שיש בהן עניין עבור המועד, כמו ייפוי, ושאין בהן טורח – לא נאסרו.

יתכן ולפי התוספות גילוח אינו מוגדר כמלאכה אסורה מבחינת היותו מלאכה האסורה במועד. ודאי שלגבי שבת גילוח נחשב כמלאכה, אך בחוה"מ הגדרים של מלאכה הם שונים. אין איסור גורף על כל פעולה, אלא רק לדברים שעלולים לפגוע במהותו של חוה"מ. כאשר יש למלאכה זו צד חיובי (כגון שהאדם לא יהיה מנוול בחג), ואין בה טורח – היא לא נחשבת כמלאכה. למרות זאת, חכמים ראו שיקול נוסף, דווקא מסיבה זו: כדי לשמור על כך שהאדם יהיה מיופה בחג, חכמים קבעו שלא יגלח במועד כדי שלא יכנס מנוול ליום טוב.

פסיקת הראשונים

אין מגלחין ואין מכבסין במועד גזירה שמא ישהה אדם עצמו לתוך המועד ויבוא יום טוב הראשון והוא מנוול, לפיכך כל מי שאי אפשר לו לגלח ולכבס בערב יום טוב הרי זה מותר לכבס ולגלח במועד...

(שביתת יו"ט ז,יז)

הרמב"ם פסק להלכה בעקבות סוגיית הגמרא שאין להתגלח במועד, משום גזירה, שמא יכנס ליום טוב כשהוא מנוול. בהמשך פוסק הרמב"ם שכאשר לא הייתה אפשרות לאדם להתגלח לפני המועד לא חל האיסור. כך פוסק השו"ע: "אין מגלחין במועד, אפילו אם גילח קודם מועד" (תקלא, ב), היות "דמי יודע אם גילח קודם המועד" (ט"ז ס"ק ב)[4].

בהגהות אושרי על הרא"ש בתחילת פרק שלישי אנו מוצאים גישה שונה:

יש שרוצים לומר אדם שגילח ערב הרגל מותר לגלח ברגל. דטעמא מאי אין מגלחין משום שלא יכנס מנוול וזה לא נכנס.

מקור גישה זו היא בדברי ר"ת, וגם הטור והבית יוסף (סימן תקלא) מביא אותם. לפי שיטה זו גזירת חכמים נאמרה רק על אדם שלא התגלח לפני הרגל. לפי גישה זו יש טעם ההלכה הוא עקבי, ולכן אדם שאין הטעם רלוונטי עבורו, שהרי התגלח לפני הרגל, יכול להמשיך להתגלח. הגהות אושרי דוחה זאת:

ואין נראה חדא דלא חשיב בהדי אלו מגלחין מי שגילח ערב הרגל ועוד הרי דאבדה לו אבידה דאנוס הוא וכו' וכי תימא התם לאו מוכחא מלתא הכא לאחר שגילח ברגל נמי לאו מוכחא מלתא אם גילח ערב הרגל אם לאו כדאמר אביי יאמרו כל הסריקין וכו'. מא"ז:

בדבריו הוא מביא שתי דחיות הנוגעות לעובדה שדבר זה אינו מופיע בגמרא. כמו כן, כפי שראינו בט"ז, חכמים לא חילקו בגזרתם הואיל והרואה לא יכול להבחין האם היה מותר לאדם זה להתגלח או לא. בעקבות כך עולה שהאיסור להתגלח הינו גורף.

שיקולים נוספים

בדורות האחרונים רבו הדיונים בעניין גילוח בחול המועד, והסיבה לכך טמונה במציאות שהשתנתה. הגמרא אומרת שאין להתגלח בחול המועד בכדי למנוע מצב שאדם ידחה את הגילוח למועד (בו אז יש לו זמן פנוי), וכתוצאה מכך יכנס לרגל כשהוא מנוול ואינו מגולח. בעבר אנשים לא היו מתגלחים בכל יום, והכוונה בגילוח הייתה סידור וקיצוץ הזקן – דבר שהיה נעשה אחת לפרק זמן ממושך יחסית. המציאות היום השתנתה, ואנשים הרגילים להתגלח עושים זאת בכל יום. אדם שרוצה להיות יפה לכבוד המועד צריך להתגלח בכל יום, גם בערב החג וגם בתוך המועד, בדיוק כפי שהוא נוהג בכל יום. לפני שנדון בדיוני הפוסקים בעניין ההתייחסות ההלכתית לשינוי זה, נבחן מספר שיקולים העולים כבר מתוך סוגיות הגמרא.

לימוד מקור הדין בגמרא הוא מאנשי משמר, שכתוב כי הם לא היו מתגלחים כל השבוע כדי שיתגלחו לפני שבת. בניגוד לכך, מופיע במסכת תענית שבכל מקרה ביום חמישי יתגלחו משום כבוד השבת. אנו רואים שהתקנה נועדה לשמור על ימים אלו – אבל לא במצב בו תפגע קדושתו של יום אחר. לכן היה ניתן לחשוב שיתכן שמי שהתגלח לפני המועד יוכל להתגלח משום כבוד המועד, והתקנה לא תסתור זאת.

בגמרא מצאנו דיון בנוגע לכיבוס של מי שיש לו טלית יחידה:

לטעמיך, הא דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: כל מי שאין לו אלא חלוק אחד - מותר לכבסו בחולו של מועד, התם נמי: יאמרו כל הסריקין אסורין סריקי בייתוס מותרין! - הא אתמר עלה, אמר מר בר רב אשי: איזורו מוכיח עליו.            

(יד, א)

מוסכם בעקבות הגמרא שבמקרה בו יש לאדם טלית יחידה מותר לכבס, ונחלקו הראשונים להלכה בפרטי הדין (ראה את פירוט הדעות בטור וב"י סימן תקלד). ה"בית יוסף" מביא דעות נוספות בנוגע לכיבוס בגדי תינוקות:

והתוספות כתבו בסוף תעניות (כט: ד"ה מי) יש לנשים לכבס בגדי התינוקות בחול המועד כדי לשכב דהוי כמי שאין לו אלא חלוק אחד שיש רגילות להחליף בגדיהם וכל שעה צריך לו כל בגדיו ועל זה נהגו העולם לכבסן בחול המועד עכ"ל.

במקרים אלו, למרות שהמלאכה נעשתה לפני המועד, יש צורך לחזור עליה פעמים נוספות במהלך החג. במקרים אלו לא חוששים שמא יכנס מנוול לחג – שהרי האדם עשה את מה שמוטל עליו לפני המועד – אך המציאות מכריחה אותו לעשות זאת פעם נוספת לאחר מספר ימים. הלכה זו דומה מאוד למציאות ימינו לעניין גילוח: אנשים מתגלחים כמעט מדי יום, ואם לא – הדבר נחשב לניוול ואינו מכובד בציבור.

הגמרא, הראשונים והאחרונים עוסקים בהרחבה בשאלה האם במקרה שבטל הטעם בטלה גם התקנה[5]. בשאלת גילוח במועד יש שינוי במציאות (כפי שהסברנו לעיל) ולכן יש לבחון: אמנם טעם התקנה נשאר (שלא יהיה מנוול בחג), אך האם לאור כך התקנה תשתנה, ואולי אף נאמר שראוי להתגלח בכל יום במועד? ניתן לנסח זאת כך: במקרה זה הטעם נשאר במקומו, ודוקא בשל כך תתהפך התקנה. אנו בעצם ממשיכים את רצון חז"ל כיוון שהטעם נשאר, ולא מדובר על ביטולה של התקנה – אלא שיפור שלה והתאמתה לימינו. מאידך, יתכן ואין אפשרות לשנות אותה והדבר דומה למה שאמרו הפוסקים לגבי ביטול התקנה בעקבות שינוי הטעם והמציאות.

פסיקת האחרונים

ה"נודע ביהודה" נשאל האם מותר להתגלח בחול המועד (מה"ק או"ח סימן יג). תשובתו עוררה הדים רבים, כפי שניתן לראות מהתשובות שניתנו להם על ידי ה"נודע ביהודה" (תנינא או"ח צט-קא). מתשובות אלו עולה שהנוב"י התחבט זמן רב לגבי פרסום התשובה, והתייחס למציאות מיוחדת של מי שהולך ובא אצל שרים ודוכסים ואם לא יתגלח ייגרם לו צער רב וביזוי גדול. בשורה התחתונה, הנודע ביהודה התיר להתגלח על ידי פועל עני שזקוק לכסף לצורך המועד, ותשובה זו הינה הראשונה המתירה גילוח במועד בדרך כלשהי.

עיקר תשובת הנוב"י עוסק בשיטת ר"ת שנדחתה להלכה על ידי הפוסקים. הנוב"י מתייחס לקושיה העיקרית על שיטת ר"ת: מדוע הגמרא לא מזכירה את ההיתר להתגלח בחול המועד, אם האדם התגלח לפני המועד? תשובת הנוב"י היא שאכן האיסור חל במצב זה, הואיל ויש צד מלאכה בגילוח. אם האדם התגלח לפני המועד, הקנס אמנם בטל, אך בכל זאת יש איסור מלאכה. זו הסיבה שהמשנה לא הזכירה את ההיתר: הואיל ויש גם איסור מלאכה. אך במקרים בהם איסור המלאכה אינו תקף, כמו למען פועל עני שזקוק לכסף לצורך המועד, איסורהמלאכה בטל כשאר מלאכות המועד. בעקבות כך הוא פוסק: "ולכן נלפע"ד שעכ"פ אם גילח בערב הרגל שכבר יש לנו עמוד של ברזל לסמוך על רבינו תם ואף שחלקו עליו הפוסקים כולם מ"מ ע"י פועל שאין לו מה יאכל נלע"ד להתיר".

הנוב"י לא ראה לנכון לפסוק כנגד הגעש רוב הפוסקים. שהרי פירושו אינו שיש לפסוק כר"ת כנגד השו"ע, אלא שהסברו בהלכה נכון לכל השיטות:

הנה עיקר התמיה אין לה שחר ולמה לא אצדיק הצדיק דמעיקרא הוא ר"ת במקום שאני רואה דבריו נכונים וכי משוא פנים יש בדבר... אבל באמת טעות הוא בידו דמעלתו. ואני לדעתי לא התרתי מה שאסרו הראשונים והאחרונים רק מצאתי חילוק בדבר לפרשדברי ר"ת במקום שספו תמו כל התמיהות שתמהו עליו. והם הראשונים והאחרונים שתמהו עליו הוא מפני שלא עלה על דעתם לפרש דבריו כן והיו מפרשים דבריו שבכל ענין מתיר לכך נחלקו עליו נמצא שאין ביני ובין הפוסקים ראשונים מחלוקת בעצם הדין רק מחלוקת בפירוש כוונתו של רבינו תם...

(תנינא או"ח סימן צט)

... אבל אם מהר"ם הוא רבן של ישראל רבינו תם הוא רב רבנן ואני על ר"ת נשענתי ודבריו קיימתי. ולא עוד אלא שח"ו אני לא התרתי מה שאסר מוהר"ם ולא מה שאסרו שום אחד מהפוסקים. אני התרתי דבר המותר לכל הפוסקים וכך אני אומר שהפוסקים שחלקו על רבינו תם הוא לפי שעלה בדעתם שרבינו תם מתיר לחלוטין אבל מודים הם שע"י פועל שאין לו מה יאכל מותר דכללא כיילו כל הפוסקים שכל המלאכות מותרים ע"י פועל עני. וא"כ אם אני אומר שגם רבינו תם לא התיר אלא ע"י פועל עני אין כאן מחלוקת בגוף הדין רק בפירוש דברי ר"ת וממ"נ אם כוונת ר"ת כן מה טוב ואם באמת התיר רבינו תם לחלוטין עכ"פ אני איני מתיר רק ע"י פועל עני ואין אני סותר דברי שום אחד מהגדולים:                                                                                                               

(סימן קא)

הנוב"י עומד גם על הקשר שבין איסור גילוח לאיסור כיבוס, ומראה שכפי שהמלאכה שם הותרה במקרים מסוימים כך גם נכון הדבר לגבי גילוח.

בתשובות אלו של הנוב"י אנו רואים שמצד אחד הוא מחמיר בדין גילוח, ומבין שחלה גזירה ובנוסף – היא נחשבת כמלאכה. אך פרשנות מרחיבה זו מאפשרת את פירוש שיטת ר"ת בדרך בה קושיית הראשונים אינה מתאימה, והוא מוצא פתח להקל במקרים אחרים.

תשובה זו של הנוב"י עוררה הדים רבים, כפי שניתן ללמוד מתשובותיו הנוספות במהדורה תנינא שהקשו על פסק זה. החתם סופר (או"ח סימן קנד) יצא בתקיפות כנגד דברי הנוב"י, ומביא מפוסקי דורו שכתבו כנגד התשובה:

וחלקו  עליו גאוני דורינו והגאון מו"ה צבי אב"ד דק"ק בערלין ז"ל... אע"כ צ"ל אפילו גילח ערב משמרתו אסור לגלח במשמרתו ולא פלוג רבנן אע"ג דליכא איסור מלאכה וה"ה בחול המועד, אלו דברי הגאון ז"ל ודפח"ח.

המחלוקת הראשונה היא לגבי החידוש שהאיסור להתגלח נובע מאיסור המלאכה ולא מהקנס. לאחר מכן אנו מביא שני שיקולים שאינם הלכתיים טהורים, אלא נוגעים לדרך הפסיקה:

... אבל הכא הלא כל בני  העיר יתגלחו עי"ז העני שאין לו מה יאכל והאורחים יחשדו כל בני העיר שפורצים גדר  חכמים, מה תאמר גם כל האורחים יהיו מגלחים ע"י העני שאין לו מה יאכל כי לא יחדל  אביון א"כ בטלת איסור גילוח חול המועד מכל וכל, ומזה הטעם לבד יש לאסור שלא תשתכח תקון חכמים בזה.

האפשרות שתתבטל תקנת חכמים היא מספקת בכדי שלא להתיר דבר, גם אם יש לו בסיס הלכתי. לאחר מכן החת"ס מצמצם את ההיתר של הנוב"י: הוא רואה בה הוראת שעה שאין לפרסם, ומוסיף על חשיבות שמירת המנהגים:

אבל יחיד בדורו אפילו הוא חסון כאלונים וכגובה ארזים גבהו ודבריו כראי מוצקים לא יהין להתיר אפילו מנהג קטן ממנהגי ישראל, היום יאמר הוא כך וידפיסנו ויפרסמנו ומחר יאמר אחר כך בסברות חלשות צנומות דקות עד שיתירו איסור דאורייתא, כאשר אירע בעו"ה בזמנינו כי רבו פריצי הדורוהעמידו חזון לומר הלא גילוח חה"מ כמה מאות שנים נהגו אבותינו איסור ונצטערו ונתנוולו ועתה התירו פרושים את הדבר, כן נמי נבוא ונתיר לחלל שבת בפרהסיא בעו"ה, והקולר תלוי אח"כ בהגורמים, ומשו"ה לא התיר הגאון נב"י בפרהסיא ומ"מ נכשלו בה, ע"כ שומר נפשו יזהר וישמור ה' רגלי חסידיו מלכד:

 

בין הלכה למעשה

הרב משה פיינשטיין דן בנושא זה ופוסק להלכה שיש להתיר גילוח לא רק על ידי פועל עני (אגרות משה או"ח א,קסג). נקודת המוצא מופיעה כבר בפסקה הראשונה בתשובתו:

הנה לאלו שנחוץ להם לגלח הזקן במספרים בחוה"מ יש להתיר בזה"ז במדינתנו שכל אלו הרגילים בתספורת הזקן מסתפרים בכל יום ולכן אין שייך טעם החולקין על ר"ת... וא"כ במדינה שכל המסתפרין מסתפרין בכל יום ואף אם רק רוב מהמסתפרין שידוע שאף שנסתפר בערב יו"ט מסתפר עתה ואין שייך חשש זה יש להתיר לכו"ע אף להטור וכל החולקים.

לאחר קביעה עקרונית זו הרב פיינשטיין מביא ראיות שונות לעמדתו ומבסס זאת לאור הסוגיות. לגבי קושיות הטור על שיטת ר"ת הוא כותב שמניין המשנה אינו מדויק אלא מתאים למקרה של 'תנא ושייר'. כמו כן, יתכן והמשנה מונה רק מקרים שבהם האדם פשע בערב החג. על השאלה השנייה – שלא ידעו האם התגלח לפני המועד ('אזורו מוכיח עליו') – הוא עונה שהיום כולם יודעים שמתגלחים בכל יום, וממילא אין חשד כלפי המתגלח[6].

לגבי איסור המלאכה כותב ה"אגרות משה" שמכיוון שהפעולה היא לצורך המועד, אין בזה שום איסור מדין מלאכה. האיסור נובע מהגזירה שלא יכנס מנוול בלבד, וזה שונה מכיוון תשובתו של הנודע ביהודה. אין כאן שינוי של תקנת חכמים בגלל השינוי במציאות:

אבל באם כל אדם עושין כן לכו"ע יהיה מותר וליכא איסור מלאכה, וא"צ לב"ד הגדול להתיר משום שמעולם לא היה זה בכלל איסור...

ומש"כ הנו"ב דאולי שיערו חכמים שאין נחוץ כ"כ להתיר בגלוח איסור מלאכה במועד שאין כ"כ צורך המועד, פשוט לע"ד שאין שייך זה רק ביחיד שבטלה דעתו, אבל אם כל אדם ממדינה זו מקפיד ע"ז אין שייך סברא זו כלל דעניני יפוי שייך רק בדעת בנ"א והוא דבר המשתנה בכל עת ומקום לפי מנהג בנ"א שבמדינה ההיא.

למרות מהלך התשובה החד משמעי, בסיום התשובה ישנן שתי פסקאות שנראות כסותרות:

ולכן ברור לע"ד דבזמננו במדינתנו שנוהגין אלו הרגילין בתספורת הזקן להסתפר בכל  יום ואף אם ביום אחר יום או אחת לשלשה ימים, ליכא שום איסור. ואולי גם הנו"ב  יודה בכזה דמשמע שם בסוף התשובה שרק יחידים היו רגילין להסתפר בכל עת בזמנו  ובמקומו. 

אבל מ"מ איני נוהג להתיר אלא למי שיש לו צורך ביותר או מצטער ביותר, ואם אחד  ירצה לסמוך ע"ז גם בשביל היפוי לבד אין למחות בידו כי מעצם הדין הוא מותר לע"ד.  ידידו, משה פיינשטיין. 

למרות ההיתר ההלכתי הרחב, הרב פיינשטיין אינו שש לבטל את מנהג ישראל המקובל מזה דורות רבים. יתכן והוא מורה בנפרד להלכה ולמעשה. יש פוסקים אחרים שהתירו ואף כתבו שהדבר הינו מצווה בשביל שלא יהיה מנוול בחג, וזה חלק ממצוות שמחת יום טוב[7].

כפי שראינו בתחילת השיעור בסיפור המובא, וכפי שעולה במקורות השונים, יש להבחין בסוגיה זו בשתי שאלות שונות. עניין אחד נוגע למשא ומתן ההלכתי הנובע מסוגיות הגמרא: החל מהראשונים ועד ארחוני הפוסקים נחלקו בפירוש הסוגיה ובמסקנות העולות ממנה הלכה למעשה. בנוסף לשאלה ההלכתית, הפוסקים דנו בשאלת שינוי המנהג – כיצד יש להכריע במקרה של אנשים פרטיים הנוגעת לציבור כולו, ולשינוי בהלכה בעקבות שינויי המציאות.

 



[1]   ראה לדוגמא בפולמוס "היתר שמן שומשומין בפסח", הובא בקצרה בסיום שיעורנו בנושא ג'לטין על מסכת עבודה זרה: https://www.google.co.il/url?sa=t&rct=j&q=&esrc=s&source=web&cd=1&cad=rja&ved=0CC4QFjAA&url=http%3A%2F%2Fwww.etzion.org.il%2Fvbm%2Farchive%2Fbeshiv%2Fbeshiv205.doc&ei=rL2sUonJMam14ASW_ICgDQ&usg=AFQjCNGbqWRpDvXYH3VCDHPG2S6A2ufVmA&sig2=y1fisbmfFcbhJK1FZPS4vg&bvm=bv.57967247,d.bGE . 

[2]    דוגמא לויכוח כעין זה בין תלמידי חכמים ניתן למצוא במאמרו של הרב יצחק פחה בנושא ב'תחומין' ב, שטוען כי יש להקל ולא למחות באנשים המתגלחים במועד. ב'תחומין' ג מופיעה תגובה חריפה של הרב שלום משאש (הרחבות לתשובתו בנושא בשו"ת "תבואות שמש") ותשובה להשגות של הרב פחה. כמו כן ראה הדים לדיון נוסף בשו"ת משפטי עוזיאל (תנינא או"ח, סימנים סח-ע). בשיעור השבוע נעלה מספר צדדים לדיון ההלכתי לאור המקורות, אך השיעור ילך בדרכו של חכם חייא ואין בכך פסיקת הלכה.

[3]  כבר עמדנו על כך שבחול המועד רואים את האדם כאילו הוא מאנשי מעמד והוא נמצא בבית המקדש. ראה בשיעורנו 'איסור מלאכה במועד [ב]: http://www.etzion.org.il/vbm/archive/19-beshiv/beshiv324.doc

[4]  לעומת זאת אצל הר"ן יש ניסוח שונה: מפני שרבים יודעים מדוע הם מתגלחים, אין חשש ששאר העולם יטעה בתקנה, מפני שיודעים שהיה כאן חיסרון טכני.

[5]  ראה בנושא זה בהרחבה בשיעורנו על מסכת עבודה זרה – 'בטל הטעם בטלה התקנה?' http://www.etzion.org.il/vbm/update_views.php?num=6580&file=/vbm/archive/beshiv/beshiv207.doc

[6]  ועיין לעיל סביב הערה 4 בדברי הט"ז ובדברי הר"ן.

[7]  כך מקובל בשם הרב סולובייצ'יק. וראה בתשובות הרב עוזיאל שהובאו לעיל בהערה 2, שהעלה סברה הפוכה