גניבת דעת

  • הרב אברהם סתיו
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

חולין צד – גניבת דעת

בגמרא (צד.) נאמר:

"אמר שמואל: אסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעתו של עובד כוכבים."

בגמרא הובאו דוגמאות רבות לדין זה, אשר עניינן הוא שהאדם גורם לחברו לחשוב שטורח עבורו ומוכן להשקיע ממון למענו, בעוד שלמעשה אין הדבר כן.

נראה שניתן להבין איסור זה של גניבת דעת בשתי דרכים, העולות מדבריהם של רש"י והרמב"ם:

א. רש"י (צד. ד"ה משום) כתב: "דעובד כוכבים כסבור שישראל זה אוהבו מאד שתקנה וטרח בה... ונמצא מחזיק לו טובה חנם". מדברי רש"י משמע שיש בגניבת דעת מעין גניבה מהחבר בכך שגונב את הכרת הטוב שלו ללא הצדקה.

ב. הרמב"ם (הל' דעות ב, ו) כתב: "אסור לו לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב, אלא תוכו כברו... ואסור לגנוב דעת הבריות". מהקשרם של דברי הרמב"ם נראה שמדובר בסניף של איסור שקר שהאיסור שבו נובע מעצם ההתנהלות הבעייתית של האדם ואיננו קשור דווקא לכך שפוגע בחברו.

מחלוקת זו יכולה להשליך על היחס לדברי הברייתא המובאת בהמשך הגמרא:

"תניא, היה ר' מאיר אומר: אל יסרהב אדם לחבירו לסעוד אצלו ויודע בו שאינו סועד, ולא ירבה לו בתקרובת ויודע בו שאינו מקבל, ולא יפתח לו חביות המכורות לחנוני אא"כ הודיעו, ולא יאמר לו סוך שמן מפך ריקן.
ואם בשביל כבודו - מותר."

בברייתא מובאות דוגמאות שונות של גניבת דעת, והיא חותמת בקביעה ש"אם בשביל כבודו מותר", היינו שמותר לגנוב את דעת חברו אם הדבר נעשה כדי שהבריות יכבדו אותו בכך שיראו כיצד מוציאים ממון עבורו. אמנם, הרמב"ם (שם) הביא את הדוגמאות הנזכרות בברייתא ולא הוסיף שאם בשביל כבודו מותר, וכבר תמה עליו הכסף משנה (שם):

"ושם אמרו שאם היה עושה לחבירו כבודות אלו כדי להראות לבריות שחברו חשוב וחביב בעיניו מותר. ותמהני שלא הזכירו רבינו."

אם נבין שהרמב"ם חולק על הלכה זו וסבור שאסור לגנוב את דעת חברו גם לצורך כבודו, נראה שמחלוקת זו הינה המשך של מחלוקת רש"י והרמב"ם שהובאה לעיל. לפי דעת רש"י מוקד האיסור בגניבת דעת הינו הפגיעה בחבר, וממילא ברור שכאשר עושה את הדבר לכבודו שוב אין כאן גניבה כלל, שהרי החבר עצמו רוצה בכך שיטעה אותו בנסיבות אלו. אמנם לפי שיטת הרמב"ם איסור גניבת דעת הינו איסור עצמי של האדם להתנהג בצורה שמטעה את הבריות, וממילא הדבר אסור גם כשנעשה לכבודו של חברו.

הרב אברהם סתיו