דילוג לתוכן העיקרי
קובץ טקסט

גנבת דעת

אסור לאדם ליצור על אחרים רושם שקרי - אסור לגנוב את דעתו של אדם אחר. אסור, למשל, לדחוק באדם אחר להתארח בביתך בשעה שאתה יודע שאין הוא יכול לממש את ההזמנה. המזמין אינו מתכנן באמת להזמין את חברו, אך הוא יודע שהוא יכול להציג את ההזמנה ללא כל חשש. הזמנה כזו יוצרת בחבר את ההרגשה שבעיני המזמין הוא אורח רצוי. באופן דומה, אסור לתת לאורח את הרושם כי בקבוק יין מסוים נפתח במיוחד בשבילו, אם בקבוק זה היה פתוח עוד קודם בואו. הגמרא במסכת חולין (צד ע"א) דנה באיסור זה, איסור גנבת דעת. זוהי הלכה רגישה מאוד, הנוגעת למקרים מעורפלים למדי. האם מותר לי להחניף לאדם אחר על מנת למצוא חן בעיניו? מה הדין אם ברור שחנופה כזו תיתפש כעניין של נימוס גרידא? שיעור זה אינו מתכוון לעסוק בעניין מבחינה הלכתית, אלא להתמקד בפן הלמדני של האיסור.

כשמתחילים לנתח הלכה מסוימת, יש לנסות לעמוד ראשית כול על מקורה. מה המקור לאיסור גנבת דעת? הריטב"א במסכת חולין (צד ע"א) טוען כי זהו איסור דאורייתא, הנלמד מאיסור גנבת ממון. לפי הריטב"א, אם כן, איסור זה הוא תת-סעיף של איסור גנבה, והוא כלול באיסור המקראי. דעה דומה מצויה בשניים ממוני המצוות: בסמ"ג (לא תעשה קנא) וביראים (קכד).

הסמ"ק (ספר מצוות קטן קסא), לעומת זאת, טוען כי איסור גנבת דעת אינו כלול באיסור גנבה דאורייתא. לדעתו זהו איסור מדרבנן. נראה כי הסמ"ק הבין שאיסור גנבת דעת הוא איסור עצמאי, שאינו קשור לאיסור גנבה המקראי. ייתכן כי הוא חשב שזהו איסור הנוגע לדרך דיבורנו ולרשמים שאנו יוצרים אצל סביבתנו. אדם מוסרי אינו דואג רק לצורה שבה הוא מדבר, אלא אף לרשמים שאותם הוא יוצר אצל שומעיו. אם כך, מהותו של האיסור אינה נוגעת דווקא לגנבה; זהו איסור המתמקד בסוג האישיות שמשתדל האדם לפתח. על פי זה יובן מדוע הרמב"ם מצטט את מרבית ההלכות הנוגעות לגנבת דעת בהלכות דעות, ולא בהלכות גנבה; בכך מדגיש הרמב"ם כי אין מדובר בגנבה, אלא בציווי היוצר קוד התנהגות מסוים. (יצוין כי אין זו התמונה המלאה לגבי דעת הרמב"ם. הוא מביא כמה מקרים של גנבת דעת גם בפרק י"ח מהלכות מכירה.)

מן הסוגיה במסכת חולין בוקע ועולה עניין נוסף הנוגע לדיוננו. הריטב"א שם (צד ע"א) טוען כי ניתן היה לחשוב שגנבת דעת שייכת רק במקרים של מכירה, ואילו במקרה של נתינת מתנה מותר למוכר ליצור את הרושם שהוא נותן מתנה יקרה יותר משווייה האמתי. לכן, אומר הריטב"א, יוצרת הגמרא במיוחד מקרה של גנבת דעת במצב של נתינת מתנה, על מנת ללמדנו שהאיסור חל גם במתנה. כיצד נוכל להסביר את האפשרות שגנבת דעת תהיה כרוכה דווקא במכירה?

ניתן לומר, כי אם נפרש גנבת דעת כסוג מסוים של גנבה (אף על פי שלא הייתה גנבה של ממון בפועל) - בכך שהולכנו שולל את הקונה - אכן נוכל להגביל את חלותה של ההלכה רק למקרים של מכירה; כשאני נותן למישהו מתנה, איני יכול להיחשב כגנב אפילו במקצת, משום שאיני לוקח ממנו כלום!! אם כך, ההווה אמינא בנויה על ההנחה שגנבת דעת נתפסת כמעין גנבה, וממילא האיסור מוגבל לרכישות בלבד. לאור הנאמר עד כה, כיצד נוכל להסביר את מסקנת הגמרא?

ייתכן כי המסקנה מבוססת על ההיגיון הבא: ברגע שהגמרא מרחיבה את תחום האיסור גם למתנה, היא משנה את מבטה על האיסור ומגדירה אותו כ"התנהגות לא-מוסרית" (ולא כגנבה), והגדרה זו מאפשרת לה לכלול מתנה בתחום האיסור. מאידך, ייתכן שהגמרא מצאה גם בנתינת מתנה צורה מסוימת של גנבה: מקבל המתנה הלוא יחוש תמיד חובה מוסרית להכיר טובה לנותן (החזקת טובה), וחוב זה עומד בהתאמה לערך המתנה שקיבל. רושם לא-אמיתי של שווי המתנה יגרום לנותן לקבל החזקת טובה גדולה מזו שמגיעה לו, וייתכן שזוהי הגנבה שעליה מדובר בנתינת מתנה!

אם כך, שאלתנו נותרה בעינה: האם איסור גנבת דעת הוא איסור על התנהגות לא-ראויה, או שמא הוא נספח של איסור גנבה?

כדי למצוא תשובה לחקירה שהעלינו ננסה לבחון כמה נפקא מינות.

1. ראשית, נעסוק במקרה שבו אין כל הפסד ממוני ל"קרבן". הגמרא פוסקת כי אין למכור חתיכת עור שבאה מנבלה תחת הרושם כי זוהי חתיכת עור הבאה מבהמה שחוטה. הגמרא מנמקת זאת בכך שעור בהמה שחוטה חזק יותר מעור בהמה שמתה מוות פתאומי. מה הדין אם הקונה שילם רק דמי נבלה? במקרה זה הוא אינו מפסיד דבר, ואין הוא מתחייב בהכרת הטוב למוכר (שהרי מדובר כאן במכירה ולא בנתינת מתנה). ניתן היה לטעון כי מקרה זה, המשולל כל יסוד של גנבה, אינו כלול באיסור גנבת דעת. אולם הב"ח (חושן משפט סימן רכ"ח) טוען כי גם מקרה זה כלול באיסור. ייתכן כי לדעת הב"ח גנבת דעת אינה קשורה כלל לאיסור גנבה, ולכן האיסור חל גם כשאין כל הפסד ממוני.

2. הגמרא במסכת שבועות (לט ע"א) אוסרת על אדם לטעון לבעלות על ממון שאינו שלו על מנת לחייב את חברו שבועה כנגד טענתו. אם יעשה כן, יעבור על איסור גנבת דעת. נראה שאין כל הפסד ממוני במהלך זה, וממילא נמצא שהגמרא טוענת לגנבת דעת גם במקרה שאין בו קשר לגנבה. מעניין לציין שהגמרא בחרה במקרה שבו ניתן לעבור בדרך כלשהי על איסור גנבה. יתר על כן, אין ברור מן הגמרא מיהו הקרבן של גנבת הדעת: האם יש כאן הולכת שולל של הנתבע באמצעות תביעת שקר, או שמא התובע מטעה את בית הדין בכך שהוא גורם להם לחשוב שישנה תביעה אמתית מן הנתבע? ייתכן כי הגמרא מתכוונת לומר שהמושג "גנבת דעת" שייך רק במקרים הקשורים לממון, בהנחה שלשבועה יש ערך ממוני. (שאלה זו נוגעת למהותה של שבועה, עניין שלא יידון בשיעור זה.)

3. הגמרא במסכת בבא בתרא (י ע"ב) מספרת על מקרה שאחד ממלכי הגויים שלח כסף לאחת מקהילות היהודים על מנת שיעשו בו צדקה. רבה אמנם קיבל את הכסף, אך חילק אותו לגויים. רש"י שואל מדוע אין בזה משום גנבת דעת, והוא משיב כי היה ידוע לכול שפרנסים יהודים היו מחלקים מכספי הצדקה שברשותם אף לעניי עכו"ם, וממילא, כשהכסף ניתן לפרנסי צדקה יהודים, מובאת בחשבון (מצדו של הנותן) האפשרות כי הכסף יינתן גם לגויים. במקרה זה נראה כי גנבת הדעת אינה כרוכה בשום הפסד ממוני. אם הכסף היה נגבה לפדיון שבויים, או להכנסת ספר תורה, והיה עובר למטרה אחרת, אכן הייתה פה גזלה גמורה (עיין יד רמה במסכת בבא בתרא), אולם במקרה שלנו, הכסף ניתן לעניים בכל מקרה!! מה ההבדל בין אם הכסף ניתן לעניים יהודים ובין אם ניתן לגויים? מדוע ראה רש"י צורך להצדיק את מעשיו של רבה? ייתכן שהוא סבר כי גנבת דעת היא התנהגות לא-ראויה גם כשאין היא מעורבת בהשגת רווח ממוני, איסור שאינו קשור לאיסור גזלה.

4. מקרה אחרון קשור להלכה מעניינת המופיעה ברמב"ם. ברשימת המצוות שהוא מונה (לא תעשה לב) הוא כותב כי קסם אסור משום גנבת דעת. איסור זה כולל כישוף וכל צורה של הטעיה או יצירת אשליות. ברור שמקרה זה אינו קשור ליצירת רווח ממוני. אם כך, הרמב"ם מבחין בסוג של גנבת דעת שאינו קשור כלל לגנבה. לכן הוא מביא דינים אלו בהלכות דעות, וכולל בהם את איסור כישוף.

נקודות מתודיות:

1. לעתים קרובות נמצא כי מצוות המדריכות אותנו להתנהגות טובה יותר מבוססות על איסורים קלסיים. לדוגמה: לא מכבר עסקנו בליבון טיבו של איסור לא תחמוד. בשיעור ההוא העלינו שאלה דומה: האם זהו איסור מוסרי, או שמא הוא מבוסס על איסור הלכתי? קרוב לוודאי שלא תחמוד (האיסור להתאוות למשהו והניסיון להשיגו תוך לחץ על הבעלים) הוא גם צורה שלגנבה. כאן העלינו שאלה דומה ביחס לגנבת דעת: האם זהו דין של יורה דעה (מוסרי), או שמא זהו דין של חושן משפט (מעין גנבה)?

2. על מנת לבחון האם זהו איסור חדש או איסור המבוסס על איסור אחר יש לבחון את מקור האיסור ואת דרגתו (דאורייתא או דרבנן).

לסיום:

בשיעור עסקנו בשאלה האם גנבת דעת היא צורה של גנבה או רק איסור על דרך מסוימת של התנהגות. אפשר לומר שישנם סוגים רבים של גנבת דעת. כשבאמצעות המעשה אפשר להשיג צורה מסוימת של רווח ממוני, נוכל לומר כי האיסור הוא סעיף של גנבה, והוא אסור מן התורה. אם מדובר בהולכת שולל ללא רווח אישי, נוכל לומר כי זהו איסור דרבנן, שאינו קשור לאיסור גנבה. עוד בעניין זה ניתן למצוא בספר עבודת המלך על הרמב"ם, בהלכות דעות.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)