גניזת הארון

מה קרה עם ארון הברית לאחר חורבן הבית? האם הוא נלקח בשבי לבבל?

בספר מלכים (מלכים ב, כ"ה) מופיעה רשימה של כלים אותם לקח נבוזרדאן לבבל, אולם לא מוזכר שם הארון. ישנה סבירות גבוהה לומר כי אם היה נלקח הארון לבבל, היה בודאי נזכר ונמנה בראש רשימת הביזה, ולכן יש להניח שהארון לא היה במקומו כשנשרף הבית אלא הוצא ממקומו לפני כן.

מתי הוא הוצא? על ידי מי, ומאיזו סיבה? על שאלות אלו, ננסה לענות בשיעור זה.

גניזת הארון על ידי יאשיהו

הגמרא ביומא אומרת:

"ומי גנזו (את הארון)? יאשיהו גנזו. מה ראה שגנזו? ראה שכתוב 'יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך', עמד וגנזו שנאמר 'ויאמר ללויים המבינים לכל ישראל הקדושים לה' תנו את ארון הקודש בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל אין לכם משא בכתף עתה עבדו את ה' אלוקיכם ואת עמו ישראל'"                     (נב:).

אם כן, לדעת הגמרא, יאשיהו הבין שישנו חשש של גלות ולכן גנז את הארון^[2].

מה הביא את הגמרא לדרוש את הפסוקים הנ"ל בענין גניזת הארון? נראה כי התשובה לכך נעוצה בקושי בהבנת פשט הפסוק בו נאמר "לתת את ארון הקודש בבית אשר בנה שלמה" - והרי שם מקום הארון מאז ששלמה המלך העלה אותו לשם^[3]! ובנוסף, הרי ברור לכל ששלמה בנה את הבית?

תוספות הרא"ש על הגמרא בהוריות (יב.) מבארים כי כשבנה שלמה המלך את בית המקדש, ידע ברוח קדשו שסופו ליחרב וישראל יגלו מעל אדמתם, ולכן הכין שלמה חלל מתחת לקרקע בית המקדש להטמין בו את הארון שלא ישלטו בו ידי אומות העולם. כשראה יאשיהו על ידי מציאת ספר התורה שהגלות ממשמשת ובאה, ציוה לגנוז במקום זה את הארון ושאר דברי הקודש שעמו, וזה מה שאמר יאשיהו ללויים 'תנו את ארון הקודש (כלומר גנזוהו) בבית אשר בנה שלמה' - כלומר במקום המחבוא שהכין. לפי הבנה זאת, מקום ההטמנה שהכין שלמה לא היה גלוי לכל, ורק חסידי כהונה ולויה ידעו ממנו במסורת שעברה מדור לדור איש מפי איש. לפיכך מסר יאשיהו את גניזת הארון לידי הלויים המבינים ויודעים את מקומו והקדושים לה'.

בדומה לכך כותב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה:

"אבן הייתה בקדש הקדשים במערבו שעליה היה הארון מונח ולפניו צנצנת המן ומטה אהרון, ובעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו ליחרב בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות, ויאשיהו המלך ציוה וגנזו במקום שבנה שלמה שנאמר 'ויאמר ללויים המבינים לכל ישראל הקדושים לה' תנו את ארון הקודש בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל אין לכם משא בכתף, עתה עבדו את ה' אלוקיכם' ונגנז עמו מטה אהרון והצנצנת ושמן המשחה וכל אלו לא חזרו בבית שני..."^[4]

                                                     (פ"ד, הלכה א).

משמע מדברי הרמב"ם שמתחילת בניין הבית, שלמה ידע שסופו ליחרב ועל כן הכין מקום בו ניתן לגנוז את הארון במעמקי הר הבית^[5].

מקבילה לגמרא ביומא ובהוריות היא התוספתא במסכת סוטה המוסיפה כך:

"מכיוון שבא יאשיהו גנז את הארון וצנצנת המן וצנצנת של שמן המשחה ומקלו של אהרון... אמר להם גנזו אותו, שלא יגלה לבבל כשאר הכלים"                                            (פי"ג הלכה א).

על פי כל המקורות הללו יאשיהו המלך, במציאתו את ספר התורה, ובהבנתו כי ישנו חשש גדול כי עומדים בפני גלות לבבל הקרבה ובאה, ציווה לגנוז את הארון על מנת שלא יגלה לבבל.

סילוק הארון על ידי מנשה

יהודה קיל, בפירושו לדברי הימים ב (ל"ה, ג) מעיר כך:

"אנחנו משערים שהארון עם ספר התורה שהיה מונח בצדו הוצא בידי כהנים ולויים בודדים יראי ה' (כמו שקורא להם כאן "הקדושים לה'") באחד מימי או באחד הלילות של מנשה שהכניס צלם להיכל והוטמן במקום שהוטמן. לפי זה, ניתן לומר שלאחר ששמע המלך יאשיהו את נבואת חולדה שגזירת החורבן אינה ניתנת עוד לביטול, נועץ עם הלוויים החכמים, המבינים לכל ישראל כיצד יש לנהוג בארון וכך הוסכם על גניזתו"                             (הערה 81ב).

לפי הצעה זו, הוצאת הארון ממקומו בקדש הקדשים החלה בימי מנשה ולא בימי יאשיהו, והרקע לכך הינו הכנסת הצלם בהיכל על ידי המלך מנשה. המלך יאשיהו, המבין מחולדה הנביאה שגזירת החורבן היא סופית, התייעץ עם הלויים והוסכם סופית על גניזתו.

פרופ' מנחם הרן^[6] טוען גם הוא כי גניזת הארון התרחשה בימי מנשה, ומבאר זאת באופן הבא:

הפסוקים בדברי הימים ב מתארים בהרחבה את מעשי מנשה בכלל ובבית ה' בפרט:

"וישב ויבן את הבמות אשר ניתץ יחזקיהו אביו ויקם מזבחות לבעלים ויעש אשרות וישתחו לכל צבא השמים ויעבוד אותם. ובנה מזבחות בבית ה' אשר אמר ה' בירושלים יהיה שמי לעולם. ויבן מזבחות לכל צבא השמים בשתי חצרות בית ה'... וישם את פסל הסמל אשר עשה בבית האלוקים אשר אמר אלוקים אל דוד ואל שלמה בנו בבית הזה ובירושלים אשר בחרתי מכל שבטי ישראל אשים את שמי לעולם"                                                            (ל"ג, ג).

הכתוב אינו מפרט את המקום המדויק בו הציב מנשה את הפסל אלא מציין באופן כללי "בבית האלוקים".

על כך אומרים חז"ל בגמרא בסנהדרין:

"אחז העמידו (את הפסל) בעליה שנאמר 'ואת המזבחות אשר על הגג עליית אחז וגו'' (נתץ המלך). מנשה העמידו בהיכל שנאמר (מלכים א, כא, ז) 'וישם את פסל האשרה אשר עשה, בבית אשר אמר ה' אל דוד ושלמה בבית הזה ובירושלים אשר בחרתי מכל שבטי ישראל אשים את שמי לעולם'. אמון הכניסו לבית קדשי הקדשים שנאמר (ישעיהו כ"ח, כ) 'כי קצר המצע מהשתרע והמסכה צרה כהתכנס. מאי 'קצר המצע מהשתרע'? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כי קצר המצע זה מלהשתרר עליו שני רעים כאחד^[7]''    (קג:).

הגמרא מתארת, בהסתמך על הפסוקים, תהליך שמתחיל באחז בעליה, ממשיך אצל מנשה בהיכל ומסתיים בימי אמון בקדש הקדשים. עם כל זאת, פסוקים רבים מלמדים כי הגזרה על החורבן הינה על חטאות מנשה:

"אך לא שב ה' מחרון אפו הגדול אשר חרה אפו ביהודה על כל הכעסים אשר הכעיסו מנשה"

                                                  (מלכים ב כ"ג, כו).

"אך על פי ה' הייתה ביהודה להסיר מעל פניו בחטאות מנשה ככל אשר עשה וגם דם הנקי אשר שפך וימלא את ירושלים דם נקי ולא אבה ה' לסלוח"                                   (שם כ"ד, ג-ד).

"ונתתים לזעוה לכל ממלכות הארץ בגלל מנשה בן יחזקיהו מלך יהודה על אשר עשה בירושלים"

                                                     (ירמיהו ט"ו, ד).

חז"ל דרשו שעל העמדת צלם בהיכל נחתם דינו של הבית להיחרב ועל העם לגלות מן הארץ, וכך אומרת הגמרא בזבחים:

"אש שירדה מן השמים בימי משה לא נסתלקה מעל המזבח אלא בימי שלמה, ואש שירדה בימי שלמה לא נסתלקה עד שבא מנשה וסילקה"                                                    (סא:).

מכל המקראות הללו, משתמע כי דווקא ימי המלך מנשה הם הקשים ביותר מבחינת סילוק השכינה. האיזכור של דוד ושלמה בהמשך הפסוקים "אשר אמר אלוקים אל דוד ואל שלמה בנו בבית הזה ובירושלים אשר בחרתי מכל שבטי ישראל אשים את שמי לעולם", בא ללמד אותנו כי ימי מנשה הם היפוך ימי דוד ושלמה. בימי דוד ושלמה, נבחרה ירושלים כמקום שהקב"ה בחר לשכן שמו שם ונבנה הבית, ומעשי מנשה בעצם גורמים לקב"ה למאוס בבחירתו הראשונית ולהחליט על חורבן ירושלים ובית ה'.

מ. הרן טוען כי בבתי המקדש במזרח הקדמון נשמר לו לפסל החדר האחרון, קדש הקדשים של הבית, והוא המקום בו מומחשת נוכחותו של האל. במקדש של ישראל נתמלא תפקיד זה על ידי הכרובים והארון, שנתפסו שם כסמלים של כסא והדום. לאור זאת הוא מציע כי הפסל שהעמיד מנשה היה בקדש הקדשים, במקום הארון והכרובים.

כראיה לדבר מבקש מ' הרן להביא את דברי ירמיהו האומר:

"והיה כי תרבו ופריתם בארץ בימים ההמה נאום ה' לא יאמרו עוד ארון ברית ה' ולא יעלה על לב ולא יזכרו בו ולא יפקדו ולא יעשה עוד"                                                            (ג/, טו).

להבנתו, דברים אלו נאמרים מתוך מצב שבו אין הארון עוד במציאות. אם הארון היה מונח באות השעה בקדש הקדשים, לא היה שום נביא מישראל מעלה על דעתו להשמיע נחמות כאלה.

אמנם, על פי הבנה זאת, עולה הקושי כיצד ניתן ליישב את הפסוקים שהבאנו בראשית השיעור המתארים את ציווי יאשיהו ללויים לגנוז את הארון? הפרוש שיכול להתפרש הוא כי יאשיהו מצווה על הלויים להחזיר את הארון למקומו, לאחר שהוצא משם על ידי מנשה, ומכאן ואילך אין צורך לשאת את הארון על הכתפיים.

ואמנם רש"י בפירושו על אתר אומר כך:

"תנו את ארון הקודש - לפי פשוטו שהעבירו מנשה ואמון את הארון וישימו תחתיו פסיליהם כדמוכח לעיל במנשה 'וישם את פסל הסמל' לפיכך ציוה יאשיהו להושיבו וליתן הארון במקומו אשר בנה שלמה. ורבותינו אמרו שאמר ללויים לגונזו שם".

רש"י מביא כאן שתי הבנות: הפשט, ואח"כ את דרשת חז"ל. בפשט מנשה ואמון העבירו את הארון ושמו במקומם את פסיליהם, לכאורה מנשה כמתואר בפסוקים אלא משתמע מרש"י כי הפסל היה בקודש הקודשים.

הרד"ק גם כן בפירושו לדברי הימים אומר:

"תנו את ארון הקודש - אולי הוציאו מנשה משם כאשר שם הפסל בבית האלוקים. אבל יש לתמוה היאך לא החזירו שם אחר היכנעו ושב בתשובה והסיר הסמל מבית ה'. וחז"ל פירשו שציווה לגנוז את הארון כדי שלא יגלה עם הגולה"     (דברי הימים ב ל"ה, ג).

גם הרד"ק מביא שני פירושים, כאשר על פי פירושו הראשון, מנשה הוציא את הארון כאשר שם את הפסל בבית האלוקים. על פירוש זה תמהה הרד"ק בעקבות הפסוקים (דברי הימים ב ל"ג, טו) המתארים את תשובתו הגדולה של מנשה, כיצד לא החזיר את הארון עם הוצאת הפסל.

אם כן לסיכום, עד כה ראינו כי ניתן להבין את הפסוק ואת שהתרחש באופנים הבאים:

1. מנשה הוציא את הארון והכרובים כי לא היה שייך בו זמנית שיהיו ארון וכרובים וגם פסל (ובפרט אם הוא שם את הפסל בקדש הקדשים), ויאשיהו החזיר את הארון למקומו הקבוע עד לפני מנשה. הבנה זאת יכולה מאוד להתאים לפשט הפסוקים, מנשה הוציא ויאשיהו החזיר את הארון למקומו. הבנה זאת מובאת ברש"י וברד"ק, אלא שרד"ק תמה מדוע מנשה בתהליך תשובתו הגדולה לא החזיר בעצמו את הארון למקומו.
2. הדעה המובאת בחז"ל היא כי יאשיהו הוציא את הארון, כאשר מגמתו היתה שלא יגלה לבבל. דעה זזו מתאימה פחות לפשט הפסוקים.

גניזת הארון על ידי מנשה

פרופ' אליצור במאמרו^[8] מנתח את המציאות הכוללת של ימי מנשה ויאשיהו, ומציע את ההבנה הבאה (נביא כאן את תמצית דבריו):

הנביא ירמיהו אומר:

"והיה כי תרבו ופריתם בארץ בימים ההמה נאום ה' לא יאמרו עוד ארון ברית ה' ולא יעלה על לב ולא יזכרו בו ולא יפקדו ולא יעשה עוד. בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה' ונקוו אליה כל הגויים לשם ה' לירושלים ולא יילכו עוד אחרי שרירות לבם הרע"

                                                           (ג', טז-יז).

יש המבקשים לקשור נבואה זאת לדברי ירמיהו בפרק ז' המבקר את עם ישראל על כך שגונבים, רוצחים ונואפים, ובכך הופכים את המקדש למערת פריצים ועם זאת ממשיכים להקריב קורבנות. הנביא יוצא נגד תחושת הבטחון המופרז בהיכל ובארון וטוען כי הכל מותנה בהליכה בדרך ה' ובמעשי בני ישראל.

הארון לפי אליצור, נגנז בימי מנשה, נגנז ולא סולק. אליצור טוען כי אמנם מתוך הפסוקים במלכים ב ניתן להבין כי מנשה נידון לגינוי מוחלט, אולם הדבר אינו כה מוחלט.

עיון מעמיק בתולדות מלכי יהודה מראה, כי מאחז ועד צדקיהו לא היה מלך רשע או צדיק ששמע בקול הנביאים, שדרשו משליטי יהודה להימנע מהרפתקנות מדינית. כל המלכים עשו את ההיפך מזה, ומנשה הוא המלך היחידי ששמע בקול הנביא בעניין זה. הוא היה אמנם עובד כוכבים, אולם הקשיב לקו המדיני של הנביאים.

הכתוב המסיים את תולדות מנשה אומר: "וישכב מנשה עם אבתיו, ויקבר בגן ביתו בגן עזא..." (מלכים ב כ"א, יח). מכאן אנו למדים כי מנשה חצב קבר מלכותי בגן ביתו בגן עוזא (מלכים ב כ"א, יח) והעביר לשם ככל הנראה את כל האוצרות שהיו בבית המלכות. סביר להניח שחצב שם גם חדר לגניזת הארון. לא בגלל חרדת קודש עשה זאת, אלא שכשליט פרגמאטי הבין מנשה שיש עליו להגן על הכלי היקר והמפואר בתולדות ישראל.

ייתכן כי בימי יאשיהו הייתה מחלוקת בסוגיה זו, חלק מן העם סבר כי המקום השמור והבטוח ביותר הוא היכל ה', וירמיהו סבר כי המקום השמור והבטוח ביותר אינו היכל ה', ובצדק נגנז הארון שלא יפול בידי בוזזים נכרים, ודעתו בעניין זה הייתה כדעתו של יאשיהו. הרי בפסוקים בדברי הימים מצווה יאשיהו את הלויים להביא את הארון אל ההיכל לכבוד הפסח החגיגי המיוחד שערך לכל ישראל. יאשיהו אומר שם ללויים "אין לכם משא בכתף" והמשמעות כפירוש חז"ל (יומא עו:; הוריות יב.) כאשר תשיבו את הארון למקום גניזתו, לא תצטרכו עוד לשאתו בכתף, לטלטלו כי במקום שנגנז יהיה שמור עולמית, ומי גנזו יאשיהו גנזו.

סביר להניח שסוד מיקום גניזתו של הארון נמסר ללויים המבינים, ומהם במסורת מדור לדור לאנשי הסגולה המעטים הראויים לדעת. על כן לכאורה משני צדדים הארון היה צריך להיגנז: מצד המלך מנשה הוא רצה להציל אוצרות יקר היסטוריים (ומאידך גיסא אם הכניס את הפסל לקדש הקדשים לא היה ראוי שיימצא שם הארון יחד עם הכרובים), מצד המלך יאשיהו וירמיהו הם סברו כי על העם לשמור את ארון העדות ובו שני לוחות הברית המעידים על ההתגלות ועל הברית הכרותה בין ה' ובין עמו.

שני הצדדים לא האמינו באמונה העממית כי ההיכל והארון, מעצם קדושתם מגינים על עצמם ועל העם. דברי ירמיהו סוגרים מעגל הנפתח ב"ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, יג) וסופו "ונקוו אליה כל הגויים לשם ה' לירושלים" (ירמיהו ג, יז) כשלוחות הברית הם המעידים על האירוע המרכזי בתולדות ישראל, המאיר את הדרך המוליכה מאברהם עד אחרית הימים.

פרופ' אליצור מעיר כי תקופת מנשה הייתה תקופת גניזות כפי שמתברר בפרשת הרגמים במערב ירושלים. בשטח שבין עיר גנים, גבעת משואה, עמינדב ובית זית נתגלו כעשרים תלוליות בנויות בידי אדם. ברגמים שנחפרו התברר שמתחת לערמות עפר כבירות שנערמו שם, ישנו מתחם קטן המוקף ב17 צלעות שבאמצעיתו בור ובו פיח, אפר וכלים מתקופת סוף ימי הבית הראשון, תקופה שיכולה להתאים בהחלט לימי יאשיהו ומנשה. גובה רגמים אלו הוא בין 3-10 מטר, וקוטרם בין 10-40 מטר. לא נמצאו שום אביזרים אליליים, ומכאן סובר אליצור כי אלו במות לכבוד אלוקי ישראל.

ייתכן כי במות אלו נבנו בידי כהנים נאמנים לה' אלוקי ישראל בימי המלך מנשה, מפני שלא ניתן היה לעלות למקדש ועבור עולי הרגלים בנו במות לעבודת ה' מחוץ לעיר.

כשיאשיהו, עם עלייתו למלוכה ביער ביד חזקה את האלילות והסיר את כל הבמות, באו אליו כהני הבמות וטענו שאין להרוס מפני שאלו ששימשו את עולי הרגלים כבמות לעבודת ה' ועל כן יאשיהו לא הרס אותם אלא גנז אותם תחת תלי עפר.

גם במקדש הישראלי בערד מתרחשת גניזה של מקדש לשם אלוקי ישראל שפעל שם בתקופת המלוכה. דוקא בימי יאשיהו נבנתה מעליו חומת סוגרים חדשה שהרסה אותו, תוך הקפדה שלא לפגוע במקדש גופו וכך הובטח שהמקדש – שלא במקום אשר יבחר ה', לא ימשיך לשמש ועם זאת לא נפגעו המקדש והמזבחות שבו שנעשו מעיקרם לעבוד את ה'.

בירושלים לעומת זאת, נגנז ארון ברית ה' בפועל על ידי מנשה – ואולי כפי שהציע פרופ' אליצור – באזור גן עוזא – שם ארמונו החדש של המלך.

על פי הצעת אליצור, לכאורה שני המלכים כאחד מנשה ויאשיהו היו מעונינים בגניזת הארון וכל אחד מטעמים שונים, אך ברור בסופו של דבר כי מימיהם ואילך, אין אנחנו שומעים דבר אודות הארון מפני שהוא נגנז וכל סוף תקופת המלוכה מיאשיהו ואילך עד חורבן הבית הארון ומשם ואילך במרוצת כל ימי הבית השני, הארון גנוז, ועדיין עם ישראל לא זכה לחזור אליו ולמצוא אותו.

היכן נגנז הארון?^[9]

הגמרא ביומא מביאה מספר דעות של תנאים בנוגע לשאלה היכן נגנז הארון:

"רבי שמעון בן יוחאי אומר: ארון גלה לבבל. רבי יהודה בן לקיש אומר: ארון במקומו נגנז... תנא: וחכמים אומרים: ארון בלשכת דיר העצים היה גנוז. אמר רב נחמו בר יצחק, אף אנן נמי תנינא (שקלים פ"ו, משנה ב) מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק, וראה רצפה משונה מחברותיה, ובא והודיע את חברו, ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו, וידעו בייחוד ששם ארון גנוז. מאי הוה עביד? אמר רבי חלבו: מתעסק בקרדומו היה. תנא דבי רבי ישמעאל: שני כהנים הבעלי מומין היו מתליעין בעצים, ונשמטה קרדומו של אחד מהם ונפלה שם, ויצתה אש ואכלתו"                              (נג:-נד.).

רבי יהודה בן לקיש אומר שהארון נגנז במקומו, והאסמכתא לכך היא הפסוק במלכים א "וייראו ראשי הבדים מן הקדש ויהיו שם עד עצם היום הזה" (ח', ח). ישנן דעות שונות ביחס למילה עד היום הזה- האם הכוונה היא לעולם או עד יום כתיבת הספר.

במקומו הכוונה היא בקדש הקדשים (וסביר להניח בקרבת אבן השתיה כי לא רמוז בשום מקום כי חצבו מקום לארון ועל כן זה צריך להיות במילויבין הסלע לרצפת קדש הקדשים בסמוך).

דעת חכמים בסוגיה ביומא נג: היא כדעת המשנה בשקלים:

"שלש עשרה השתחויות היו במקדש, של בית רבן גמליאל ושל בית רבי חנניה סגן הכהנים היו משתחוין ארבע עשרה. והיכן היתה יתרה- כנגד דיר העצים, שכן מסורת בידם מאבותם ששם הארון נגנז"         (פ"ו, משנה א).

דעת רבי אליעזר ודעת רבי שמעון בר יוחאי שהארון גלה לבבל והאסמכתא לכך הם הפסוקים בדברי הימים ב ביחס ליהויכין:

"ויביאוהו בבלה עם כל חמדת בית ה'"              (ל"ו, י).

כך נבואת ישעיהו "לא יוותר דבר" (ל"ט, ו) כשהכוונה ללוחות הברית לשון דיבור עשרת הדיברות. הרמב"ם (הלכות בית הבחירה ד,א) והמאירי בפירושו לגמרא ביומא (נג:) סוברים שהארון נגנז במקומו. הסמ"ג (מצוות עשה קס"ג) ובעל הכפתור ופרח בפרק ו סוברים שהארון נגנז בדיר העצים.

היעבץ על הלכות בית הבחירה לרמב"ם ד,א סובר כי ישנו קשר בין קביעת הרמב"ם כי קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא (רמב"ם הלכות בית הבחירה ו, יד-טו) לבין העובדה שהארון אכן גנוז במעמקי האדמה בהר המוריה, ואילו לפי דעת ר' אליעזר ור' שמעון בר יוחאי שהארון גלה לבבל השכינה בטלה ויש צורך בקידוש מחודש בבית שני.

ייתכן לפי הירושלמי במגילה (א', יב) כי ישנה ראיה לדברי היעב"ץ מכך שקודם בנין בית הבחירה היה איסור במות תלוי המציאת הארון במשכן.

אך מאידך גיסא לשון הרמב"ם כי "שכינה אינה בטלה" מתייחסת לכאורה להגדרה עקרונית שאינה תלויה כלל במציאות הקיימת במקדש וישנן ראיות נוספות שמסקנתן היא כי אין קשר הכרחי בין הימצאות הארון גנוז במקדש לבין קדושת מקום המקדש לשעתה ולעתיד לבוא.