גרם כיבוי | 8 | כיבוי ביום טוב, פסיקת הלכה | 3

פתיחה

בסימן תק"ט דן הבית יוסף בדברי המגיד משנה. כפי שראינו בשיעור הקודם, המגיד משנה כתב שהרי"ף והרמב"ם פסקו כרבנן, ואסרו לגמרי מכשירי אוכל נפש. לבית יוסף, לעומת זאת, ברור שהרי"ף פסק כרבי יהודה, משום שהביא את דברי רבי יהודה בצורה מפורשת, וכן את דברי רב חסדא בסוגיה שפסק כמותו. גם מן הרמב"ם נראה כן, שפסק להתיר השחזת סכין על גבי אבן או עץ, אך הוסיף שאין מורין כן לרבים[1].

לפיכך, כתב הבית יוסף:

"ואיכא למידק דמשמע הכא דהרי"ף והרמב"ם סברי דהלכה כרבי יהודה במכשירין ואילו מההיא דשפוד שנרצף משמע דהרמב"ם סבר לית הלכתא כרבי יהודה. וצריך לומר דאף על גב דמדאורייתא שרי כרבי יהודה רבנן אסרוהו לפי שאין צורך אוכל נפש כל כך שהרי יכול לתחוב בו הבשר אף על פי שהוא עקום אי נמי אפשר לצלותה על גבי הגחלים" (בית יוסף תק"ט)

מכאן, שאף הפוסקים כרבי יהודה במכשירין, יחמירו במקומות מסוימים כרבנן, כאשר ניתן להסתדר ללא היתר מכשירין[2].

 

א. הסתירה בפסקי השו"ע לגבי כיבוי לצורך אוכל נפש

בשולחן ערוך בסימן תק"ז כתב:

"תנור שנפל לתוכו מטיח הטיט, אם אפשר לאפות ולצלות בו בלא גריפה ולא יתחרך הפת או הצלי, אסור לגרפו, מפני שהוא מטלטלו שלא לצורך... אבל תנורים שלנו כיון שאי אפשר לאפות בהם בלא גריפה, מותר לגרפו מהאפר והגחלים, ואף על פי שהוא מכבה, אי אפשר בלא כן, וכשם שמותר להבעיר לצורך אוכל נפש כך מותר לכבות לצורך אוכל נפש, והרי זה כמניח בשר על הגחלים, וכן נהגו.

תנור וכירים חדשים, אין סכין אותם בשמן ולא טשין אותן במטלית, אבל מותר להסיקן אפילו היסק ראשון, ובלבד שלא יפיגם בצונן כדי לחסמן. ואם הוסקו יותר מדאי והוצרכו להפיגן בצונן כדי לאפות בהן, מותר. לפיכך מותר לשרות במים המכבדת שמכבדין בה התנור, אף על פי שמכבה"     (שולחן ערוך תק"ז, ד'-ה')

מדברי השלחן ערוך הללו ברור, שהוא פוסק שכיבוי מותר לצורך אוכל נפש.

לעומת זאת, בסימן תקי"ד כתב:

"אסור לכבות דליקה ביום טוב, אפילו אם רואה ביתו שנשרף, אם אין שם סכנת נפשות. ואין מכבין הבקעת, ואפילו כדי שלא יתעשן הבית או הקדירה או כדי לשמש מטתו"                  (תקי"ז, א')

מדבריו נראה שאסר לגמרי את כיבוי הבקעת, אפילו כדי שלא תתעשן הקדירה והבית. משמע, אפילו אם יש בקדירה תבשיל, ויש לחוש שיתעשן, לא התירו לכבות הבקעת בשבילו.

לכאורה, אם האיסור היה רק במכשירי אוכל נפש של הצלת הבית או הקדירה עצמה, היה לנו לפרש שהשולחן ערוך סבור שחכמים החמירו במכשירין אלה (כפי שכתב בבית יוסף סימן תק"ט, שיש מכשירין שחכמים אסרום, וכעין דברי הרמב"ן במלחמות). אולם השו"ע מחמיר אף בקדירה שיש בה אוכל, בדיוק כדיוקו של המגיד משנה בדעת הרמב"ם והרי"ף. דבר זה מוקשה, כיוון שהשו"ע הכריע במפורש שכיבוי לצורך אוכל נפש מותר ביום טוב.

אכן, נראה שמטעם זה חלק עליו הרמ"א שם והיקל:

"ויש אומרים דוקא אם אפשר להציל הקדירה בלא כיבוי, אבל אם אי אפשר להציל או לבשל הקדירה בענין אחר רק שיכבה, מותר לכבות, וכנ"ל עיקר; וכן בבית, אם ישרף הבית לא יהיה לו מקום לאכול שם ויפסיד, סעודתו, מותר לכבות, אבל אם יש לו בית אחר לאכול שם, אסור לכבות משום הפסד ממונו"                                          

                                           (הגהות הרמ"א שם)

מכאן יוצא, שהרמ"א היקל גם לצורך הבית והקדירה. אמנם, לא ברור האם הרמ"א התיר מפני שראה בצורך זה מכשירין המותרים, או שראה בו אוכל נפש ממש המותר אפילו לרבנן החולקים על רבי יהודה (וראה ברשב"א שהובא בשיעור הקודם).

 

ב. הסבר האגרות משה בדעת השולחן ערוך

את דעת השולחן ערוך ניתן ליישב, על פי מה שכתב באגרות משה:

"שאף לשיטת הרמב"ם[3] מסתבר שכשהוא לצורך אכילה שגם הכיבוי מותר אין לחלק... ואפילו להרמב"ם פ"ד מיו"ט ה"ו והמחבר שם דאוסרין כיבוי שלא יתעשן אף הקדירה משום דפוסקין כרבנן דרבי יהודה דאסרי מכשירי אוכל נפש וסוברין דגם עישון הקדרה לא נחשב אלא כמכשירין[4], אף שהוא דבר תמוה מאד דכיון שהמאכל מעושן לא יהיה טוב לאכילה מאי טעמא גרע מתבלין שהוא להטעים יותר שמותר... ואולי בזמנם היו רק מפונקים שלא אכלו תבשיל מעושן וצריך עיון"

                           (אגרות משה אורח חיים ד', ק"ג)

עיקר חידושו של האגרות משה הוא, שתבשיל מעושן עדיין ראוי לאכילה ורק מפונקים אינם אוכלים אותו. על כן, הוא אינו שווה לכל נפש. מכוח זה, קבע למסקנה שאם לא יהיה ראוי לאכילה כלל יש להתיר אף לשולחן ערוך:

"אבל אם מפני ריבוי האש ישרף עד שלא יספיק להתבשל הוא צורך בשול ממש שאף לרבנן ודאי היה מותר לכבות מעט מן האש ולהקטינו כדי שיתבשל"

                                              (אגרות משה שם)

העובדה שהתירו לגרוף התנור ולצננו שונה בין הרמב"ם לבין השו"ע. בדעת הרמב"ם עצמו נראה שלא התירו פעולות אלה אלא מפני שאין בהן כיבוי כלל. טלטול הטיט או צינון התנור הם כעין כיבוי גחלת של מתכת ואף פחות מזה.

אולם, בשולחן ערוך מבואר שיש כיבוי בשניהם, גם בגריפת התנור מן הגחלים וגם בצינונו על ידי המכבדת שיש בה מים. בשיטתו צריך לומר, שמדובר שלא רק מעשן את הפת אלא שורפה לגמרי עד שאינה ראויה לאכילה כלל. לפיכך מודה השולחן ערוך שמותר, במקרה זה, לכבות.

 

אמנם, לעניות דעתי נראה להסביר בצורה אחרת. השולחן ערוך אמנם מתיר לכבות לצורך אוכל נפש, אבל רק בדבר שנחוץ כדי להכשיר את הדבר לאכילה. מקרה מעין זה הוא התנור שמסלק ממנו גחלים כדי לאפשר אפיית הפת.

לעומת זאת, כאשר מכבה את הבקעת על מנת שלא יתעשן התבשיל, אין זה מכשיר את התבשיל אלא מונע קלקולו. כיוון שיכול למנוע קלקול המאכל על ידי שיסיר מכאן את הבקעת בלי לכבות אותה, או על ידי הסרת הקדירה מהאש, אין להתיר את כיבוי הבקעת עצמה.

אם כן, כיבוי הותר רק לצורך הכשרת האוכל ולא כדי למנוע קלקולו. מניעת הקלקול נחשבת בעיניו רק כעין מכשירי אוכל נפש, בהם סבור שחכמים החמירו.

לפי דברינו, כאשר מדובר בקדירה שלא נתבשלה עדיין והבקעת עלולה לעשן את התבשיל, השולחן ערוך יתיר לכבות את הבקעת באופן שיתאפשר לבשל עליה את התבשיל.

מעין זה עולה מדברי הרא"ש:

"והאי דאסור לכבות כדי שלא תתעשן הקדירה היינו באפשר להצילה מעישון בלא כיבוי כגון שיסירנה מאש זה לבשלה על אש אחר. ואם אין לו אש וצריך לבשל קדירתו באש זה ואם לא יכבה תתעשן הקדירה מותר לכבות לצורך אוכל נפש כמו שמותר לבשל ולאפות"

                                                   (רא"ש ב', ט')

 

ג. חידוש המגן אברהם – כיבוי דווקא בשעת הבישול

לגבי צינון התנור, כתב המשנה ברורה:

"וכתבו הפוסקים דלאחר שכיבד התנור אסור לטבול המכבדת במים שלא תשרף מפני ניצוצי אש שיש בה שהרי הוא כיבוי שלא לצורך אוכל נפש ואפילו אם הוא צריך לה עוד לאפיה ביום זה" (משנה ברורה שם ל"ב)

לגבי איסור הטבלת המכבדת נאמרו שני טעמים (ראה שם בשער הציון), כפי שיתבאר.

הטעם הראשון מתבסס על כך שכיבוי זה נועד למכשירי אוכל נפש, כדי שתהיה לו מכבדת להמשך היום. ממילא, כל עוד יכול לשאול מכבדת משכניו, אין להתיר. כך כתב שולחן ערוך הרב:

"כיון שכבייה זו אינה אלא מכשירי אוכל נפש שהרי אין גופו נהנה מכבייה זו עצמה לפיכך אם אפשר לו להשאיל מכבדת אחרת אסור לכבותה אף על פי שתשרף כולה"                              (שו"ע הרב שם)

לטעם זה, יש להתיר כיבוי של מכשירי אוכל נפש כאשר יש דרך אחרת.

לפי הטעם השני, לעומת זאת, אפילו אינו יכול לשאול משכניו אסור[5], כי לא התירו כיבוי לצורך אוכל נפש אלא אם עושה כן בשעה שמתקן את האוכל עצמו. כך כתב המגן אברהם (שם ח'), על פי פסיקת הרמ"א (תק"ב, א') שאין לשמֵּר אש קיימת על ידי כיבוי[6]. אם כן, למרות שהאדם זקוק לאש זו להמשך היום לצורך בישול, אין היתר לכבותה.

המגן אברהם הסביר זאת בכך, שלא הותר כיבוי אלא בשעה שמתקן את האוכל.

אולם כמה אחרונים חולקים על נקודה זו משני טעמים. יש הסוברים (ראה ים של שלמה, מגן אברהם תק"ב, י') שדין זה לא שייך כאשר אין לו כוונה לכבות את האש. לעומת זאת, הפרי חדש חלק עקרונית על דיוקו של המגן אברהם, וכתב שכוונת הרמ"א היא לאסור כשכוונתו רק לכבות את האש כדי לחוס על חומרי הבעירה, אבל אם כוונתו לעשות כן כדי שתהיה לו אש לשימוש מאוחר יותר באותו היום יש להתיר. כך כתב:

"שאם אין כוונתו בכיסוי אלא כדי לכבותו הא ודאי אסור אבל אם כונתו כדי שישתמר האש לצורך יום טוב שרי מידי דהוה אבישרא אגומרי שהרי אינו יכול להמציא אש ביום טוב, וכמו שכתבתי בתחילת הסימן. ובהכי ניחא שהתוספות בפרק ב' דביצה (כב. ד"ה אין) גבי ההוא דאין מכבין את הבקעת כתבו מכאן יש למחות בנשים שלא לכסות את האור, והביאו הב"י בסימן תקי"ד וסיים אבל בשם ספר אגודה (שם סימן ל"ד) מצאתי כתוב לכסות האש בעפר בלילה כדי שימצאוהו למחר ביום טוב מותר עד כאן. ולדידיה לא פליגי, דתוספות מיירו כשכוונתם לכבות דומיא דאין מכבין את הבקעת, והאגודה מיירי כשכוונתו למוצאו למחר, וכמו שכתב הוא ז"ל" (פרי חדש תק"ב)

מהמשנה ברורה נראה שנוטה להקל מן הטעם הראשון שאינו מכוון לכיבוי ולא מהטעם השני של הפרי חדש, וצריך עיון.

 

ביסוד דין המגן אברהם נראה, שכיוון שהכיבוי אינו מתקן ממש את האוכל אלא רק מונע נזק (שהאוכל לא יישרף וכיוצא בזה), צריך שיעשה זאת בשעה שמתקן את האוכל. זאת, כדי שיהיה ברור שעושה כן לצורך האוכל. לפיכך נראה, שאם ברור שכוונתו לתיקון האוכל, יכול לעשות זאת גם בשעה מוקדמת יותר. כך מצינו לגבי גריפת הגחלים, שהותרה לפני הכנסת הפת לתנור. זאת, כיוון שברור שכוונתו למנוע שריפת הפת ולאפשר האפייה.

בנוסף, אפשר להציע טעם עקרוני יותר. כיוון שאין בכיבוי תועלת ממשית לאוכל נפש, הוא אינו נחשב מלאכת אוכל נפש אלא כשהוא נעשה בשעת הבישול או התיקון עצמו. רק אז הכיבוי מקבל "שם" של מלאכת אוכל נפש. לפי כיוון זה, יש צורך בכיבוי סמוך ממש, באופן שברור שכבר בשעה שעושה כן מתחיל תהליך תיקון האוכל (ולא רק מאפשר את האפיה).

 

ד. גריפת התנור

מדברי הבית יוסף נראה, שהוא סבור שיש מחלוקת בין הראשונים בדבר היקף ההיתר לגרוף את התנור:

"ונראה דגריפה דידן אחר שגרף ריבוי האש והאפר אין לטבל המכבדת במים ולחזור ולגרוף מפני שאז לא נשאר אלא מעט אפר ואש והיה יכול לאפות הפת או הצלי בלא גריפה ואין מכבדין אותו אלא כדי שיהא הפת יפה ונמצא שהוא מכבה גחלים שלא לצורך אוכל נפש ואסור אם אינו צריך להפיג חום התנור... ואפשר שמה שכתב רבינו (הטור) אם אפשר לאפות זולתה וכו' אסור. נתכוין לטיבול המכבדת במים פעם שנית שכתבתי דאסור דכהאי גוונא משכחת בתנורים דידן גריפה אסורה. אבל הרב המגיד כתב בפרק ג' (שם) בשם הרשב"א (שם) לגרוף התנור מן האפר והגחלים לאחר הסקה יראה לי שהוא מותר ואף על פי שהוא מכבה אי אפשר בלא כן וכשם שמותר להבעיר לצורך אוכל נפש והרי זה כמניח בשר על הגחלים וכן נהגו עכ"ל. ונראה מדבריו שגורף כדרכו בחול ואינו חושש"    (בית יוסף שם)

נראה שלשיטת הטור, אף שהותר כיבוי לצורך אוכל נפש אין הכיבוי מוגדר במלאכת אוכל נפש, וממילא לא התירו אלא את הפעולה עצמה שמתקנת את האוכל. לכן, אין לגרוף עוד גחלים אם הפת יכולה להיאפות.

אולם, לדעת המגיד משנה יכול לגרוף כמו בחול. זאת, משום שמרגע שנוצר הצורך לגרוף כדי לאפות את הפת, הוגדרה מלאכת כיבוי כמלאכת אוכל נפש. אין לדקדק בה, כל עוד היא מועילה לפת, ואפילו התועלת היא רק למראה של הפת.

מדברי השולחן ערוך (סעיף ד') נראה שהכריע כפי הבנתו בדברי המגיד משנה בשם הרשב"א. אולם, המשנה ברורה צמצם את ההיתר:

"וכבר כתבנו דבזה וכן בההיא דמפיג התנור הוא דוקא אם בלא זה יתקלקל הפת אבל אם לא יתקלקל רק שיהיה מתחרך מעט ולא יהיה נאה אסור מאחר שהוא מכבה"

                                           (משנ"ב שם ס"ק ל"א)

יש מקום לומר שלדברי המשנה ברורה אין להתיר גריפת גחלים, אם הבעיה היא רק אסתטית (דהיינו שאין הפת נאה). אולם, אם היא תיחרך באופן שטעמה ייפגם, אפשר שיש להתיר. במקביל, יתכן שאף אם ייפגם קצת הטעם אין להתיר אלא אם יתקלקל לגמרי שלא יהיה ראוי לאכילה. לפי אפשרות זו, הדבר תלוי אם נקרא שווה לכל נפש.

 

*

לעניות דעתי נראה, שיש להתיר כיבוי ביום טוב, כל שהדבר נחוץ ומשפר את הטעם של התבשיל או המאפה.