גרמא, גרמי והיקף האחריות בנזיקין

  • הרב שמואל שמעוני

הבעיה

בשיעור זה ננסה להתייחס בקצרה לאחת הדוגמאות המוזכרות תדיר לחוסר התאמת דין תורה למציאות ימינו העסקית והחברתית, והיא פטור גרמא – ההגבלה ההלכתית על חיוב בדיני נזיקין בגין נזקים עקיפים מדי. מושג הגרמא מוכר במחוזותינו ואף זוכה לפופולאריות בלתי-מבוטלת כאשר מדובר בהלכות שבת, אבל כאשר מדובר בדיני נזיקין הוא מהווה מכשול של ממש בפני ייצור מערכת הלכתית שתוכל לספק הגנה על ניזוקים והרתעה כלפי מזיקים במגוון רחב מן הנזקים הקיימים בזמנינו והנידונים תדיר בערכאות ברחבי העולם כולו. אכן, גם בעולם המשפט שאלת היקף האחריות הנזיקית רחוקה מלהיות פשוטה, ויש לגביה חילוקי דעות רבים וכן תהליכים משמעותיים שעולם המשפט עובר בשאלות כגון הכרה בנזק ממוני טהור, נזק ריקושטי ועוד תחומים; אבל דומה שהמכנה המשותף הרחב ודאי שאינו יכול להצטמצם למעשי נזק ישירים, פיזיים וקלאסיים דוגמת אלו של דיני הנזיקין הליבתיים של מסכת בבא קמא.

 

האם הסכם הבוררות הוא הפתרון?

בפועל רבים מן הדיינים בבתי הדין בימינו מוצאים דרכים שונות לחייב על נזקים עקיפים בעזרת מנגנונים שונים, כאשר אחד מן הכלים המאפשרים לעשות זאת ללא חשש עיוות דין וגזל הוא החתימה לפני הדיון על ההסכם המסמיך את בית הדין לדון בנושא באופן שמדינת ישראל מכירה בו כבוררות, תוך קביעה שבית הדין מוסמך לדון הן לדין והן לפשרה ובהוספת הבהרה שהוא גם מוסמך לחייב בגין נזקי גרמא. הדברים מגיעים עד כדי כך שה"מדריך לבא בשערי בית הדין לממונות" (מטעם אברכי כולל הדיינים "ארץ חמדה") מעודד את התובעים "לתבוע גם נזקים עקיפים, מתוך ידיעה שיתכן שחלק מסעיפי התביעה ידחו".

הרב יואב שטרנברג התייחס למצב זה, תוך שהעלה שאלה נוקבת:

"עמדת בתי הדין ביחס לחיוב על נזקי גרמא ועגמת נפש השתנתה בשנים האחרונות. בשטרי הבוררות המקובלים כיום, בתי הדין שומרים לעצמם את הזכות לחייב על נזקי גרמא, על הוצאות משפט וכדומה. השינויים שבתי הדין יוצרים ע"י הוספת סעיפים בשטרי הבוררות המקנים לבתי הדין אפשרויות שאינן קיימות במסגרת ההלכה, מעוררים שאלה – האם שינויים אלו אינם מרוקנים את המושג 'דין תורה' מתוכן?"    ("הלכה פסוקה", גיליון מס' 50).

שאלתו של הרב שטרנברג חוזרת על נקודה כאובה שכבר עלתה בהקשרים שונים בלימודנו – האם הכמיהה לדין שונה ומעודכן יותר, שבהקשרים רבים מוצא עצמו דומה יותר לזה הנוהג בערכאות חילוניות, אינה בעצם ויתור על דין תורה? אכן, מבחינה פורמלית הדבר כשר, משום שהצדדים חתמו על הסכם מפורש המסמיך את בית הדין לפסוק כן. יתר על כן, ניתן לטעון שמבחינה פורמלית כלל אין מדובר בדיני נזיקין אלא בהסכמה חוזית לשלם כסף במקרה שקבוצת האנשים המכונה "דיינים" תאמר כן. ברם, בפועל מדובר בנטישת דרכה של תורה ביחס לנזקים אלו ואימוץ אמות מידה אחרות, ובמה אפוא באה לידי ביטוי בחירתנו בדין תורה?

 

דינא דגרמי

למעשה, כבר בתוך המערכת ההלכתית עצמה קיימת אפשרות לחייב בתנאים מסוימים על נזקים שאינם ישירים. הגמרא במספר מקומות (בבא קמא ק. ועוד) מביאה מחלוקת תנאים: רבי מאיר דן "דינא דגרמי", ואילו אחרים חולקים ולית להו דינא דגרמי. הרמב"ם פסק כרבי מאיר,[1] וכך גם השולחן ערוך.[2] מדברי רש"י בבבא בתרא (כב: ד"ה גרמא) משמע שדינא דגרמי מוחק בעצם את כל פטור גרמא בנזיקין. אולם, הרמב"ן שם חלק עליו, וכתב:

"אינו נכון, דבין למאן דדאין דינא דגרמי בין למאן דלא דאין דינא דגרמי גרמא בנזקין פטור... דדינא דגרמי הוא הגורם בעצמו, שהוא עצמו מזיק... אבל גרמא בנזקין הוא הגורם לאחר לעשות היזק, שאינו אלא מזמין... ולא אאריך בכאן בדיני הגרמות אבל בסוף זו המסכתא אכתוב הכל מפורש במקום אחד...".

הרמב"ן סבור שמדובר במושגים נפרדים, וכפי שהבטיח בסוף דבריו המצוטטים, הוא כתב קונטרס מיוחד המאריך להגדיר בראייה מושגית ואנליטית מהו גרמי ומהו גרמא תוך התמודדות מרהיבה עם מגוון סוגיות שבהן אוסף מקרי פטור וחיוב. מקובל להבין בשיטתו שדינא דגרמי הוא דינא דאורייתא (ועיין בש"ך סי' שפ"ו סק"א שהבין כך והאריך לחלוק על הרמב"ן ולטעון שזהו דין דרבנן), ויש שהעירו שהדבר אינו מפורש בלשונו, אבל מכל מקום ברור שלשיטת הרמב"ן גרמי הוא חיוב מדינא ולא קנס בלבד, ושהרמב"ן מתפלמס עם שיטות שראו בדינא דגרמי קנס. דברי הרמב"ן מכוונים במידה רבה כלפי גישה שונה ביחס לדינא דגרמי שהעלה הריצב"א המובא בתוספות בבא בתרא:

"ונראה לריצב"א דדינא דגרמי הוי מטעם קנס... ולכך כל היזק המצוי ורגיל לבא קנסו חכמים. וטעם דקנסו שלא יהא כל אחד הולך ומזיק לחבירו בעין והיינו טעמא דמאן דמחייב בהיזק שאינו ניכר".

על פי הריצב"א, גרמי הוא קנס שקנסו חכמים על מנת לחזק את אלמנט ההרתעה בנזיקין. על כן, הוא אינו מוגדר באופן מושגי מופשט אלא חל על "כל היזק המצוי ורגיל לבא". לגישה זו, כאמור, הצטרף הש"ך.

על אף הקסם הלמדני שבשיטת הרמב"ן, נראה שדרכו של הריצב"א סלולה יותר בהבנת הסוגיות, שקשה לראות בהן את העקביות המושגית בסיווג המקרים שבהם חייבים לעומת מקרי הפטור. ובוודאי שמבחינה מעשית לגישת הריצב"א יתרון משמעותי, שכן היא מעניקה לפוסקים שיקול דעת נרחב בהבנת צורכי התקופה וההיקף שיש להעניק לדיני הנזיקין. עמד על כך מורנו הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל בקטע המופיע בסוף ספר שיעוריו על דינא דגרמי, שמפאת חשיבותו כדאי מאוד לעיין בו, אך בשל אורכו אביא אותו בהערת שוליים.[3] 

 

חיוב בדיני שמים במקרי גרמא

גם באשר למקרים שאינם חוסים תחת כנפיו של דינא דגרמי, הגמרא בבבא קמא (נה:) מלמדת שלעתים יש סייג מסוים לפטור של המזיק:

"תניא, אמר ר' יהושע: ארבעה דברים העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ואלו הן: הפורץ גדר בפני בהמת חבירו, והכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה, והשוכר עדי שקר להעיד, והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו".

מבלי לעיין בכל אחת מהדוגמאות המוזכרות, נציין שמדובר ברשימה שלפי הרבה ראשונים אינה סגורה, כפי שעולה גם מהמשך הסוגיה שם (נו.). מהמאירי שם נראה שכלל זה מוגבל רק למי שנתכוון להזיק בגרמא,[4] אבל מהתוספות ומהראב"ד מבואר שאף אדם שנתכוון לטובה עשוי להתחייב בדיני שמים.[5]

ומהי משמעות המושג חיוב בדיני שמים? מדברי רש"י בגיטין (נג.) נראה שכלל אין מדובר בחיוב תשלום אלא בעונש בידי שמים.[6] אולם ההבנה הרווחת מפרשת מושג זה בסוגייתנו על פי משמעותו בתוספתא בשבועות פ"ג ה"א המקבילה לברייתא שלנו: "ארבעה אין חייבין לשלם מן הדין, ואין מן השמים מוחלין להן עד שישלמו". כאן מבואר שמדובר בחיוב תשלום, אלא שאין זה חיוב שנאכף בידי אדם והוא קיים ברמה המוסרית וכלפי שמיא.

חידוש מרעיש באשר לחיוב זה מופיע בדברי המאירי על אתר:

"כל שכתבנו עליו כאן שהוא חייב בדיני שמים, פירושו שהוא חייב בו בהשבון... ומכאן כתבו גדולי הדורות שכל שנאמר עליו חייב בדיני שמים פסול הוא לעדות עד שישיב. והדברים נראין, שמאחר שהוא חייב להשיב תורת גזלה חלה עליו עד שישיב".

המאירי מבהיר לנו שחיוב בדיני שמים משמעותו שרובץ על המזיק חיוב ממוני, אלא שבית דין אינו אוכף אותו. כיוון שמדובר בחיוב ממוני הרי שמי שאינו פורע אותו הוא כגזלן הפסול לעדות! נקודה זו אינה פשוטה,[7] אך דבריו של המאירי מפורשים ומשמעותיים ביותר.

 

השלכות דינא דגרמי וחיוב בדיני שמים לפסיקת בתי הדין בנזקים עקיפים ומשמעות הדבר להסבר גישת התורה להיקף האחריות בנזיקין

לאור האמור נשוב ונעיין במנהגם של חלק מבתי הדין לחייב בפועל על נזקי גרמא בעזרת מנגנונים הלכתיים שונים כגון הסכם הבוררות המסמיך את הדיינים לחייב שלא לפי שורת הדין. ראינו טענה שלפיה מדובר בפועל בעקיפת רצון התורה וטשטוש עצם המושג דין תורה. האמנם כן הוא?

במקרים רבים ניתן לטעון שהחיוב מבוסס גם על שורת הדין, וזאת בעזרת יישום דינא דגרמי. דבר זה מותנה בגישה שיפוטית של הדיין שמאמצת את הבנת הריצב"א בדינא דגרמי ומוכנה לגלות אומץ פסיקתי ולהרחיב בהקשרים המתאימים את היקף האחריות לטובת הרחבת ההרתעה כלפי מזיקים בנסיבות המודרניות ושיפור ההגנה על ניזוקים. פוסקים שנרתעים ליטול יזמה כזו על כתפיהם, עשויים להסתמך מבחינה פורמלית על מנגנון זה או אחר דוגמת ההסכם, אך זאת רק כמעין מטריית ביטחון תחתיה הם חוסים, כאשר מבחינה מהותית הם מקיימים בכך את רצון ההלכה.

כאשר מדובר בחיוב שאינו חוסה תחת כנפיו של דינא דגרמי, המצב עדין מעט יותר. ועם זאת ניתן לומר שהחיוב בדיני שמים מלמד אותנו שתשתית החיוב קיימת, אלא שהתורה לא בחרה להעניק כוח כפייה בידי בית הדין במצב האמור. כאשר הדיין מפעיל תכסיסים שונים שיאכפו בפועל את החיוב, הוא מביא לאכיפת חיוב שאף התורה מכירה בתוקפו הרעיוני, ואינו פועל נגד רוח ההלכה אלא אדרבה, מביא אותה לידי ביטוי מעשי.

דברים מעין אלו כתב כבר לפני כשלושים שנה הרב אברהם שפירא ז"ל:

"מקובל היום לחייב גם במקרים של גרמא בנזיקין. מבחינת ההלכה יתכן שיש מקום לחייב במקרים האלו... כפרשנות רחבה למושג "גרמי"... אך אולי יש מקום להכיר בחקיקה בנושאים אלו (=דהיינו, ליישם בפועל גישה הדומה לזו של המחוקק החילוני), שכן אי אפשר לומר שחיוב בגרמא הוא נגד הדין. "גרמא" למשל חייב דיני שמים; וחיוב בדיני שמים, יש לו משמעות מעשית גם כן (לרש"י ב"מ צא. תפיסה מועילה, למאירי ב"ק נו. אם אינו משלם נפסל לעדות, וי"א שהתחייבות לשלם חיוב כזה אינה צריכה קנין ראה מרדכי ב"ק, סי' קטו – וגרמא חייב גם בדיני אדם בשותפים ובשומרים). ואם כן, בחברה של היום יש מקום להכיר בסדר של תקנות שמחייב תשלום בגמרא, מכיון שהחיוב המוסרי בדיני שמים ברור ואין הכפיה בניגוד לרוח התורה, וכן נפסק כי לעתים כופין גם על לפנים משורת הדין"       (תחומין ג', עמ' 240-239).

וניתן להוסיף ולהציע, שזהו אף שורש מגמתה של התורה בשאלת האחריות הנזיקית. הלוא יש מקום לשאול: מדוע זה פטרה ההלכה גרמא בנזיקין על אף שקבעה בפירוש שגרמא בנזיקין אסור (בבא בתרא כב:)? יש הרואים בכך ביטוי לתפיסה הממקדת את דיני הנזיקין במעשהו האסור של המזיק ולא ברצון לפיצוי הניזק, שעל כן יש מקום להפעיל לגביו פטורים הדומים לאלו של הלכות שבת. כשלעצמי, אני מלא ספיקות בעצם הבנה זו ביסוד דיני הנזיקין, ובוודאי באשר ליכולתה לספק הסבר לנזקי גרמא.

ברצוני להציע הסבר שונה. ייתכן שהתורה חששה ממדרון חלקלק, שראשו בהכרה בנזקים עקיפים הראויים לפיצוי ותחתיתו בהטלת אחריות נזיקין רחבה מידי ואף מופקרת על נזקים רחוקים ועקיפים. כהתמודדות עם חשש זה, התורה הטילה את אחריות הנזיקים הליבתית על נזקים ישירים לחלוטין, והותירה את הנזקים הרחוקים ללא פיצוי. את טווח הביניים הרחב, של נזקים עקיפים פחות, הותירה התורה תחת משטר משפטי של דינא דגרמי מחד גיסא (בעיקר בגישתו של הריצב"א) וחיוב בדיני שמים מאידך גיסא. כלים אלו מאפשרים לדיין להגיע לתוצאה צודקת תוך הפעלת שיקול דעת רחב יותר, שמודע הן לצורך בהטלת אחריות נזיקית אפקטיבית והן לחשש מהרחבתה יתר על המידה. מנגנון הסכם הבוררות הוא, כאמור, אחד הכלים הפורמליים המאפשרים לאכוף בפועל את רצונה של התורה.

אמנם, כפי שכבר ציינתי בשיעור הקודם, מן הראוי לשאוף לכך (וכך אכן נעשה ברבים מבתי הדין החדשים בימינו) שמלאכתו של הדיין לא תיוותר במישור הפרטני בלבד, דהיינו השגת התוצאה הצודקת ביותר עבור שני המתדיינים שלפני הדיין, אלא תשאף ליצור נורמות חדשות וסדורות (הניתנות כמובן לעדכון מעת לעת) תוך מאמצים בכיוון האחדת הפסיקה ועקביותה. גישה שכזו תועיל למשל מאוד לאלמנט ההרתעה, שהוא אחד המרכיבים החשובים בדיני נזיקין.

[ודאי שמתם לב שלא השתמשתי כאן כלל בכלי של "דינא דמלכותא דינא". אינני סבור שיש כאן צורך בכך. מדובר בהתפתחות הלכתית רצויה מצד עצמה, שהדיינים צריכים לשאוף לקדם ללא כל קשר לקביעותיה של מערכת המשפט החילונית בהקשר זה. בגופה של סוגיית "דינא דמלכותא דינא" נעסוק אולי בעתיד.]

 

[1]     הל' חובל ומזיק פ"ז ה"ז: "כל הגורם להזיק ממון חבירו חייב לשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר המזיקין, אף על פי שאינו הוא המזיק זה הנזק עצמו באחרונה הואיל והוא הגורם הראשון חייב".

[2]     שו"ע חושן משפט סי' שפ"ו סעיף א: "קיימא לן כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי".

[3]     "דרכו של הרמב"ן בבואו לברר עניין גרמי סלולה, בהירה, ואופיינית. כולה מעורה בעולם בית המדרש ובוקעת ועולה מתוכו. כיאה לו, ההתמודדות עם הנושא הינה למדנית צרופה, ופחות או יותר במעגל סגור. הוא דן במקור הדין, צביונו, זיקתו לתחומים נושקים, ובעיקר, בהגדרתו, על ידי איסוף המקורות והמקרים השייכים לו, ומתוך ליבון והשוואה והצעת חילוקים יצירתיים – לעתים, כפי שהוא עצמו מעיר, דקים – בונה רבינו מארג הגיוני שאמור לתת מענה לשאיפה לשלימות ועקביות בתפיסת דינא דגרמי. התוצאה הינה מסכת המציגה דיני גרמי כפי שנכתבו באש שחורה על גבי אש לבנה, על בסיס כללים מוצקים ועקרונות למדניים טהורים. תמונה זו שונה במהותה מזו המצטיירת לפי שיטת הריצב"א. אין הכוונה להורדת גרמי מדין דאורייתא לתקנה דרבנן כשלעצמה, אלא ליסודה ואופייה... הריצב"א מרחיק לכת הרבה יותר. בקביעתו שבעצם אין הבדל עקרוני בין גרמא לגרמי, ואין לנו קטגוריה הנקראת "גרמי" בעלת אפיונים מוגדרים אלא אוסף של מקרים בודדים שלגבי כל אחד הרגישו חז"ל צורך חברתי נקודתי לתקן חיוב, הוא מפקיע את הדיון ממוקדו הלמדני בבית המדרש ומציבו כלקט תגובות יושבי בית המדרש למתחולל, או לעלול להתחולל, בשווקים וברחובות. התגובות מושתתות, כמובן, על שיקולים ערכיים ומוסריים, ולא רק על נוחות פרגמטית גרידא. הלא הן של יושבי בית המדרש – ולא סתם יושביו, אלא של חז"ל. ואף על פי כן, חסר כאן הפן העקרוני הדיני ונותרנו עם שלל תקנות מאולתרות.

      "אינני יודע עד כמה, ואם בכלל, ישב הריצב"א על מדין יותר מאשר הר"י, אשר את חילוקיו דחה, ולו ברמת דרבנן: "אכן הריב"א כתב – מה שמחלק רבינו יצחק בין דינא דגרמי לגרמא בניזקין נראה שכולם שוים, אלא במילתא דשכיחא קנסו ביה רבנן" (מרדכי בבא קמא סימן קיט). אך ברור שבמקרה זה הוא מציג פן של עיצוב והשתלשלות ההלכה במפגשה, ובמפגש פוסקיה, עם המציאות החיצונית, ולא רק, כבקונטרס הרמב"ן, במגרשה הביתי.

      "אנו, הבאים בעקבי הצאן ורועיו, נמשכים לשני הכיוונים – וללא דחף להכריע ביניהם. מצד אחד, מתפעמים ומתפעלים מעוצמת ודיוק קונטרס הרמב"ן, וכשואפים להבין ולהשכיל בדרך למדנית, מזדהים עם דרכו. אך, מאידך, דומני שנתקשה, גם אם נרצה, להתעלם משיקולי הריצב"א. הוא כשלעצמו הרי הרחיק לכת ולא הסתפק בטיעון שיש להתחשב במישור זה באילוצים חברתיים אלא קבע שלנגד עיני חז"ל – ומן הסתם, אם כך, ראוי שיהיה לנגד עינינו – עמד אך ורק השיקול הזה. ברם, ברור שניתן, בבחינת אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך, לתקוע, ביחס לתחום זה, בשתי חצוצרות. אפשר בלב שלם לאמץ, ברמת הדאורייתא העקרונית, כל תג בקונטרס הרמב"ן. ואף על פי כן, ברמת תקנה, שיצאה או שתצא מתחת יד המוסמך לתקן, ניתן להכיר בצורך להתמודד עם מצוקה חברתית מסויימת או לבלום תהליכים שליליים – ומעין, כפי שציין הריצב"א כתקדים, הנימוק שהעלה רבי יוחנן ביחס לחיוב היזק שאינו ניכר "שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו" (גיטין נג.)...

      "וכך, במקביל – וכאן באה הפנייה והבקשה לעיני העדה – ניתן להציע ביחס לגרמי וגרמא. בדורותינו, יישום חיובי גרמי – או, יותר נכון, פטורי גרמא – על פי מתכונת הרמב"ן הצרופה, נתקל בקשיים מעשיים ההולכים ומחריפים. במציאות הטכנולוגית המתפתחת, גוברת בהתמדה היכולת להסב נזקים, פיסיים או אפילו וירטואליים, של ממש בלי להתחייב על פי הקריטריונים של הרמב"ן או של הר"י. הנזקים יכולים להיות יותר מופשטים ותהליך הנזק יותר עקיף מהרף המינימלי הנדרש לחייב מדין גרמי – ואף על פי כן, התוצאה חמורה למדי. יוכל גנב למדן ומבריק לתכנן ולבצע שוד מושלם, בעזרת מערכת כלי פריצה של גרמא, מבלי להסתבך, לדוגלים בשיטה זו, בנזק ישיר או גרמי. הנתמיד בפטור תרחיש כזה על יסוד גרמא בנזקין? האם מגמת ניתוק האדם ממעשיו, על בסיס פער הזמן בין הפעולה והתגובה, ומתוך הנחת עצמאותן של מערכות מפותחות, שכמה פוסקים אימצו כדי להקל בשעת הצורך לגבי שבת, ישימה לגבי פטור נזק? וגם אם נדחה דוגמה זו, מתוך הנחה שניתן לחלק בין שבת לניזקין – שלגבי מלאכה נתמקד בפעולה ולגבי נזק בתוצאה – כלום אין הבעיה קיימת בשפע מקרים אחרים? הבקשה שטוחה, הסמכות קיימת, והעיניים נשואות. במידה ויעלה ביד גדולי הפוסקים לתקן בנידון, הם יצליחו לגדור פירצה חברתית של ממש, ואף ישכילו, בד בבד, להרים קרנה של תורה".

[4]     "שיש מהם שפטור אף בדיני שמים, והוא שאין כונתו כלל להיזק, כי הוא יודע תעלומות לב".

[5]     עיין בתוספות נו. ד"ה כסויי: "דאפילו במתכוין לטובה... מכל מקום בדיני שמים חייב, דאיבעי ליה לאזדהורי ולאסוקי אדעתיה שלא יבא לו הפסד בכך"; ובחידושי הראב"ד: "דאמרינן לטובה נתכוין... ובדיני שמים מיחייב אע"ג דאיכא צד טובה".

[6]     "פטור מדיני אדם – לשלם. וחייב בדיני שמים – פורענות לשלם לרשעים שנתכוין להפסיד את ישראל".

[7]     יש שהבחינו בין מצבים שונים של חיוב בדיני שמים בשאלה האם מדובר בחיוב ממוני רגיל עם חיסרון שהופך אותו לבלתי-אכיף או שמדובר בפטור מוחלט במישור הממוני-משפטי אלא שהתחדש חיוב מוסרי בדיני שמים. המהרש"ל על אתר (ב"ק ו', ו, וע"ע בש"ך ובקצוה"ח ריש סי' כ"ח) הבחין בין מצב שבו האדם עשה מעשה המחייב ממון מצד עצמו אלא שהוא זכאי לפטור מכוח כלל כגון "קם ליה בדרבה מיניה" (=פטור מתשלום ממון כאשר מעורב במעשה מרכיב המחייב מיתה, כגון שריפת רכוש הזולת בשבת), שאז מדובר בחיוב ממוני קיים מבחינה משפטית אך בלתי-אכיף בבית דין, ולחלק מהשיטות במצב זה התובע יכול לבצע אכיפה עצמית ולתפוס את המגיע לו; ובין מצב כגון נזקי גרמא הנדונים בסוגייתנו, שבהם המחייב לקוי מיסודו ובהם החיוב בדיני שמים אינו משקף תשתית משפטית מלאה לחיוב ממוני ואין אפשרות לתפיסה. יש לעיין אם המהרש"ל והמאירי בהכרח חולקים זה על זה, ואכמ"ל.