דילוג לתוכן העיקרי

עבודה זרה | גר ותושב

קובץ טקסט

פתיחה

שאלת היחס למיעוטים הגרים במדינת ישראל עמדה על פתחה של ההלכה מאז ימי קום המדינה. אנו רואים את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, אך כידוע לא כל מי שגר במדינה הינו יהודי.

ההרגשה הינה כי היחס הראוי לתושבים שאינם יהודים משתנה כאשר מדברים על מגזרים שונים. כך לדוגמה קיים הבדל בהרגשה כלפי ערביי ישראל מחד, ולעדה הדרוזית מאידך.

שאלות נוספות שעלו לדיון בזמן האחרון קשורות ליחס לעובדים הזרים הנמצאים במדינה.

בשיעור השבוע נעיין בסוגיית הגמרא שדנה בהגדרת גר תושב, ונבחן את הזכויות שמגיעות לבעלי הגדרה זו. כמו כן נעיין בשאלה מי נחשב כגר תושב בימינו.

סוגיית הגמרא

נחלקו התנאים בהגדרת גר תושב:

"איזהו גר תושב? כל שקיבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד עבודת כוכבים, דברי ר"מ; וחכ"א: כל שקיבל עליו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח; אחרים אומרים: אלו לא באו לכלל גר תושב, אלא איזהו גר תושב? זה גר אוכל נבילות שקבל עליו לקיים כל מצות האמורות בתורה חוץ מאיסור נבילות..."                     (ע"ז סד:).

שלושת השיטות המוזכרות בגמרא משתמשות בפועל 'קיבל' בנוגע לגר תושב - יש צורך שהגוי יקבל בפני בית דין רמה מסוימת של מצוות ואמונה, ונחלקו התנאים מה יש לקבל.

ר"מ מגדיר גר תושב כגוי שאינו עובד עבודה זרה. נראה שר"מ מבין שהעבודה שהגוי קיבל לא לעבוד עבודה זרה פותרת את הבעיה העיקרית שיש כלפי הגויים בארץ. בספר דברים אנו קוראים פעמים רבות על החשש שישראל ילמדו מעבודה זרה של יושבי הארץ ויחטיאו אותם, ולכן אם הוא אינו עובד עבודה זרה הוא יכול להיות גר תושב.

לעומתו, חכמים מצריכים קבלה יותר משמעותית מצד הגר תושב. לדעתם עליו לקבל את כל החיובים המוטלים על מי שאינו יהודי. אדם שאינו יהודי אינו חייב בעול מצוות ומבחינת התורה ברגע שמקיים שבע מצוות בני נוח הוא קיים את כל חובתו הדתית בעולם[1].

שיטת אחרים היא המרחיבה ביותר ודורשת מהגוי לקיים את כל המצוות למעט איסור נבילות. מדוע זו ההגדרה? יתכן ולפי שיטת אחרים גר תושב צריך עקרונית לקבל את כל המצוות חוץ ממצוות שפורשו בתורה שהם אינם מקבלים. בספר דברים נאמר:

"לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱ-לֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ"     (י"ד, כא).

בפסוק זה נאמר שדברים שאסורים ליהודי לאכול ניתן לתת לגר אשר בשעריך- מיהו אותו גר? וודאי שלא מדובר על גר צדק שהרי הוא אסור במאכלות אסורות כיהודי. נראה כי חז"ל הבינו שמדובר על גר תושב וממילא מפורש בכתוב שהוא אינו מקבל על עצמו את מצווה זו.

מעמד גר תושב

על מעמדו של גר תושב ניתן ללמוד מכמה סוגיות ברחבי הש"ס, ובשורות הבאות נדון בכמה מהן:

הגמרא בכריתות (ט.) דנה בשמירת השבת של גר תושב. רבינו גרשום בפירושו על גמרא זו מתנסח שיש בקבלת גר תושב מקצת גירות:

"גר תושב- שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ולא קבל עליו שאר מצוות. כישראל בחולו של מועד - כלומר שיש בו קצת גירות, אינו עושה כל מלאכה בשבת אא"כ אין לו מה יאכל או דבר האבד".

רגמ"ה פוסק כשיטת ר"מ שמספיק שיקבל שלא לעבוד עבודה זרה, והוא אומר כי בגר תושב יש מקצת גירות, כעין מעמד של חצי יהודי. בעקבות לשון רגמ"ה, האחרונים חקרו האם מעמד גר תושב הוא כמו גר שגם אם יחזור לסורו הוא נשאר במעמד זה, או שמא ברגע שיעבוד שוב עבודה זרה יתבטל מעמדו כגר תושב. הגישה המקובלת היא שלמרות ניסוחו רגמ"ה, מעמד גר תושב אינו כמו גירות, ואם חזר לעבוד עבודה זרה מעמדו כגר תושב מתבטל[2].

הגמרא במכות (ט.) דנה בדינו של גר תושב שנרצח או רצח בשגגה. הריטב"א על אתר מרחיב בהסבר מי מוגדר גר תושב:

"אלמא גר תושב כותי הוא. ג' לשונות נאמרו בכותים, גר תושב ובן נח וכותי:  

א) גר תושב הוא שקבל בב"ד של ישראל לקיים שבע מצות שנצטוו בני נח כדאיתא בע"ז וכזה מותר להתיישב בינינו ולזה נקרא תושב, וכיון שקיבלן בב"ד הוא נקרא בשבע מצות אלו מצווה ועושה, וכי הא אנו מצווין להחיותו כדכתיב וחי (אחיך) עמך...

ב) ובן נח הוא שלא קבלם בב"ד אלא דקים לן שמקיים אותם מעצמו והוא נדון בהם כמי שאינו מצווה ועושה... וכי הא אין אנו מצווין להחיותו וגם אין לנו להורידו בידים ולא לגרום בו שום קטלא כיון דסוף סוף עושה אותם שאף שאינו מצווה ועושה שכר יש לו קצת כדאיתא התם.

ג) וסתם כותי הוא שאינו זהיר לקיים שבע מצות, וכי הא מותר להורידו לבור..."                 (ד"ה אלמא).

הריטב"א פוסק כדעת חכמים שיש צורך כי גר תושב יקבל שבע מצוות בני נח. בדברי הריטב"א אנו גם מוצאים את ההשלכות ההלכתיות לכך שהגוי מוגדר כגר תושב. אנו מצווים להחיות את הגר תושב ולדאוג לו. מדובר על דאגות כמו ביטוח בריאות, מתן שירותים סוציאליים בסיסיים והצלתו במקרה של פיקוח נפש אף במקום של חילול שבת. הרמב"ן אף הוסיף זאת כמצווה בשכחת העשין על ספר המצוות לרמב"ם:

"שנצטוינו להחיות גר תושב להציל לו מרעתו שאם היה טובע בנהר או נפל עליו הגל שבכל כחנו נטרח בהצלתו ואם היה חולה נתעסק ברפואתו... ומאמרם בתלמוד גר אתה מצווה עליו להחיותו גוי אין אתה מצווה עליו להחיותו. והמצוה הזו מנאה בעל ההלכות (אות מט) החיאת האח. והרב כלל אותה עם הצדקה במצות קצ"ה מפסוק פתוח תפתח את ידך. והם שתים מצות באמת"           (מצווה ט"ז).

במסכת גרים אנו מוצאים ציווים נוספים שאנו חייבים כלפי גר תושב:

"אין משיבין אותו בספר, ולא בנוה רע, אלא בנוה יפה, באמצע ארץ ישראל, במקום שאומנותו יוצאה, שנאמר עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו לא תוננו"   (פ"ג ה"ד).

שיטת הרמב"ם

הגמרא בערכין (כט.) אומרת כי אין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג. מתוך דברי הגמרא עולה שהיום אין דין של גר תושב כלל.

הרמב"ם פוסק במספר מקומות את דינו של גר תושב וכותב כשיטת חכמים שצריך לשמור שבע מצוות בני נוח וצריך לקבלן בבית דין:

"אין כל הדברים האלו אמורים אלא בזמן שגלו ישראל לבין העובדי כוכבים או שיד עכו"ם תקיפה על ישראל. אבל בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח עובדי כוכבים בינינו, ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח שנאמר לא ישבו בארצך אפילו לפי שעה, ואם קבל עליו שבע מצות הרי זה גר תושב, ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד. השגת הראב"ד- אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד. א"א איני משוה לו בישיבת הארץ" (הלכות ע"ז פ"י, הלכה ו)[3].

הרמב"ם כותב שניתן לקבל גר תושב רק בזמן שהיובל נוהג, והראב"ד חולק וסובר שלמרות שלא ניתן לקבל גר תושב עדיין מותר לאפשר לו לגור בארץ.

נקודה מעניינת בדברי הרמב"ם הינה השימוש במילה 'מקבל' בהקשרים שונים- הגוי שמקבל על עצמו ז' מצוות, וג' אנשים שמקבלים אותו כגר תושב. מפשט דברי הרמב"ם משמע שכל עוד הגוי לא קיבל מצוות בפני שלושה הוא אינו נחשב כגר תושב.

הסבר אחר בשיטת הרמב"ם הציע הרב נחום רבינוביץ[4]. לפירושו, בדברי הרמב"ם בכל ההלכות יש חילוק בין שני אנשים שמקבלים- גוי המקבל, בי"ד שמקבל. בימינו, בית דין אינו יכול לקבל גר תושב, אך מדברי הרמב"ם יתכן ועולה שגר תושב שקיבל מצוות נחשב כגר תושב למרות שבית דין לא קיבל אותו. כך למשל, בהלכות איסורי ביאה (פי"ד, הלכה ז) נאמר שגר תושב שקיבל מצוות נחשב גר תושב, ורק בהלכה שלאחר מכן נאמר שאין מקבלים היום גר תושב. אמנם לא מקבלים גר תושב בימינו, אך גר שקיבל עליו מצווות הרי הוא בפועל גר תושב (כך ניתן גם לדייק מדבריו בהלכות ע"ז, בהלכות שבת, ומחלוקת ההלכות בהלכות מלכים).

לאור הבנת הרב רבינוביץ ניתן להחיל את דיני גר תושב גם בימינו, וכפי שנראה בהמשך יש לכך השלכות הלכתיות רחבות.

גר תושב בימינו

בתחילת השיעור הזכרנו שהשאלה האם בימינו ישנו מעמד של גר תושב הינה בעלת השלכות רבות. היחס לעובדים זרים והחיובים שלנו כלפיהם, וכן חובת ההצלה של בני המיעוטים[5] הינן שאלות העולות בכל יום. עד כה ראינו שתי גישות הלכתיות בנוגע ליחס למי שאינו יהודי וגר במדינת ישראל:

מדברי הריטב"א ראינו שגם אם הם אינם מוגדרים כגר תושב אין לפגוע בהם ויש לאפשר להם המשך חיים תקינים במקומם. ברם, יש להדגיש שלפי גישה זו אין אנו מחויבים להחיותו ולדאגות סוציאליות נוספות.

גישה אחרת ראינו שניתן להבין בשיטת הרמב"ם והיא כי למרות שלא ניתן לקבל גר תושב בבית דין בימינו (הואיל והיובל אינו נוהג), עדיין אם הגוי שומר שבע מצוות בני נוח אז יש לו מעמד של גר תושב. בדומה להסבר זה כתב המהר"ץ חיות להלכה:

"...וכן הישמעאלים אינם עובדי ע"ז (יו"ד סימן קכ"ד) וגם מדקדקים על שבע מצוות... וכל ששומר שבע מצוות מפני שנצטווה בתורה על פי ה' ביד משה הרי זה גר תושב אצלנו..." (תפארת ישראל עמוד תפט).

המהר"ץ חיות סובר שאין צורך בקבלה בפני שלושה בשביל שגוי יוגדר כגר תושב, אלא כל השומר שבע מצוות בני נח הרי זה גר תושב (המהר"ץ חיות מרחיב בהסבר שיטתו כנגד המתנגדים בקונטרס אחרון בסיום ספרו מנחת קנאות, עמוד תתרלו).

הצעה שלישית להגדרת גר תושב עולה בדברי הרב קוק. לשיטתו אם אומה שלמה שומרת על ז' מצוות הם נחשבים כגר תושב גם בימינו. אין מדובר על יחיד שמחליט לקבל על עצמו, אלא אומה שלמה שכך היא נוהגת בצורה קבועה והחוקים שלה תואמים את שבע מצוות בני נח. הצורך בבית דין הוא רק ביחידים, אך לא כאשר כל האומה שומרת את המצוות. הרב קוק לא סמך על הסבר זה כהסבר בלעדי, אך הוא הזכיר שיקול זה במערך השיקולים:

"ומה שכתב הגנצי"ב ז"ל, שאין דין גר תושב לישמעאלים, אין זה ברור כלל לדעת הראב"ד, ובפרט לאריכות דבריו בהשגה פי"ד דהא"ב שבודאי אין זה  פשוט כלל שאין גר תושב  נוהג בזמן הזה... וי"ל שאומה שלמה שהיא מתנהגת בנימוסין כאלה יהיו חשובין לענין זה כג"ת"                                      (משפט כהן סימן סא).

שיטה רביעית הדומה למקצת לדברי הרב קוק, מובאת במאמרו של הרב יהודה גרשוני[6] בשם ספר חמדת ישראל לגאון הרב מאיר פלאצקי:

"שעד כאן לא אמרינן דגר תושב צריך קבלה היינו כשהיה עכו"ם ועתה רוצה להיות בן נח ולהיות בכלל גר תושב לענין הזכויות שנ"ל, שיהיו בני ישראל מצווין להחיותו וכו', מה שאין כן אם היו בני נח מתנהגין כמו שצוה הקב"ה לאדם הראשון ובניו והיו מקיימין הז' מצות שנצטוו עליהם, פשיטא דהם גרים תושבים גמורים, וכיון דלא עברו מעולם על ז' מצות לא צריכים קבלה מחדש, וזה ברור. ואם כן הרמב"ם שעוסק עתה בדיני בני נח כמו שצריכים להיות מאדם הראשון ואילך, אם מתנהגים בדרכיו, הם בדין גר תושב.

ועוד יותר נראה לי בדעת הרמב"ם דאפילו היום שצריכים קבלה להיות גר תושב, היינו דוקא אם בא עכו"ם גדול שלא קיים על עצמו הז' מצות, אז צריך קבלה להיות דינו כגר תושב, אבל מי שמתנהג מעצמו מיום שנתחייב במצות כגר תושב ואינו עובר על אחת מז' מצות, הרי הוא ממילא בכלל גר תושב, כיון דלא חטא אין צריך קבלה מחדש".

הצורך בקבלת גר תושב זה רק כאשר גוי לא הקפיד על שבע מצוות בני נוח ויש צורך לשנות את מעמדו. אולם, אדם שמיום שנולד מתנהג ומקפיד על הלכות אלו אין צורך בקבלה מצד בית דין. הדמיון לדברי הרב קוק נובע מכך שלפי שניהם במקרה שמוכח שזו דרך החיים של הגוי ניתן להגדירו כגר תושב.

דרכי שלום ויחס האומות

שיקול נוסף בהגדרת גר תושב כיום, הינו ההשפעה שתהיה להחלטה כזו או אחרת על יחס מדינות העולם כלפי ישראל. הבנה זו עולה בדברי הרב הרצוג:

"א) ...ועתה הגיע הזמן להסתכל במצב כמו שהוא ממש ולבחון את ההלכה מתוך אותה ההסתכלות הריאלית. אנחנו לא כבשנו עד עכשיו ולא יכולנו לכבוש את הארץ כנגד רצונם של האומות ואפילו חלק ממנה. את המדינה היהודית נקבל מאת האומות המאוחדות, עפ"י הסכמתם, ואין שום ספק שעד שיבוא משיח צדקנו נצטרך להגנתם עלינו כנגד ים של אויבים מדיניים מקיפים מסביב שידם תגיע גם לתוך המדינה, וגם אין שום ספק שלא יתנו לנו את המדינה היהודית אלא אם כן נקבע בתחוקה ובמשפט זכות המיעוטים לסבילות הנידונית, וודאי שמניעת הפליות וקיפוחים של המושלימים והמצרים גם יחד תהווה אלמנט יסודי מתוך הזכות למדינה שיתנו לנו.

ב) מעתה השאלה צריכה שתוצע בצורה, במדה מרובה, אחרת, מזו שבה הופיעה עד כאן לפנינו. נתנת לנו האפשרות לקבל מהאומות כח להקים בארץ ישראל מדינה יהודית, אך בתנאים שנסבול בני דת אחרת, יהיו אפילו עובדי אלילים (ובלבד שאין עבודתם מפריעה את קיום המוסר הכללי ואת החוק המוסרי), שישבו בארצנו ויקיימו את הפולחן שלהם, ועכ"פ אם יקבלו את הנתינות של המדינה היהודית לא תושלל מהם הזכות לרכישת קרקעות ונכסי דלא ניידי. מה עלינו לעשות? להגיד לאומות: אין אנחנו יכולים לקבל את התנאי הזה, מפני שתורתנו הק' אוסרת על ממשלה יהודית להתיר הישיבה בארצנו לנוצרים ומכ"ש לעובדי אלילים, ונוסף על זאת היא אוסרת עלינו להרשות פולחנם בארצנו ואוסרת עלינו להרשות להם לרכוש קרקעות? דומני שלא ימצא רב בישראל בעל מוח ובעל שכל ישר שיסבור שעלינו להשיב כך, כלומר שזוהי חובתנו מדין תוה"ק..."       (תחומין כרך ב).

לאור דברים אלו קובע הרב הרצוג כי גם אם היה מדובר על עובדי אלילים והיינו מתייחסים אליהם כגר תושב, לא היה בכך עבירה. לדעתו, המציאות כיום הינה שונה ויש לראות את יסוד המדינה כמעין שותפות. ניתנה לנו אפשרות להקים מדינה של שותפות בין ישראל ומיעוטים נכריים, וזאת למרות שיש כאן כעין עשיית ברית. הרב הרצוג מנמק את דבריו ואומר:

"במקרה כזה שהיה מותר לישראל לעשות שותפות בזאת שהיא לטובת קיומנו, אפילו אם הגוים שהם נושא הדיון הזה היו עובדי אלילים ממש, ומכש"כ שהם מושלימים ונוצרים... ודאי שכל תועבה שהמשטר הבריטי אוסר על ההודים בארצם הם, אנו נאסור על ההודים והדומים להם מהסינים והיאפנים בארץ קדשנו אנו, ומי שלא יציית ענוש יענש וגרוש יגרש כלה מן הארץ".

השיקול שכותב הרב הרצוג נובע מתוך ראייה ממלכתית. שיקולים אלו דומים למונח 'משום דרכי שלום' המופיע בהלכה כלפי היחס למי שאינו יהודי (תוספתא גיטין פ"ג). גם בנוגע למינוח זה ישנם שתי אפשרויות עיקריות כיצד לפרשו:

  1. נימוק מעשי- טעם התקנות פרגמטי מתוך אינטרס יהודי לקיים יחסי שכנות תקינים עם הגויים (דומה לתקנות שנתקנו משום איבה).
  2. נימוק מוסרי- טעם התקנות נובע מתוך הבנה שהתורה רואה בעין חיובית סיוע לבאי העולם. יש לעזור בצורה בסיסית לכל בן אנוש.

בעניין זה ניתן למצוא חלופת מכתבים מעניינת בין פרופ' רביצקי והרב חיים דוד הלוי[7]. פרופ' רביצקי רוצה לראות בנימוק זה טעם מוסרי לאור לשונות הרמב"ם ובמיוחד לאור העובדה שבהלכה זו (מלכים פ"י, הלכה יב) הרמב"ם הביא את הפסוק- 'טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו' ונאמר 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'.

לעומתו הרב חיים דוד הלוי הבין שמדובר בתקנות מעשיות ותועלתניות שנועדו לסדר את היחסים בין יהודים וגויים בתקופת הגלות. בנוסף לכך הרב חיים דוד הלוי מכיר בקיום חובות מוסריות החורגות מן התקנות והוא דורש להתייחס לגויים בני ימינו בצורה זו. דווקא לאור הצמצום הפורמלי במונח דרכי שלום פותח הרב חיים דוד הלוי פתח להיתר רחב יותר שנובע מהסתכלות מוסרית חוץ הלכתית. כפי שהוא כתב במכתב לפרופ' רביצקי-

"אבל בזמנינו, כאשר אין עובדי ע"ז, אלא שמנהג אבותיהם בידיהם... אין לענ"ד שום הכרח להתיחס לגויי זמנינו כדין עכו"ם, הן בארץ הן בחו"ל, הן ביחס החברה כמדינה לאזרחיה הגוים, והן ביחס היחיד לשכנו או חבירו הגוי. אין שום הכרח לשמור על יחסים אלה 'מפני דרכי שלום' בלבד, אלא מתוך חובה אנושית מוסרית".

דרכי שלום הינו היתר הלכתי שלא נוגע לימינו כלל, ולכן ניתן להרחיב את ההיתר בגלל השינוי הגדול בצורת החיים של הגויים. וכך הוא כותב בפתיחה למאמרו בתחומין-

"בבואנו להציג את הדרך שבה ניתן להשתמש הלכה למעשה במושג "דרכי שלום" לצורך פסיקת הלכה בימינו, ברור כבר בהשקפה ראשונה ש"דרכי שלום" שנזכרו בהלכה רובם המכריע הם ביחס לגויים אשר בקרבם חיינו בגלות, או שחיו בקרבנו בארצנו בתקופות מסויימות. מעתה, כיצד עלינו להתיחס במציאות חיינו במדינת ישראל להלכות ולעקרונות שנקבעו לכתחילה "מפני דרכי שלום" בלבד, כאשר במגילת עצמאותה נאמר מפורש: "תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת גזע ומין". ומכאן שהחברה בישראל חייבת לכל אזרחיה, גם גויים, את כל מלוא הזכויות המוענקות בחוק ליהודים, ואין מקום וצורך יותר לנימוק 'מפני דרכי שלום'".

סיכום

בשיעור השבוע עסקנו בסוגיית הגמרא וראינו את מחלוקת התנאים מי מוגדר כגר תושב. לאחר מכן עיינו במספר שיטות בראשונים בנוגע למעמד הגר תושב, ולאור כך עסקנו בשאלת היחס למיעוטים במדינת ישראל וראינו שתי גישות עיקריות בעניין:

א. שיטה ראשונה הבוחנת את יחסינו למיעוטים לאור דיני גר תושב- ראינו שיטות שונות שסוברות שדין גר תושב שייך גם בימינו ולאור כך אנו חייבים בכל הדינים כלפיו.

ב. שיטה שניה הבוחנת את יחסינו לאור עקרונות מוסר כלליים שנובעים מעצם היחס של מדינה כלפי אזרחיה, או כחלק מעקרונות מוסר חוץ הלכתיים.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תש"ע

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * * * * *

 

 

[1]   מעניין שבפרק ג במסכת גרים מובאות שיטות ר"מ ואחרים אך שיטת חכמים אינה מוזכרת. ברם, כפי שנראה זו היא השיטה המקובלת להלכה.

[2]   ראה בספרו של הרב אשר וייס 'מנחת אשר' על ספר בראשית פרשת נח.

[3]   הרמב"ם חוזר על שיטתו בהלכות רבות, ראה- מילה א,ו; שבת כ,יד; איסורי ביאה יד,ז-ט; מלכים ח,י.

[4]   יד פשוטה הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים י,ז עמוד תשפט; מלומדי מלחמה סימן מג לגבי טיפול בגוי שנפצע בשבת.

[5]   הכוונה למקרים כדוגמת פיקוח נפש בשבת של מי שאינו יהודי והוא תושב ישראל או אפילו אינו תושב ישראל.

[6]   בתוך תחומין כרך ב- 'המיעוטים וזכויותיהם במדינת ישראל לאור ההלכה'.

[7]  מופיע בנספח לספרו של פרופ' רביצקי- 'עיונים מימוניים'. וראה גם במאמרו של הרב חיים דוד הלוי- 'דרכי שלום', תחומין ט.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)