ג. - ר' חייא קמייתא

  • הרב משה טרגין

 

מקורות

  1. דף ב: "מקח וממכר וליחזי זוזי ... בעל כורחיה".
  2. קידושין דף עג: "נאמן בעל מקח ... והי לא מדעתו", תוד"ה בד"א, תוס' ב"מ ד"ה ולחזי.
  3. רא"ש ב"מ סי' ג עד "כשם שהוא מחייב שבועה", שם "ויש מקשין הבל ... מחיוב ממון".
  4. דף ג. "תני רבי חייא ... קמ"ל ק"ו", תוד"ה מפני.
  5. רא"ש שבועות פרק ז סימן ג.
  6. קובץ שעורים חלק ב סימן ג.

 

שאלות:

  1. כאשר הגמרא שואלת (דף ב:) "וליחזי זוזא ממאן נקט", את מי אמורים לשאול כדי לברר זאת? מה הבסיס לנאמנותו?
  2. מהי היא הסברא לטעון שעד אחד התומך בגרסת מי שמחוייב שבועה, יפטור אותו להישבע?
  3. מהי שאלת רבה "מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע" (דף ג.)?
  4. מהו ההסבר בתשובתו של רבה "אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו?
  5. מהו החיסרון במיגו שיש בו העזה?

 

 

לאחר שדנו בדיני מודה במקצת ובגורמים המשפיעים על החובה לנקוט שבועה, אנו פונים כעת לעסוק בשאלתו של ר' חייא. ואלו דבריו:

תני רבי חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים זוז.

העדות יוצרת כאן מצב דומה למודה במקצת. השאלה שנשאלת כאן היא: האם הנתבע מחויב להישבע שבועת מודה במקצת, בעקבות העובדה שהעדים מעידים על חצי ההלוואה? בפשטות, המקרה שלנו אכן דומה למודה במקצת. לחילופין, ניתן לומר, שמאחר והנתבע הכחיש את כל המנה, הוא לא יתחייב בשבועה.

טענת ר' חייא היא, שעדים אכן מחייבים שבועה. הוא מגיע למסקנה זו ע"י השוואה בין הודאת בעל דין לעדים. בשיעור זה נעסוק בביסוס ההגיוני לעמדת ר' חייא, וממילא במסקנתו להלכה.

מה יכול לגרום לנו לקבל או לדחות את ר' חייא? האמת היא, ששאלה זו יכולה להיות מושפעת מההבנות השונות במודה במקצת. מכאן שצריך לבדוק כיצד יכולים העדים לגרום למצב של מודה במקצת.

מה, בסופו של דבר, עומד ביסוד הדין של מודה במקצת? ניתן לומר, שתגובתו של הנתבע נראית חשודה, ולכן בי"ד דורשים שישבע בכדי לברר יותר את המקרה. הריטב"א בבבא מציעא, וכן הרמב"ן בשבועות (מב), מביאים את הטעם הזה, ומתייחסים אליו כרגליים לדבר. אם אכן זהו המבנה של מודה במקצת, אפשר יהיה לומר כן גם אצל ר' חייא. אם הודאה במקצת גוררת אחריה שבועה, כיון שעולה חשד מסויים מדברי הנתבע, ברור שגם עדים שסותרים את הכחשתו המוחלטת ייצרו חשד זה (או שמא חשד גדול עוד יותר). במילים אחרות: אם שבועת מודה במקצת נובעת מגורם החשד, הרי שהוא ייושם במקרה של ר' חייא.

תוספות בבבא מציעא (ד.) פונים לכיוון שונה לגמרי בהבנת מודה במקצת. הם טוענים שהשבועה באה בעקבות הטענה החשובה של התובע. בדרך כלל, טענה של התובע שהוכחשה לגמרי ע"י הנתבע, אין לה משמעות בבי"ד והיא נדחית מיידית. אך בי"ד לא יכולים להתעלם מטענה שהנתבע קיבל אותה, ואפילו באופן חלקי- ע"י הודאתו במקצת הטענה. למרות שהטענה אינה מגובה על ידי ראיות קונקרטיות, שיכולות לחייב תשלומים, היא מספיקה חזקה עד שאי אפשר להתעלם ממנה. התוצאה למצב הזה, היא חיוב שבועה.

 

 

אם אכן זו ההבנה במודה במקצת, יש מקום לדון ביישומה במקרה של ר' חייא. מצד אחד, התביעה אכן אומתה בבי"ד. העדות שהובאה תומכת חלקית בטענה של התובע. הוא דרש מנה והעדים העידו שחייב לו חמישים. האם בי"ד ירגישו מחויבים לקבל את התביעה כולה ולחייבו שבועה על מה שנותר, או שמא נחלק בין מודה במקצת לבין ר' חייא? במודה במקצת הסטנדרטי, הנתבע עצמו הוא זה שחיזק את טענת התובע. בעצם קבלתו את התביעה באופן חלקי, יתכן ונתן אמינות לתובע. אמינות זו, ברגע שניתנה, מורחבת לכל הטענה, ומחייבת את הנתבע להתמודד עם החלק השני שבו הוא כופר. אך במקרה של ר' חייא, כל עוד זה תלוי בנתבע, אין שום בסיס לתביעה. אמנם העדים העידו אחרת ממנו, ובכך חייבו אותו לשלם חלק, אך שום דבר לא מכריח אותו להתייחס כלל לחלק השני.

לאמיתו של דבר, יתכן ושאלה זו מהווה בסיס למחלוקת ראשונים מעניינת. מה יהיה הדין במקרה בו הנתבע מכחיש הכל ולא באים עדים, ובכל זאת מתחייב הנתבע לשלם חלק מהטענה? לא מדובר במקרה של מודה במקצת, כי אם במקרה של 'חייב במקצת'. לדוגמא: הנתבע טוען שהוא לא חייב כל כסף לתובע, מאחר והוא שילם את הכסף לאדם שלישי, לו היה חייב התובע כסף. כספים אלו ששולמו צריכים לכסות את חובו לתובע. חלק מהכסף שהוא טוען ששילם עבור התובע, היה מלווה בריבית אצל גוי. אלא שהלוואה בריבית אסורה, ולכן הכסף בעצם מעולם לא היה שייך לגוי. ממילא, גם אם נקבל את טענתו של הנתבע, הרי שהכסף שהוא שילם לא מכסה את חובו של התובע לאדם השלישי, ולכן גם לא יכול לשמש כהחזר ההלוואה לתובע. נמצא, שאף על פי שהוא חייב לשלם מקצת התביעה, החוב נובע מטעות הלכתית (הוא חשב שיש חיוב לשלם ריבית לגוי), אך לא מהודאה במקצת. מקרה דומה לזה, הוא המקרה בו טוען הנתבע שכיסה חובות של התובע לאדם שלישי. אך לאחר שנבדקו ספרי החשבונות, נמצא שהוא עשה כמה חישובים לא נכונים, ויוצא שהוא עדיין חייב כסף לתובע. הוא טעה בחישוב, בעוד הוא חשב שכיסה את כל החוב. בשני המקרים האלו, אין כאן הודאה ישירה של הנתבע, אך הטענה של התובע מביאה בסופו של דבר לידי תשלום חלקי, למרות שהנתבע כפר בכל התביעה. השאלה כיצד לפסוק במקרים אלו (האם על הנתבע להישבע על החלק שלא שילם או לא) יכולה להשפיע גם על פסיקתנו במקרה של ר' חייא, בו יוצא שהתביעה חייבה אותו לשלם חלק מהחוב, למרות שכפר בכל.

דיון זה מהווה את הבסיס למחלוקת בין התרומות (שמחייב שבועה) לבין הרשב"א (שפוטר משבועה). ברור, שלשיטת התרומות ר' חייא מאוד מסתבר. מודה במקצת לא תלוי בכך שדווקא הנתבע הוא שיודה. ברגע שבי"ד לא התעלמו מהתביעה באופן מוחלט, ונוצר כאן חיוב חלקי מסוג כלשהו, הרי שיש להתייחס גם ליתר התביעה. לא משנה אם הנתבע הוא זה שהודה, או שמא העדים אילצו אותו להודות, או אפילו נדחתה התביעה לגמרי ע"י הנתבע, כל עוד מחויב בתשלום חלקי (בעקבות חישוב מוטעה) – התביעה עדיין עומדת בתוקף והוא יתחייב שבועה [עיין תוס' גיטין נא: בתחתית העמוד וכתובות יח:, שמבססים שבועת מודה במקצת על גלגול שבועה].

הרשב"א, לעומתו, דוחה גישה זו. תביעה מוצלחת לא יוצרת שבועה. לדעת הרשב"א מחייב שהנתבע עצמו יודה בחלק מהתביעה, ובמקרה של ר' חייא אין הודאה ישירה שכזו!? איך, אם כן, ניתן להבין את ר' חייא לשיטתו?

אפשרות אחת תהיה לחלק בין האילוץ של ההודאה שהעדים מחייבים, לבין זו של טעות הלכתית או חישובית. עדים (במקרה של ר' חייא) המעידים על חלק מהחוב, בעצם מאשרים את דבר התביעה. ברגע שתביעה זו קיבלה אישור מסויים מהעדים, אי אפשר יותר להתעלם ממנה, וחלקה מוחזר והיתרה מתבררת ע"י השבועה. כאשר התביעה מוכחשת, ובי"ד מחייבים חלקית מתוך טעות מסוימת של הנתבע, התביעה לא קיבלה שום חיזוק. נכון יותר לומר, שלאחר שהתקיים הדיון בבי"ד, נמצאה טעות בהנחות העבודה של המקרה, ומתוך כך נמצא חייב. התביעה לא אחראית באופן ישיר לתשלום החלקי, והיא אף לא אושרה כלל. כלומר, יתכן והרשב"א יקבל את פסקו של ר' חייא וידחה את המקרים האחרים, כי במקרה של ר' חייא יש יותר אפשרות לתביעה לקבל אישור חוקי.

ישנה אפשרות נוספת להבנת ר' חייא על פי הרשב"א. בהחלט יתכן, שהרשב"א סובר שרק הודאה של הנתבע היא זו שיכולה ליצור מצב של מודה במקצת, וממילא לחייבו בשבועה. כאשר הנתבע הוא זה שמודה, ובכך נותן לגיטימציה לכל התביעה, לא נותרת לבי"ד הרבה ברירה, מלבד לחייבו בחלק שהודה עליו ולהשביעו על היתרה. אם התביעה מוכחשת כליל ע"י הנתבע, בלי להתחשב בחיובים שיכולים לנבוע מטעויות שעשה הנתבע, אין שום חיוב של שבועה על החלק השני. אך, טוען ר' חייא, ברגע שעדים העידו על חיוב חלקי, אין לנתבע כל ברירה אלא לקבל את עדותם. עדים לא נחשבים רק לרמת הראיה הגבוהה ביותר. ברגע שהעידו העדים, יש להתייחס לעדותם כמידע מקובל על כולם. לאחר שהעידו על חלק מהחוב, מתייחסים לזה כמקרה של מודה במקצת, כאילו הנתבע עצמו הוא זה שהודה. שבועת מודה במקצת היא תוצר אך ורק של הודאתו החלקית של הנתבע. טענת ר' חייא היא, שאפילו אם הוא הכחיש את כל התביעה בפועל, הרי שנוכחות העדים מחייבת אותו להודות על חלק מהתשלום, ובכך הופך המקרה של ר' חייא למקרה זהה למודה במקצת: התובע תבע מאה, והנתבע הודה לו על חמישים (בין אם הודה בפועל ובין אם 'שוכנע' ע"י העדים) והכחיש חמישים. עליו להישבע שהוא לא חייב את החלק שהכחיש.

יתכן וגישה זו עומדת בבסיס התפתחותה של שבועת ר' חייא בגמרא. בתחילת הדרך מנסה הגמרא להשוות בין עדים לבין הודאתו של הנתבע. מאחר וכח העדים חזק יותר מהודאתו, הרי שאם הודאתו מחייבת שבועה על היתרה, ברור שגם עדים יחייבו שבועה. הגמרא ממשיכה בניסיון להוכיח שאכן כח העדים חזק יותר. כאשר הגמרא מסיקה שאין להוכיח כן - שהרי עדים ניתן לסתור ולנטרל ע"י עדים אחרים שסותרים את עדותם, ואילו הודאת בע"ד מחייבת גם אם יש עדים שסותרים אותו - פונה הגמרא לכיוון אחר בהבנת השבועה של ר' חייא (בזה עסק השיעור הנ"ל).

באיזה עקרון מתמקדת הגמרא בניסיונה להשוות בין הודאה לעדים? ניתן אולי להוכיח שעדים חזקים יותר מהודאה. כיצד עובדה זו מלמדת אותנו שעדים יכולים ליצור שבועת מודה במקצת כמו הודאה? העובדה שעדים חזקים יותר מהודאה, לא מחייבת שהם פועלים באותו האופן, כך שגם הם יחייבו שבועה.

בראשונים מצינו כמה כיוונים להתמודדות עם שאלה זו. הנימוקי יוסף מניח, לדוגמא, ששאלת הגמרא היא אם עדים שתומכים חלקית בתביעה, יכולים ליצור את אותו הבסיס לחשד כמו הודאה חלקית של הנתבע. אם תצליח הגמרא להוכיח שעדים אכן חזקים יותר מהודאה, אזי עדותם למול הכחשתו המוחלטת של הנתבע, תיצור את אותו המודל של חשד, מה שיכריח את בי"ד לבצע בירור נוסף על היתרה.

לפי כיוון זה, יתכן ונקרא את הגמרא בצורה שונה במקצת. לא מספיק להוכיח שעדים חזקים יותר, מהבחינה האיכותית, מהודאתו של הנתבע. עלינו להוכיח שעדות לא רק מכריעה בבי"ד, כי אם משקפת אמת אובייקטיבית שכל הצדדים חייבים להודות לה. רק אם נראה כך את הדברים, נוכל לתרגם עדות להודאה אישית (שלפחות על פי הרשב"א מהווה תנאי מחייב ליצירת חיוב שבועה). מאמצי הגמרא מופנים, בעצם, לניסיון ההוכחה שעדות היא הראייה החזקה ביותר, כך שנוכל אפילו להגדיר עדות כמידע אובייקטיבי על העבר. הנושאים שממנה מנסה הגמרא להוכיח את כוחם של העדים, לא מוכיחים בהכרח את עוצמתם האיכותית של עדים, אלא מראים כיצד העדות הופכת לאמת אובייקטיבית. רק מעבר כזה יוכל להבטיח שעדותם של העדים תוכל, גם כן, לחייב שבועה במקרה בו אין הודאה מצד הנתבע.

לדוגמא, כאשר הגמרא מביאה את המקרה של קרבן, ושואלת האם יכולים עדים לחייב קרבן (כאשר הנתבע מכחיש שחטא), יתכן והיא דנה ממש בזה. התורה קובעת שאדם חייב בקרבן רק כאשר "הודע אליו חטאתו" (ויקרא ד', כח). מהי רמת המודעות עליה מדברת התורה? נוכל לטעון שבכל התורה כולה, אם עדים מעידים והנתבע דוחה את עדותם, בי"ד עלולים להאמין לעדים. אך בקרבן, מאחר והוא צריך לבוא מתוך הרשעה והודאה עצמית, יתכן ועדים לא יועילו כדי לחייבו. בהחלט יתכן שזו עמדת רבי מאיר. חכמים, לעומתו, עלולים לטעון שעדות איננה רק ראייה מכריעה בבי"ד, אלא יש לקבלה כאמת אובייקטיבית שעל כולם לקבלה. אם אכן כך הם הדברים, בהחלט יתכן שיש כאן "הודע אליו חטאתו" שמחייב קרבן. אם עדים רק חזקים יותר מהודאה, לא תהיה לזה כל משמעות במקרים בהם יש צורך בהודאה עצמית- קרבן או יצירת חיוב שבועה. בזה שהגמרא מצטטת את המקרה של הקרבן, ובייחוד את שיטת חכמים, יתכן והגמרא מנסה ללמדנו שעדים משקפים אמת אובייקטיבית.

במסקנת הסוגיא, נסיון זה להסבר לא מתקבל, שהרי עדים מוכחשים ע"י עדים אחרים, ובכך בטלה עדות הראשונים. עובדה זו מוכיחה בוודאות שאין העדים חזקים יותר מהודאה, וכן שהמידע שבידם לא מתקבל כאמת אובייקטיבית.

מקורות לשיעור הבא

מקורות:

  1. בבא מציעא ג: "ומאי קל וחומר ... תאמר בעדים שישנן בהכחשה והזמה". רש"י בסוגיה.
  2. תוספתא בבא מציעא א', ו "הודאת...". קידושין סה: "אמר ליה רב אשי לרב כהנא מאי דעתיך ... הכא חייב לאחריני". רש"י ד"ה 'הודאת'.
  3. קצות ל"ד, ד.
  4. בבא בתרא לג. "קריביה דרב אידי בר אבין שכיב ... כיון דאודי אודי. רשב"ם ד"ה 'אודי'  "זה שאמר שהודה ... ופיו מחייבו ממון".

שאלות:

  1. מהו כוחה היחסי של הודאת בעל דין כפי שעולה מתוך הסוגיה, ומהם גבולותיה?
  2. מהו המקור של דין זה?
  3. מהו היקפו של הדין?
  4. מהו טבעו של דין זה?