דברים פרקים י"א-כ"ו – מבוא למערכת המצוות (ט)

  • הרב תמיר גרנות

מוקדש ע"י משפחת עתשלום לע"נ מרים בת יצחק ורבקה

פרקי המצוות מבטאים את המערכת הרעיונית של ספר דברים

קובץ המצוות של ספר דברים מתחלק לשלושה חלקים מובהקים, לפי הפרשות:

א. פרשת ראה – מצוות ואיסורים הקשורים בעיקר בפולחן ובקדושת ישראל, ובמרכזם העיקרון של "המקום אשר יבחר ה'".

ב. פרשת שופטים – הלכות ציבור ומדינה.

ג. פרשת כי-תצא – מצוות היחיד במסגרת הבית, המשפחה והחברה.

בין המצוות הרבות המופיעות בקובץ זה, המהוות את חלק הארי של מצוות התורה, למעט דיני הקרבנות והטומאות, נמצא מצוות רבות מחודשות, ואחרות המופיעות בפעם השנייה או השלישית בתורה, לאחר שנזכרו כבר בספרי התורה הקודמים. ביחס לראשונות, המחודשות, יש לשאול מדוע לא נזכרו בתורה עד לנאום משה. ביחס לאחרונות, הנכפלות, או כהגדת הרמב"ן בהקדמתו לספר: 'המבוארות', יש לשים לב שרובן ככולן נשנו בנאומו של משה רבנו בהבדלי סגנון ותוכן מהספרים הקודמים, ויש להבין מדוע לא נשנתה כל מצווה במלואה במקומה הראשון, ומה טעם יש בגרסה שנייה, הסותרת חלק מהפרטים שבגרסה הראשונה.

לשתי השאלות האלו, הנוגעות לכל מצווה ומצווה, נוסיף שאלה שלישית, כללית יותר: האם יש מכנה משותף למצוות שנזכרו בנאומו של משה? האם המצוות הללו מרכיבות איזושהי מערכת שיטתית ואחידה, שניתן להצביע על עקרונותיה, מאפייניה ומהם ללמוד גם על פרטיה, במובחן מקבצי המצוות שבספרים: שמות וויקרא (ומעט במדבר)?

בשיעורינו בשנים הקודמות ראינו שספר דברים מבטא בסיפוריו ובנאומיו מערכת רעיונות אופיינית, המבחינה אותו משאר ספרי התורה. תפקידו של נאום משה, המייחד לעצמו ספר בין ספרי התורה, הוא לתאר את ההתגלות הא-לוהית דרך הפריזמה האנושית. ספרנו מתחיל מהאנושי, ומוקדו הוא האדם והחברה האנושית. העולם של ספר דברים הוא בעיקר שדה הפעולה של בני האדם לפני ה', ולא שדה הופעתו של ה'.

רעיון ליבה זה נידון בשיעורינו על ספר דברים בכמה הקשרים. בפרשת דברים ראינו שמשה רבנו מספר מחדש את תולדות ישראל במדבר כשהוא מעביר את כובד המשקל והאחריות על הסיפורים לזירה האנושית, כך בפרשת מינוי השופטים וכך בפרשת המרגלים ובתיאור כיבוש עבר הירדן. בפרשת ואתחנן ראינו כיצד הוא מתבטא בתיאור מעמד הר סיני; ובפרשת עקב עסקנו בתיאור עליית משה להר לקבלת הלוחות השניים ובהבדל שבין ארון העץ שבו מונחים הלוחות לפי ספר דברים,  ובין ארון הברית שבמרכז המשכן. ברצוני להמשיך בקו מחשבה זה ולטעון שאף פרקי המצוות של ספר דברים, שראשיתם בפרשת ראה, מבטאים באופן מובהק את ליבתו הרעיונית. המצוות שנתחדשו בספר הן בדרך כלל כאלה שעוסקות במוסר, בצדק או בחסד פרטי או חברתי, או שהן נובעות מן התפישות התיאולוגיות של הספר. גם הגרסאות המחודשות של המצוות שכבר נזכרו בספרים הקודמים מדגישות את ההיבטים החברתיים-האנושיים של המצוות, על פני המרכיבים הסגוליים או הדתיים שלהן.

להלן נדגים טענה זו באופן כללי, תוך התייחסות נפרדת לכל חטיבה משלוש החטיבות של פרקי המצוות. בשיעורים הבאים נעסוק בפרוטרוט במצוות מסוימות והטענות שיוצגו להלן באופן כללי ישורטטו בעז"ה באופן פרטני עם הניואנסים הדקים של היסודות הרעיוניים של מערכת המצוות של ספר דברים.

 

פרשת ראה: איסורים ומצוות הקשורים בזמן, בעבודת ה' ובקדושה

כזכור, עוסקת פרשת ראה במצוות ובאיסורים מתחום הפולחן ובעוד כמה עניינים. נבחן כמה דוגמאות מתוך הפרשה, בבחינת פרטים היוצאים ללמד על הכלל.

1. המאכלות האסורים-

פרשיית המאכלות האסורים מופיעה בפרשת ראה בפעם השנייה, לאחר שנזכרה כבר בפרשת שמיני. בספר ויקרא מנומקים איסורי האכילה בכך שעלינו להתקדש כיוון שאנו מצויים במחיצתו של ה': "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (ויקרא י"א, מ"ד). פרק המאכלות האסורים ממוקם בין פרקי המשכן, ואיסורי האכילה מתוארים כחלק מאיסורי הטומאה הקשורים במשכן, הנזכרים יחד עמם. כך, למשל, טומאות השרץ והנבלה נזכרות ביחד עם איסורי האכילה, והפסוק אף משווה בין איסורי האכילה והמגע וקובע: "מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם" (ויקרא י"א, ח') – כלומר, שני האיסורים נובעים משורש אחד: הטומאה. בסיכום פרשיות הטומאה מוגדרים הדברים במפורש: "וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם" (ויקרא ט"ו, ל"א). כלומר, ההתרחקות מטומאה היא נגזרת של קדושת המשכן וה' השוכן בו.

לעומת זאת, בפרשת ראה, איסורי האכילה אינם תוצאה של קדושת ה' אלא של קדושת העם: "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה... כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים י"ד, כ"א); "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ... לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה" (י"ד, ב'-ג'). קדושת ישראל היא הסיבה לאיסורי המאכלות ולטומאתם.

ספר ויקרא מציג תפישה תיאוצנטרית: ה' נמצא במרכז, ואנו מצווים להידמות לו – כלומר, להיות קדושים כמותו, לשמו. ספר דברים מציג תפישה אנתרופוצנטרית: העם והאדם קדוש, ולכן הוא צריך להיזהר מטומאה ומתועבה, כדי לשמור על קדושתו.

2. מצוות הרגלים-

שני חידושים בולטים התחדשו בציוויי הרגלים שבפרשת ראה.

הראשון - מצוַת השמחה על היבול הצומח או הנאסף. מצווה זו מתבטאת בחג השבועות – "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים ט"ז, י"א), ובחג הסוכות - "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" (דברים ט"ז, ט"ז). התורה מדגישה כי שמחת האדם על הצלחתו ועל השפע שניתן לו עומדת במרכז החג, וכמובן שתכלית השמחה היא ההודאה לה' על כך.

השני - החסד והדאגה החברתית שאמורים להיות חלק משמחת החג: "אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" (דברים ט"ז, י"א; ומעין זה דברים ט"ז, י"ד). אלה מנומקים בזכרון העבדות, אשר אמור לעורר אצלנו אמפתיה לחלש ולמסכן: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה" (דברים ט"ז, י"ב).

3. מצוות השמיטה-

גם מצוַת השביעית חוזרת בפרשת ראה, אך לא נזכרת בה שמיטת הקרקעות אלא שמיטת הכספים. במקום שבת הארץ המבוססת על קדושתה ועל בעלות ה' עליה – "כִּי לִי הָאָרֶץ" (ויקרא כ"ה, כ"ג), מופיעה כאן מצווה שהיא למעשה יסוד חובת הצדקה בתורה - הוראה על נתינת חסד בין אדם לחבירו: "שמוט כל בעל משה ידו... לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה'" (ט"ו, ב), ובהמשך מורחבת המצווה: "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון" (ט"ו, ו). גם במקרה זה, אותה מצווה שתוארה בספר ויקרא כנובעת מקדושת הארץ ומסגולתה הייחודית, עוברת טרנספורמציה אנושית-סוציאלית והופכת לחובה חברתית  של צדקה וחסד.

4. פרשת העבד-

פרשת העבד שבספר דברים (דברים ט"ו, י"ב-י"ח) דומה לחברתה שבספר שמות, אלא שחידוש גדול יש בה: מצוַת ההענקה. פרשת משפטים אמנם מצווה לשחרר עבדים אחרי שש שנים כדי להימנע מעבדות עולם וכדי לקרב את העבדות לשכירות, אך שם שולט המשפט הא-לוהי, לפיו יש רק חובת שחרור בשנה השביעית, במסגרת מחזור השבע הקוסמי. בספרנו נוטה הפרשה אל הדאגה למעמדו ולעתידו של העבד, ומצווה לעשות עמו חסד: "הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ" (דברים ט"ו, י"ד). גם כאן, האמפתיה הנדרשת כלפי העבד מבוססת על תודעת העבדות במצרים: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים ט"ו, ט"ו).

5. איסור אכילת הדם-

איסור זה מהווה דוגמא מובהקת לטענתנו. בספר ויקרא למדנו שהדם אסור באכילה כיוון ש"כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא", ולכן נועד לו תפקיד אחר: "וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם – כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר" (ויקרא י"ז, י"א). הדם נועד לכפרה לפני ה' במזבחו, ועל כן אינו ראוי לאכילה. איסור הדם נזכר ביחד עם איסור חלב, שכן שניהם אסורים מחמת תפקידם בעבודת ה': "כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ" (ויקרא ג', ז').

בספר דברים, לעומת זאת, איסור אכילת הדם נובע פשוט מכך ש"הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ" ומהסתייגות התורה מאכילת נפש: "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר" (דברים י"ב, כ"ג). אכילת הדם היא פעולה הנוגדת את מוסר ה', ולכן הדבר אסור. אין האיסור נובע מכך שהדם הוא חפץ של קדושה, אלא מכך שזוהי פעולה הנוגדת את הרגישות המוסרית.

 

פרשת שופטים: הלכות מדינה וציבור

פרשת שופטים מוקדשת רובה ככולה להלכות ציבור ומדינה. תחום חשוב זה כמעט שלא נידון בספרי התורה הקודמים. הלכות המלוכה, הכהונה, בית הדין העליון והנביא הן מהמצוות המחודשות של ספר דברים, ונמצאות במרכז קובץ המצוות של הספר. ראשונים ואחרונים הסבירו שהלכות המדינה אינן מצויות בספרים הקודמים כיוון שדווקא לפני הכניסה לארץ, כאשר עם ישראל מתעתד לקיים חיים מדיניים בארצו ללא מנהיגותו של משה, עולה הצורך בציווי על תחום זה.

אלא שהסבר זה אינו מספק כלל, שהרי גם בפרשת בהעלותך, רגע לפני חטא המרגלים, עם ישראל עמד ממש לפני הכניסה לארץ. מדוע, אפוא, לא ציווה עליו ה' כבר אז כיצד עליו לקיים את מדינתו? ומדוע לא ציוותה זאת התורה בספר שמות, במסגרת ההכנה שהכין ה' את משה לכניסה לארץ: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי" (שמות כ"ג, כ')? נכון אמנם שהכניסה אל הארץ לא יצאה אז אל הפועל, אך כמה וכמה פרשיות נכתבו בספרי שמות ובמדבר למרות זאת, כמו מפקד המחנות, סדרי המסע ועוד. ואם ספר דברים הוא רק משנה תורה, ראוי שהלכות מדינה יהיו חלק מציווי ה' בחלק העיקרי של התורה, יחד עם שאר המצוות. מובן, אפוא, מדוע משה עוסק בנושאים אלו לפני מותו ולפני הכניסה אל הארץ, אולם מדוע לא מצאה התורה מקום לנושאים אלו עד ספר דברים?

לענ"ד יש לחפש את התשובה ב"תורת המדינה" של ספרי התורה השונים. ספרי שמות ובמדבר אינם אדישים להלכות מדינה וציבור. הם מתארים את התנהלותו של עם ישראל במדבר ומציירים מודל של שלטון. ממבט ראשון זהו שלטון שבראשו נביא-מלך – משה רבנו. הפרדת הרשויות שספר דברים מדבר עליה, בין נבואה למלכות ובין שתיהן למשפט וכהונה, אינה קיימת במדבר. משה הוא הנביא, השופט, המנהיג המדיני והמנהיג הרוחני גם יחד. אלא שלאמיתו של דבר, משה רבנו אינו שולט מכוחו ומעצמו. התורה מתארת שלטון א-לוהי מוחלט, שמשה רבנו הוא המוציא אותו אל הפועל. משמעותו של שלטון כזה היא שכל התנהגות שלילית של העם זוכה ל'טיפול' ישיר של הקב"ה. כזכור, בשעת חרון אף, לאחר חטא העגל, הציע ה' שהוא לא יעלה בקרב העם "פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ" (שמות ל"ג, ג'). לכאורה, מהו ההבדל לעניין עונשו של העם אם ה' עולה בקרבו או לא? מסתבר, שאם ה' שוכן בקרב העם, אזי הוא גם מנהיגו. הקב"ה איננו רק ריבונו של עולם באופן כללי, אלא גם ריבונו של ישראל באופן פרטי, וממילא המשפט והענישה הם המשפט והענישה של ה'. כיוון שעם ישראל הוא עם קשה עורף, מציע ה' למשה 'לוותר' על שלטונו הישיר, וכך יתקיים העם בתוך מערכת דתית-מדינית מרוחקת יותר, פחות ישירה.

עודני מהסס האם נכון לכנות את הסיטואציה המדינית הזו בשם הלועזי תיאוקרטיה, שהוראתו הפשוטה: שלטון הא-ל. בשימוש הרווח, הכוונה למשטר של כוהני דת וכמרים, המנהיגים את עמם על פי חוקי הדת. בתורה, הכוונה היא לשלטון ה' ממש, כפי שנראה מפרשיות העגל, המתאווים, קורח, המרגלים ועוד. דוגמא בולטת לכך היא העובדה שסוגיות משפטיות קשות – כמו, לדוגמא, שאלות המקושש, המקלל, בנות צלופחד והטמאים בפסח – מופנות אל הערכאה הגבוהה ביותר, הלא היא הקב"ה בכבודו ובעצמו. כאשר ה' שולט בעמו באופן ישיר, ללא תיווך, אין משמעות לכל רשות שלטונית אחרת. ה' נלחם, ה' שופט וה' מעניש. ייחודה של נבואת משה אינו רק בקבלת התורה ובמעמדו של משה, אלא גם במבנה השלטוני שנהג בימיו. מפני שמשה הוא נאמן ביתו של ה', וה' מדבר עמו כדבר איש אל רעהו,  יכול הוא להנהיג את העם כשליח ה' ממש, ואין עוד צורך בשום מערכת מתווכת.

ספר דברים מציג תיאוריה מדינית שונה לחלוטין. פרשת שופטים מתארת את קיומן של רשויות שלטון ומשפט שונות, שיש להן מעמד עצמאי. יש כוהנים, יש שופטים, יש נביאים, ובעיקר - יש מלכים. כפיפותו של המלך לחוק התורה אינה מצביעה על תיאוקרטיה, אלא על שלילה של הדיקטטורה של המלך ועל הכפפת השלטון לערכי התורה. מעבר להכפפה הערכית, המלכות היא עצמאית. התורה איננה קובעת מתי יֵצֵא המלך למלחמה ומה תהיה מדיניותו הכלכלית.

התיאוריה הפוליטית הזו ממשיכה בצורה ברורה את ההשקפה הכללית של ספר דברים. העמדה האנתרופוצנטרית של הספר, המעמידה את האדם במרכז, מעניקה פרספקטיבה אחרת לשאלות של תורת המדינה. אם עד כה העדיפה התורה את השלטון הא-לוהי, הרי שספר דברים מניח שהשלטון הוא אנושי, ומורה כיצד יתקיים שלטון כזה באופן אופטימלי, לשם ה' ולאור מצוותיו.

במקום שלטון ה' מציע ספר דברים שלטון אנושי הכפוף לשלטון ה'. ואמנם, לאור התיאולוגיה שמפתח משה רבנו בספר דברים, לפיה ה' אינו שוכן בארץ אלא מתבונן בה ומשגיח עליה מן השמים, מובן מאליו שהשלטון הישיר אינו שלו, שהרי הוא איננו חלק מהמציאות, וממילא זירת המלכות פנויה לשלטון האדם. אולם מרגע שניתנה לאדם סמכות, יש לרסנה ולהגבילה, ולשם כך יש צורך בכמה רשויות המאזנות זו את זו. תחת שלטון ה' הישיר אין צורך אלא בשליח אחד, הבטל ממילא למשלחו. התפישה שהעולם מתנהל ללא שלטון א-לוהי ישיר מבטאת אמון באדם ובחברה, מטילה עליהם אתגר ואחריות, אך גם פותחת פתח לסכנות לא-מעטות שיש להקדים להן תרופה, וזו תמצית החידוש של מצוות פרשת שופטים.

 

פרשת כי-תצא: היחיד במעמדו האישי, בבית, במשפחה ובחברה

עיון מהיר בפרשת כי-תצא מראה כי המצוות והאיסורים שנתחדשו בה מדגישים יסודות אנושיים, ובהם דאגה לכבוד האדם, חמלה על בעלי חיים, חסד, הגינות ועוד ערכים רבים, הנוגעים כולם בקיום האנושי הפרטי והחברתי. כך, למשל, ביחס לאיסור על הלנת תלוי, למצוַת שילוח הקן, למצוַת השבת אבדה, למצוַת "הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ" (דברים כ"ב, ד'), לחובת המעקה, לאיסור על הסגרת עבד נמלט, לאיסור נשך, למצוות השכחה והעוללות, ועוד.

לשם השלמת הטענה על ייחודה של מערכת המצוות של ספר דברים, אתמקד רק בפתיחת פרשת כי תצא במצוַת אשת יפת תואר. רוב דיני המלחמה שייכים להלכות מדינה וציבור, ולא להלכות הפרט או החברה, ולכן תמוה שמצווה זו, השייכת במובהק לדיני המלחמה, מהווה פתיחה לפרשה שנושאיה המרכזיים הם חובות ואיסורים המוטלים על הפרט.

פתיחת הפרשה, אשר נתנה לה את שמה, היא "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ..." (דברים כ"א, י'). אמנם, אין זו הפעם הראשונה שבה נזכרת פתיחה זו, שהרי במקומם של דיני המלחמה, בפרשת שופטים, פרק אחד קודם, כבר הופיעה פתיחה זהה: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ..." (דברים כ', א'), ושם אמנם נשנו דיני המלחמה באופן שיטתי. מדוע, אפוא, דחתה התורה את סוגיית אשת יפת תואר עד לראשית פרשתנו, העוסקת דווקא בדיני היחיד?

התשובה לשאלה זו פשוטה: אף שהסיטואציה שבה פותחת הפרשה היא סיטואציה מלחמתית, ומבחינה זו היא אכן שייכת לפרשת שופטים, הרי הבעיה של אשת יפת תואר היא אך ורק בעייתו של היחיד ושל האישה שמולו. ונרחיב; מצב המלחמה, מעצם היותו חריגה מסדרי החיים הרגילים, ומפני שהוא מעמת שתי קבוצות לאומיות, משכיח לעיתים את בעיותיו הפרטיות של החייל ושל האזרח. כל הבעיות האלו מתבטלות ומתגמדות אל מול המשימה הגדולה של הניצחון הצבאי. לו הייתה פרשת אשת יפת תואר נידונה שני פרקים קודם לכן, הייתה בכך מעין הודאה של התורה בכך ששאלות כבוד האדם וזכויותיו בעת המלחמה שייכות לדיני המלחמה. לעומת זאת, מיקומה של פרשת אשת יפת תואר במסגרת הסוגיות האזרחיות הפרטיות מביע עמדה הפוכה: מצב המלחמה אינו מבטל את הערכים האנושיים היסודיים.

רבים, קדמונים ואחרונים, עסקו בפרשה זו תוך הדגשה של אופן ההתמודדות עם היצר בשעת המלחמה. אף שזוהי סוגיה חשובה ויש ללמוד ממנה רבות, היא מסיתה את תשומת הלב מהנושא העיקרי של הפרשה, הלא הוא האישה עצמה. גם במצב מלחמה, כאשר הנוהג הנפוץ הוא לקחת שבויות, עדיין יש להן רגשות ("וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים") וזכויות ("וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה" (דברים כ"א, י"ג)), ועדיין אסור להתייחס אליהן כאל חפץ. בסופה של הפרשה יש גם העדפה, הכוללת אזהרה: "וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ – וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ" (דברים כ"א, י"ד).

אופיו הקיצוני של מצב המלחמה יוצר רקע נוח לביטול הזכויות האנושיות ואף הכבוד האנושי, ועל כן נבחרה דווקא סוגיית אשת יפת תואר כדי להעביר אותנו מהלכות הציבור שנידונו לפניה אל הלכות היחיד שיידונו לאחריה. בעיונינו להלן בפרשת כי תצא נמצא כי מגמה זו חורזת את רובן ככולן של המצוות המופיעות בפרשה זו.

 

בשיעורים הבאים נעסוק בעז"ה במפורט במצוות שנדונו כאן בקיצור, ובמצוות רבות אחרות, והתמונה הכללית תתבהר מתוך הדיונים הפרטניים.