דברי הספד לזכר הרב משה צבי נריה זצ"ל

  • הרב יהודה עמיטל
י"ז בכסלו, עשרים וחמש שנה לפטירתו של הרב משה צבי נריה זצ"ל. מתוך דברי ההספד של מו"ר הרב יהודה עמיטל זצ"ל:
"זכור אותו האיש לטוב, ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל." (בבא בתרא כא.)
כשהגעתי לארץ נכנסתי ללמוד בישיבת חברון, אך משהו היה חסר לי. בברכות קריאת שמע אנו אומרים: "אמת, ויציב, ונכון, וקיים, וישר, ונאמן, ואהוב, וחביב, ונחמד, ונעים, ונורא, ואדיר, ומתוקן, ומקובל, וטוב, ויפה הדבר הזה עלינו לעולם ועד".
יש כאן שלושה עיקרים מרכזיים: הראשון הוא האמת. דברים רציונליים, הגיוניים מבחינה שכלית, אמת שלאחריה בא פירוט פניה השונות: האמת היא יציבה, נחמדה ונעימה. לאחר מכן בא העיקר השני, המפרט את תוכנה של האמת: הטוב. טוב שתוכנו מוסר, תורה ויראת ה'. בסוף בא השלישי: היפה.
כשבאתי לארץ כבחור צעיר, הרגשתי שאני מושרש בשני התחומים הראשונים. אבל הייתה חסרה לי התחושה של התחום השלישי, של התורה היפה, הפנים המסבירות והמאירות בתורה.
בפגישתי עם הרב נריה גיליתי עולם של יופי, עולם של פנים מסבירות. סוג חדש של בן תורה. פתיחות, מצב רוח טוב, שפה יפה. כאן נגלה לעיניי היופי של בן תורה. הפגישה עם הרב נריה הפגישה אותי עם תורת ארץ ישראל, ועל כך הכרתי לו טובה ותודה כל הימים.
לאמתו של דבר, החוב שלי כלפיו החל בתקופה קדומה יותר.נתוודעתי למשנת הרב קוק בגיל צעיר למדי, עוד בהונגריה כבן ישיבה צעיר. עיינתי בספר על אגדות חז"ל של מחבר בן זמננו, ומצאתי בו ציטטה מ'אורות'. הייתה זו שעת לילה מאוחרת, ראיתי שיש כאן אור גדול, ונדלקתי. התחלתי לחפש כתבים של הרב קוק. לימים נודע לי שבאחת מספריות בני עקיבא באזור מצויה חוברת בשם 'משנת הרב' ורכשתיה תמורת ספרים אחרים.
בן שבע עשרה שנה הייתי כשנכנסו הגרמנים ולקחו אותי למחנה עבודה. הייתי צריך להפרד מהוריי והתחושה הייתה שזו פרידה סופית. לא ידעתי מה מצפה לי. לקחתי כמה ספרים קטנים: תורה, נ"ך, משניות, וחשבתי שיהיה צורך בעוד משהו שיחזק אותי מבחינה מורלית בימים קשים אלה. ובכן, לקחתי עמי את 'משנת הרב'. ואמנם קיבלתי מחוברת זו עידוד ותקווה. הרעיונות והדברים השפיעו עליי כל כך עד שייחסתי להם את עמידתי האיתנה במחנה העבודה והמנעותי מהגאלות במאכלות אסורות גם כשהדבר היה כרוך ברעב גדול. כשהגעתי לארץ ישראל היו מופנים צעדיי הראשונים לישיבה. רציתי להמשיך ללמוד. נכנסתי לישיבת חברון בירושלים, והימים היו ימי מלחמה. לא היה זה מחזה רגיל שפליטי המחנות מגיעים לישיבות, ושאלוני מה הביאך לישיבה? איך נשארת בן ישיבה? אמרתי: ספר קטן היה לי מכתבי הרב קוק, בו עיינתי מדי פעם, וזה מה שהחזיק אותי כבן ישיבה.
כך הייתה דרכו של הרב נריה ז"ל. "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה" (משלי ל"א, כו). תורה של מאור פנים, של יופי. מסר, שהביא עמו, כאחד מצעירי תלמידיו - אך מן הבכירים שבהם - של הראי"ה קוק, ואותו ניסה - ואף הצליח, להחדיר בלב תלמידיו, ובלב כולנו.