דברי סופרים צריכים חיזוק

  • הרב אברהם סתיו
בית המדרש הוירטואלי


 

דף יומיומי

ראש השנה דף יט – דברי סופרים צריכים חיזוק

בברייתא (יח ע"ב) נאמר שיום ג' בתשרי הוא מן הימים הטובים של מגילת תענית, משום שבטלה בו חובת הזכרת שם ה' בשטרות. הגמרא (יט ע"א) הקשתה מהו הצורך בקביעת יום זה:

ותיפוק ליה דהוה ליה יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם! - אמר רב: לא נצרכה אלא לאסור את שלפניו. - שלפניו נמי, תפוק ליה דהוה ליה יום שלאחר ראש חדש! - ראש חדש דאורייתא, ודאורייתא לא בעי חיזוק.
דתניא: הימים האלה הכתובין במגילת תענית - אסורין בין לפניהם בין לאחריהם, שבתות וימים טובים, הם - אסורים, לפניהן ולאחריהן - מותרין. מה הפרש בין זה לזה? הללו דברי תורה, ואין דברי תורה צריכין חיזוק, הללו דברי סופרים - ודברי סופרים צריכין חיזוק.

בזמן שבית המקדש היה קיים, גם א' תשרי וגם ג' תשרי נחשבו כימים טובים. למרות זאת הגמרא מבהירה שיש משמעות להגדרת ג' בתשרי כיום טוב מדברי סופרים, משום שרק ימים מדברי סופרים אסורים בתענית גם ביום שלפניהם. בטעם הדבר אומרת הגמרא שחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. ננסה להתבונן מעט בכלל זה.

הכלל שחכמים עשו חיזוק לדבריהם מופיע בכמה מקומות בש"ס. דוגמה נוספת לכלל היא דין כתובה בפסולי חיתון, אשר במסגרתו אומרת הגמרא (יבמות פה ע"ב) שדווקא בעריות מדברי סופרים אין כתובה משום שדברי סופרים צריכים חיזוק. במבט ראשון, כלל זה נראה תמוה, שהרי אנו רגילים להחמיר בכל מקום דווקא בדיני תורה (כגון בספיקות). בכדי להבין טוב יותר את משמעות הכלל נתבונן בדיון חשוב באחרונים הנובע מתוך סוגייתנו.

מהו הדין במקרה שבו יש דבר שאסור גם מדברי תורה וגם מדברי סופרים? האם דין כזה צריך "חיזוק"? הסברה הפשוטה נותנת שדין כזה אינו צריך חיזוק. זאת משום שדווקא בדבר שאסור רק מדרבנן יש סכנה של זלזול , ומשום כך יש צורך לחזקו, ואילו בדבר שאסור גם מדברי תורה אין סכנה כזו. למרבה הפלא, השאגת אריה (סימן קא) מוכיח מסוגייתנו את ההיפך. לדבריו, בגמרא מבואר שלאחר שתיקנו חכמים את יום ג' בתשרי כיום טוב הוא נאסר בתענית גם ביום שלפניו, למרות שידוע שג' תשרי אסור גם מדברי קבלה אשר אינם צריכים חיזוק! כך פסק גם בספר עצי אלמוגים (שניות לעריות ב, ד) ביחס לדיני כתובה - שאם האישה אסורה גם באיסור תורה וגם באיסור דרבנן אין לה כתובה.

מהו ההיגיון בקביעה זו? ייתכן שהיא נובעת מתפיסה מהותית יותר של ה"חיזוק" שעשו חכמים לדבריהם. בירושלמי (ברכות א, ד) נאמר ש"חביבין דברי סופרים מדברי תורה" (וכעין זה בבבלי עבודה זרה לה ע"א). כלומר, ישנו פן מסוים שבו דברי סופרים חמורים מצד עצמם יותר מדיני תורה, כפי שכתב הראי"ה קוק באורות התורה (א, ב):

תורה שבעל פה מונחת בעצם אופיה של האומה, שמצאה את ברכתה על ידי הגילוי השמימי של תורה שבכתב. בהתגלותה נמוכה היא תורה שבעל פה מתורה שבכתב, כי הרי הגורם הראשי למצא את נתיבתה היא התורה שבכתב, היחש העליון של האומה עם הא-לקות העליונה, עם המגמה של המגמות, עם נצח וההוד שבעולמים ומלמעלה של כל כללותם. אבל בצורה הפנימית הלא התורה ניתנה לישראל בשביל סגולתם הפנימית העליונה, הרי גרמה סגולה א-לקית גנוזה זו להופעת תורה מן השמים עליהם, ונמצאת עליונה תורה שבעל פה בשרשה משורש תורה שבכתב, "חביבין דברי סופרים יותר מדברי תורה".

כלומר, התורה שבעל פה מגיעה מתוך נשמת האומה, ובכך היא גבוהה יותר מן התורה שבכתב אשר נוצרה מן המפגש החיצוני של הקב"ה עם עם ישראל. מתוך הבנה זו יש מקום לומר שהחיזוק שעשו חכמים לדבריהם מבטא את המקומות בהם הרגישו כי הרעיונות של התורה שבעל פה אמורים להוות יסוד איתן וחזק יותר בחיי האומה, מאשר דיני התורה אשר נשארים דווקא בהגדרתם המצומצמת. (ויש לדון בהרחבה מתי בדיוק אומרים כלל זה, עיין שו"ת מנחת אלעזר חלק ג סימן לח).

הרב אברהם סתיו