"דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו"

  • הרב יאיר קאהן

א. מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל

 

בני ישראל באו למדבר סיני בחודש השלישי לצאתם ממצרים, וחנו שם כנגד ההר (שמות י"ט, א'-ב'). באותו המקום, נשארו בני ישראל כמעט שנה, עד נסיעתם בעשרים לחודש השני בשנה השנית (במדבר י', י"א).

 

תקופת שהותם של בני ישראל במדבר סיני הייתה מלאה באירועים דרמטיים. בין האירועים הללו ניתן למנות את מעמד הר סיני, חטא העגל, נתינת הלוחות השניים, הקמת המשכן ומיתתם הטראגית של נדב ואביהוא.

 

מספר אירועים בולטים שהתרחשו במהלך חנייתם לפני הר סיני, אופיינו בכך שנאספו בהם כל כנסת ישראל, אנשים נשים וטף.

 

המאורע הראשון הוא מעמד הר סיני. על החשיבות של התקהלות העם כולו, מעיד הדגש החזק שהעניק משה לעובדה זו, כאשר כינה את יום מעמד הר סיני בתואר "יום הקהל" (דברים ט', י'; י', ד'; י"ח, ט"ז). 

 

כמו כן, משה ציווה את העם על מלאכת המשכן בהקהל, ככתוב:

 

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם"     (שמות ל"ה, א')

 

יש להדגיש שמדובר בנקודה מסקרנת במיוחד, כיוון שהדרישה להקהיל את העם לא מופיעה בפרשת תרומה, כאשר הקדוש ברוך הוא ציווה את משה על מלאכת המשכן. פרשת תרומה מתחילה בפתיחה השגרתית:

 

 "וידבר ה' אל משה לאמור. דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה"     (שם כ"ה, א'-ב')

 

מדוע אם כן, התעקש משה להקהיל את כל העדה כדי לצוותם על מלאכת המשכן?

 

כהסבר אפשרי לפער ניתן להצביע על ההבדל המשמעותי הקיים, על פי פשוטו של מקרא, בין ציווי ה' בפרשת תרומה (ותצווה) לבין ציווי משה בפרשת ויקהל (ופקודי). בין הפרשות הללו, ישראל חטאו בחטא העגל, ולאחר תחנוני משה, אף זכו בלוחות השניים.

 

כבר בארנו (בשיעור על פרשת שמיני), שההתעסקות במלאכת המשכן לאחר חטא העגל ולוחות השניים, נועדה גם לכפר על חטא העגל ולשוב ולזכות בכבוד ה' כביכול. ובכן, בנקודה קריטית זו, היה צורך לאסוף את כל עדת ישראל על מנת למסור לכולם בשורה זו.

 

כך פירש הרמב"ן:

 

"חזר וצוה והקהילו אליו כל העדה אנשים ונשים.... ואמר לכולם ענין המשכן אשר נצטוה בו מתחלה קודם שבור הלוחות, כי כיון שנתרצה להם הקב"ה ונתן לו הלוחות שניות וכרת עמו ברית חדשה שילך השם בקרבם, הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם, ובידוע שתהיה שכינתו בתוכם כענין שצוהו תחלה, כמו שאמר 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' " (רמב"ן שמות ל"ה, א') 

 

דברי הרמב"ן יכולים להסביר גם את התקהלות כל העדה בימי המילואים (ויקרא ח', ג), שלא מוזכרת בשעת הציווי הראשוני (שמות כ"ט).

 

עוד אירוע בו התקהלו העם כולו מתועד בפרשת קדושים הפותחת במילים:

 

"דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדושים תהיו" (ויקרא י"ט, ב')

 

חז"ל למדונו, שפרשה זו בהתקהלות כל העם נאמרה:

 

"דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו מלמד שהפרשה נאמרה בהקהל ומפני מה נאמרה בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלוים בה" (תורת כהנים פרשתא א') 

 

ב. הקהל ויום הקהל

 

בתורת כהנים, לא הבהירו חז"ל מה הייתה כוונתם ב"רוב גופי תורה" התלויים בפרשת קדושים. אולם, המדרש ממשיך בדברי רבי לוי:

 

 "מפני שעשרת הדברות כלולין בתוכה 'אנכי ה' א-להיך' וכתיב הכא 'אני ה' א-להיכם', 'לא יהיה לך' וכתיב הכא 'ואלהי מסכה לא תעשו לכם', 'לא תשא' וכתיב הכא 'ולא תשבעו בשמי', 'זכור את יום השבת' וכתיב הכא 'את שבתותי תשמורו', 'כבד את אביך ואת אמך' וכתיב הכא 'איש אמו ואביו תיראו', 'לא תרצח' וכתיב הכא 'לא תעמוד על דם רעך', 'לא תנאף' וכתיב הכא 'מות יומת הנואף והנואפת', 'לא תגנוב' וכתיב הכא 'לא תגנובו', 'לא תענה' וכתיב הכא 'לא תלך רכיל', 'לא תחמוד' וכתיב הכא 'ואהבת לרעך כמוך' " (ויקרא רבה כ"ד, פסקה ה')

 

אכן, בהנחה ופרשת קדושים אמורה לשחזר את מעמד הר סיני (על ידי החזרה על תוכן עשרת הדברות) אכן ראויה היא שתאמר באסיפת כל העדה, כעין עשרת הדברות שנמסרו לכל הקהל.

 

במובן הזה, פרשת קדושים דומה לעוד אירוע בה נאספו כל העם, "הקהל". פעם בשבע שנים, בסוף שנת השמיטה, המלך היה אוסף את כל העם ומקריא להם מתוך התורה. כפי שנאמר:

 

"ויצו משה אותם לאמור מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות: בבוא כל ישראל לראות את פני ה' א-לוהיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם: הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' א-לוהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת: ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה' א-לוהיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה" (דברים ל"א, י'-י"ג)

 

הרמב"ם מדגיש שהמלך פועל כשלוחא דרחמנא (שליח ה') כאשר הוא מקריא את התורה לעם. לכן השומעים חייבים להקשיב כיום שניתנה תורה וצריכים לראות את עצמם כאילו עתה שומעים את התורה מפי הגבורה:

 

"וגרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת, ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא-ל(רמב"ם הלכות חגיגה פרק ג', ו')

 

מסתבר, אם כן, שפעם בשבע שנים, במעמד הקהל, יש שחזור מחדש של מעמד הר סיני וחידוש הברית.

 

כבר ראינו שמעמד הר סיני מכונה 'יום הקהל'. כמו כן, ראינו שמעמד הקהל, הנועד לשחזר מחדש את מעמד הר סיני, מחייב אסיפת כל העם. לאור זאת, מסתברים דברי רבי לוי שהגורם המחייב את אסיפת כל ישראל בפרשתנו הוא עשרת הדברות הכלולים בה, המצביעים על שחזור מעמד הר סיני.

 

על אף הסבר זה, נשארו מספר שאלות פתוחות. ראשית, לא ברור מדוע דווקא כאן, בעודם מסביב להר סיני, ישנה חזרה על עשרת הדברות. כמו כן, קשה להבין מדוע חזרה זו נמצאת תחת הכותרת: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' א-לוהיכם" (ויקרא י"ט, ב').  

 

ג. קדושים תהיו

 

על מנת לעמוד על משמעות הדברים, נתייחס בקיצור למצוות "קדושים תהיו". על פסוק זה, מפרש רש"י:

 

"קדושים תהיו - הוו פרושים מן העריות ומן העבירה שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה: 'אשה זונה וחללה וגו' אני ה' מקדשכם', 'ולא יחלל זרעו אני ה' מקדשו' " (רש"י ויקרא י"ט, ב')

 

לדעת רש"י, המצווה להיות קדוש קשורה לאיסורי עריות המופיעים בסוף הפרשה הקודמת. לפי הבנה זו, מושג קדושה מחייב פרישות ושליטה על התאוות והדחפים המיניים. מעשה ההקרבה של האדם, בו הוא נכנע לצו הא-לוהי, מרומם לא רק את הרמה הדתית, אלא גם את היחס בין איש לאשה ואף את האדם עצמו. במקום שפלות קומת האדם הנכנע לתשוקותיו ודחפיו, נוצרה קדושה הגואלת את היחסים בין איש לאשה והמרוממת את האדם שנברא בצלם א-לוהים[1].

 

כאמור, פירושו של רש"י מקשר את הצו של "קדושים תהיו" לפרשה הקודמת העוסקת בעריות. על פניו, אין הדבר קשור לחזרה על עשרת הדברות שלאחר מכן. לפי דברי רש"י, אם כן, אין למצוות "קדושים תהיו" קשר עם הקהלת העדה בעקבות עשרת הדברות הכלולים בפרשה זו.

 

אולם, הרמב"ן מציע הבנה אחרת למצווה להיות קדושים:

 

"והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, אם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות ... עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר, שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים ... "     (רמב"ן שם)

 

לדעת הרמב"ן, מצוות "קדושים תהיו" מציבה דרישה כללית לחיות חיים של קדושה. יש הרבה מצוות בתורה המכוונות כלפי מטרה זו, ולכולם משמעות אובייקטיבית המחייבת במישור ההלכתי הפורמלי. אולם, ישנה בתורה גם אג'נדה א-לוהית ההולכת רחוק יותר מאשר אוסף פרטי המצוות עצמן. "קדושים תהיו" מגדירה תפיסה זו ומחייבת התנהגות התואמת אותה.

 

יש לציין, שהרמב"ן עצמו מאמץ את עמדת ר' לוי וכותב על סוף הפסוק "קדושים תהיו":

 

"וטעם הכתוב שאמר 'כי קדוש אני ה' א-להיכם' לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים והנה זה כענין הדבור הראשון בעשרת הדברות"     (שם)[2]

 

לאור דברי הרמב"ן עלינו לשאול: האם העברת מסר של הצורך בחיי קדושה מעבר לפרטי המצוות, מצדיק לכנס את העם כולו?  

 

ד. קדושה וטהרה 

 

נראה, שניתן להציע הסבר נוסף לציווי "קדושים תהיו". בטרם נעשה כן, יש להקדים ולדון בקצרה בקטע בסוף פרשת קדושים העוסק באיסורי עריות (פרק י"ח). רשימת העריות האסורות מופיעה גם בסוף פרשת אחרי מות (פרק כ'), אבל יש הבדלים משמעותיים בין שתי הפרשיות. ההבדל הבולט ביותר הוא שפרשת אחרי מות עוסקת באיסור עצמו, בעוד שפרשת קדושים מתמקדת בעונשים.

 

חז"ל קבעו שדרכה של התורה היא "לא ענש אלא אם כן הזהיר" (יומא פא.), ועל כן יש צורך גם בפסוק האוסר (הנקרא אזהרה או לאו) וגם בפסוק המציין את סוג העונש. כך העיר רש"י:

 

"ואל בני ישראל תאמר – עונשין על האזהרות" (רש"י ויקרא כ', ב')

 

התבוננות בשתי הפרשיות מגלה הבדל בסיסי נוסף. פרשת העריות בסוף אחרי מות חותמת בפסוקים הבאים:

 

"אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם. ותטמא הארץ ואפקד עוונה עליה ותקיא הארץ את יושביה: ושמרתם אתם את חקותי ואת משפטי ולא תעשו מכל התועבות האלה האזרח והגר הגר בתוככם: כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ: ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם: כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם: ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבות אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם אני ה' א-להיכם"          (ויקרא י"ח כ"ד-ל')

 

השוואה לסוף פרשת קדושים מורה על מידת הדמיון בין שתי הפרשיות:

 

"ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה: ולא תלכו בחקות הגוי אשר אני משלח מפניכם כי את כל אלה עשו ואקוץ בם: ואומר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה ארץ זבת חלב ודבש: אני ה' א-להיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים: והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא: והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדל אתכם מן העמים להיות לי"     (שם כ', כ"ב-כ"ו)

 

שני הסיומים קוראים לשמירת חוקי ה' ומשפטיו. בשניהם יש שלילה של מעשה אנשי הארץ שקדמו לעם ישראל. ובשניהם האזהרה המצמררת המופיעה רק כאן, "ולא תקיא הארץ אתכם". אך מתוך אותה ההשוואה, מתבהר ביתר שאת השוני ביניהם.

 

בפרשת אחרי מות, המוקד העיקרי הוא 'טומאה' המופיעה שש פעמים בפסוקי הסיום. ה' משלח את הגויים מפניכם משום שהם טמאו את הארץ ונטמאו בעצמם. לכן, עלינו להימנע מתועבותיהם כדי לא להיטמא ולא לטמא את הארץ. מאידך, בפרשת קדושים, טומאת הארץ וטומאת העם נעדר לחלוטין. במקומו, התורה מדגישה את המושגים 'הבדלה' ו'קדושה', כאשר 'טומאה' מוזכרת רק פעמיים ורק בנוגע לטומאת בהמה. הקדוש ברוך הוא הבדיל אותנו מן העמים להיות לו ואנו מצווים להיות קדושים, כי הקדוש ברוך הוא עצמו קדוש.

 

אין כאן המקום לנסות ולהסביר במדויק את המושג 'טומאה'. לצורך העניין, נסתפק בהנחה ש'טומאה' מציינת תופעה שהיא שלילית. ממילא, המושג 'טהרה', ההיפך מטומאה, משקף דבר מה נקי וצח ללא שום טומאה. במילים אחרות, טהרה משיגים כאשר מסירים את הטומאה השלילית. לעומת זאת, המושג 'קדושה' הוא תואר למשהו חיובי. ממילא, המושג 'חול', ההיפך מקדושה, מציין את השגרה הנורמלית. זאת אומרת, חול הוא המציאות היום יומית שנעדר ממנה הגורם החיובי של קדושה.

 

זהו, כאמור, ההבדל בין פרשיית העריות בפרשת אחרי מות לפרשיית העריות בפרשת קדושים. בסוף פרשת אחרי מות, התורה מזהירה את ישראל לא לטמא את עצמם ואת הארץ על ידי מעשה תועבה.

 

לעומת זאת, בתחילת פרשת קדושים מציגה התורה בפנינו את הקריאה והדרישה להתקדש, כלומר להפוך את עצמנו לקדושים. על מנת להתקדש, יש צורך להיות נבדלים מן העמים ולצעוד בשביל הייחודי של הברית שנכרתה בין הקדוש ברוך הוא לבני ישראל, כדי להגשים את החזון של "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט, ו'). 

 

בכך, חוזרת התורה על רשימת העריות,  אבל מנקודת מבט שונה -  נקודת המבט של קדושים תהיו. עלינו לחיות חיים של קדושה, מובדלים משאר העמים. כשלון בתחום זה יוביל לחילוניותו של העם ולחילולו. 

 

ייתכן, שזוהי גם הסיבה לחזרה על עשרת הדברות. העם כולו התאסף על מנת לקבל את מצוות "קדושים תהיו". צו זה אינו רק מצווה מקומית, כי אם נקודת מבט המשפיעה על כל המצוות. לכל מצווה הגיון פנימי פרטי, אבל כולן מצטרפות לסדר יום המבוסס על הברית המקדישה את ישראל ומבדילה אותם מכל העמים. סדר יום זה מוביל, כאמור, להגשמת החזון של ממלכת כהנים וגוי קדוש.


[1]לפיתוח של רעיון זה, ראה בספר אדם וביתו של מו"ר הרב יוסף סולובייצ'יק זצ"ל.

[2]עיין גם בפירושו י"ט, ד.