דבר האסור משום מראית העין

  • הרב אברהם סתיו

</p> <p>בית המדרש הוירטואלי</p> <p>


 


דף יומיומי

ביצה דף ט' – דבר האסור משום מראית העין

בית שמאי ובית הלל במשנה (ט ע"א) נחלקו האם מותר להוליך את הסולם משובך לשובך ביום טוב כדי להביא גוזלות לצורך אוכל נפש. בגמרא (ט ע"א) הבינו ששורש המחלוקת הנו בדין "מראית עין":

אמר רב חנן בר אמי: מחלוקת ברשות הרבים, דבית שמאי סברי: הרואה אומר: להטיח גגו הוא צריך, ובית הלל סברי: שובכו מוכיח עליו. אבל ברשות היחיד - דברי הכל מותר.
איני? והא אמר רב יהודה אמר רב: כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין - אפילו בחדרי חדרים אסור! - תנאי היא, דתניא: שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם, רבי אלעזר ורבי שמעון אוסרין.
איכא דאמרי, אמר רב חנן בר אמי: מחלוקת ברשות היחיד, דבית שמאי אית להו דרב יהודה אמר רב, ובית הלל לית להו דרב יהודה אמר רב. אבל ברשות הרבים - דברי הכל אסור.

הגמרא מבינה שבית הלל ובית שמאי נחלקו האם דבר שאסור משום מראית עין אסור גם בחדרי חדרים. להלכה נחלקו הראשונים כיצד לפסוק (כמבואר בר"ן ובמאירי על אתר). כלל זה, שכל דבר האסור משום מראית עין אסור גם בחדרי חדרים, מתנגש עם מקומות רבים שבהם הותר לעשות דברים דווקא בצנעה. כך למשל מותר לתת לגוי לעבוד בקבלנות בשבת מחוץ לתחום משום שאין מי שרואה זאת, מסיבה זו מותר גם למצוץ דם שבין השיניים, וכן הלאה.

הראשונים והאחרונים עמלו ליישב קושיות אלו והציעו חילוקים שונים ומגוונים. אנו נתמקד כאן בחילוק שחילקו התוספות ומתוכו ננסה להוציא עיקרון כללי יותר ביחס לדין זה. התוספות בכתובות (ס ע"א ד"ה ממעכן) כתבו כך:

והא דאמר כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור היינו דווקא באיסור מלאכה דאורייתא כמו שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם, שאם יראו יסברו שכבסן בשבת. אבל הכא לא יראו אלא מלאכה כלאחר יד דהויא דרבנן ולא גזרי רבנן לאסור בחדרי חדרים.

התוספות מחלקים בין איסור תורה, שמראית העין שלו אסורה בכל מקום, לאיסור דרבנן שמראית העין שלו אסורה רק בפרהסיא. מהו הטעם לחילוק זה? אפשר היה לומר שהאיסור בחדרי חדרים הוא רק גזירה שמא יעשה בפרהסיא או שמא יראוהו גם בחדרי חדרים (כמו שכתבו הר"ן ועוד), ואין גוזרים גזירה לגזירה באיסורי דרבנן. אמנם קשה לקבל זאת, משום שגם באיסורי תורה דין מראית העין הוא רק מדרבנן וממילא לא היו אמורים לגזור גם בחדרי חדרים.

משום כך נראה לומר שהדעה שאוסרת מראית עין בחדרי חדרים סבורה שיש איסור עצמי בעשיית דבר שנראה כאסור. כלומר, אין כאן רק חשש טכני שמא הרואה יראה ויחשוד או יאמר שהדבר מותר, אלא אמירה מהותית שמחייבת התרחקות מן הכיעור ומן הדומה לו. ממילא מסתבר לומר זאת רק באיסורי תורה שאיסורם הוא איסור מהותי בחפצא של הדבר, ולא באיסורי דרבנן שמהווים ביסודם רק גזירות והרחקות ולא גופי עבירה.

לסברה זו אפשר למצוא יישומים נוספים. המאירי בסוגייתנו כותב שהאיסור בחדרי חדרים נאמר דווקא כאשר הדבר נראה כאיסור (כגון שטיחת בגדים שנראית ככיבוס), ולא כאשר הדבר נראה כהיתר אלא שהרואה סבור שהוא איסור (כגון מלאכה כלאחר יד שבאמת לא נאסרה ורק הרואה חושב שנאסרה). אם טעם האיסור הוא משום חשד, אין מקום לחילוק זה, שהרי בכל מקרה הרואה חושד שנעשה כאן איסור. אך לפי דברינו החילוק ברור, שהרי דווקא בדבר שנראה כמו איסור יש לאסור, ואילו כשהדבר נראה כמו היתר אין לאוסרו בחדרי חדרים אלא רק כשיש חשש של חשד בפועל.

הרב אברהם סתיו