דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 203

דבר שאין מתכוון | 4

קובץ טקסט

 

שיעור זה יוקדש למצבים ייחודיים שיש להתלבט בהגדרתם- האם הם שייכים לדין דבר שאין מתכוון, או שמא הם דבר המתכוון, והעושה ייחשב בזה כמתכוון באופן עקרוני, והאם במקרים אלו נקל בתנאים מסוימים, דווקא מצד מלאכה שאינה צריכה לגופה.

 

א. איסור בניית אוהל בשבת

הגמרא בביצה, לב ע"ב, דנה לגבי העמדת מדורה וקדרה בשבת:

"אמר רב יהודה האי מדורתא [היסק גדול שעושין לפני שרים כדרך בנין, עושין לו כתלים מארבעה רוחות, וסודרין עצים למעלה, ודומה לאהל – רש"י]

מלמעלה למטה שרי [להתחיל תחלה מן הגג, ואחר כך יסדרו תחתיו עצי הכתלים - שרי – רש"י]

מלמטה למעלה אסור [לסדר העצים של כתלים תחלה לעשות עליהם הגג - אסורין, שדרך בנין הוא – רש"י]

וכן ביעתא וכן קדרה [שמושיבין על שתי חביות, לא יקיפנה תחלה ואחר כך יושיב הקדרה עליהם, אלא העליונה יתלה באויר ויאחזנה בידו, ויסדרו החביות תחתיה סביב]

וכן פוריא וכן חביתא".

 

וכתבו התוס' שם ד"ה מלמטה:

פרש"י דרב יהודה דהכא ס"ל כרבי יהודה דאוסר מוקצה ודבר שאין מתכוין אבל אנן ס"ל כרבי שמעון ודבר שאין מתכוין מותר[1] ודוחק הוא לומר דכל הני מילתא דלא כרבי שמעון אלא נראה לומר דאפילו רבי שמעון מודה דהויא הכא אסור דהא דאמר רבי שמעון דבר שאין מתכוין מותר היינו כגון שעושה דבר שאין מתכוין לעשותו אבל הכא מתכוין לעשות מה שהוא עושה.

נחלקו אם כן, רש"י ותוס' בשאלה אם המקרים הללו של העמדת מדורה וקדירה הם בכלל דבר שאין מתכוון, ותלויים במחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון.

נראה לי ששורש מחלוקתם נעוץ בהבנת יסודות הדין של איסור אוהל בשבת. עשיית אוהל היא תולדה של מלאכת בונה, וניתן להבין את גדר התולדה בעשיית המחיצות וחיבורן אחת לאחת, בדמיון לאב המלאכה- בונה. לדרך זו, מי שלוקח עצים ובונה את מבנה המדורה, על ידי יצירת מחיצה מכאן ומחיצה מצד שני וגג על גביהן, הרי הוא דומה לעושה אוהל ואסור, ואינו תלוי במחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, כדעת התוספות. אמנם לשיטת רש"י, נראה לומר שגדר תולדת בונה של אוהל אינה במעשה ההרכבה של הבניין, אלא  ביצירת החלל שיוצר צל, והיא שיטת רש"י בעניין אוהל שאין האיסור אלא בגג ולא במחיצות[2], ולפיכך בנידוננו של עשיית מדורה וכיו"ב שאין בו כוונת צל, על אף שנוצר חלל, מכיוון שאינו מכוון אליו חשוב הוא כדבר שאין מתכוון, מפני שעיקר עשיית אוהל בכוונת יצירת החלל והצל, והכא לא כיוון אליו. משפט מיותר.

 

ב. איסור גיזה בקדשים

דוגמה נוספת לעיקרון הנ"ל ניתן לראות בסוגיה בבכורות כה ע"א. הגמרא שם הניחה שר' יוסי בן המשולם סובר דבר שאין מתכוון, אסור והקשתה על כך מהדין הנאמר בפרה אדומה:

והתניא שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר ר' יוסי בן המשולם אומר גוזז במספרים ואינו חושש.

ופירש רש"י שם:

גוזז - את הראש שמשחיר במספרים ומשייר מן המאדים ואילך ואינו חושש משום גיזה בקדשים אלמא משום דאין מתכוין לשום גיזה אלא לתקן שרי, שתי שערות שכולן שחורות פוסלות בפרה לגמרי אבל עיקרן מאדים וראשן משחיר אפשר בתקנה.

ובתוס' שם, ד"ה הגוזז, דחו פירוש רש"י:

דאין זה כשאר לשון אין מתכוין בעלמא דכיון דבכוונה גוזז במספרים.

כיוצא בזה, כתבו התוס' להלן שם לד ע"א, ד"ה אילימא, גבי מטיל מום בבכור בעל מום:

תימה אטו מי שרי ר"ש משום דאין מתכוין הא אפי' במקום שא"א שלא יעשה מום נמי שרי דעושה מום במתכוין כדאמר לעיל ..ולפי' הקונטרס דלעיל בפרק הלוקח בהמה (דף כה.) גבי שתי שערות של פרה שעיקרן מאדים וראשן משחיר וקאמר ר' יוסי בן המשולם גוזז במספרים ואינו חושש ופי' בקונט' דחשיב אין מתכוין משום דאין מתכוין לגיזה אלא לתקן את הפרה ניחא נמי הכא דאין מתכוין משום הטלת מום אלא משום רפואה ולהכי פריך אמאי איצטריך ליה לשמואל לפסוק כר"ש דאפי' הוה אסר מטיל מום בבעל מום הוי שרי הכא משום דאין אלא לרפואה ושמואל אית ליה דבר שאין מתכוין מותר ומיהו א"א לקיים פי' הקונ' כדפרישית לעיל. 

שוב נחלקו רש"י ותוס' אם לשייך נידון זה למחלוקת התנאים בעניין דבר שאין מתכוון. ונראה לי, שכאן חלוקים רש"י ותוס' בהגדרת איסור גיזה בקדשים. נאמר בתורה: 'ולא  תגוז בכור צאנך'. שאלת היסוד היא האם האיסור הוא בעצם מעשה הגיזה, ואם כן בנידוננו הרי מתכוון הוא לגזוז ואין זה דבר שאין מתכוון וכך ככל הנראה סוברים בעלי התוס', או שמא האיסור אינו בעצם מעשה הגיזה אלא בפגיעה בקדשים, ונראה שכך רש"י תופס את האיסור, ומכיוון שאינו מתכוון לכך אלא לתקן את הפרה ולהכשירה, נחשב כדבר שאינו מתכוון ביחס לגיזה.

 

ג. מילה בצרעת

כיוצא בזה מצינו בשבת דף קלג ע"א:

אמר מר בשר אף על פי שיש שם בהרת ימול דברי רבי יאשיה הא למה לי קרא דבר שאין מתכוין הוא ודבר שאין מתכוין מותר אמר אביי לא נצרכא אלא לרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור.

לשיטת רבי יאשיה, מותר למול כאשר יש שם צרעת, משום דהוי דבר שאין מתכוון.

והקשה הרשב"א שם:

תמיהא לי מאן דמתני לה אההיא דר' יאשיה מאי קרי ליה דבר שאין מתכוין, דהא מתכוין הוא לקציצה אלא שאינו מתכוין לטהר אלא למול, ואין זה קרוי דבר שאין מתכוין אלא מלאכה שאינה צריכה לגופה, והא למה הדבר דומה למכבה גחלת של עץ ברשות הרבים דמתכוין לכבות ולא מחמת שהוא צריך לגופו של כבוי אלא כדי שלא יזוקו בה רבים וקרינן לה מלאכה שאינה צריכה לגופה ולא דבר שאין מתכוין.

אף כאן יש לדון בגדרי איסור קציצת נגע הצרעת. אם האיסור הוא בעצם הקציצה, פשיטא דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. אך, אם האיסור הוא קציצת הצרעת על מנת להיטהר, אזי יש מקום לומר שכשקוצץ על מנת למול הוי אינו מתכוון ביחס לטהרה. וכך תירץ הרשב"א שם:

וי"ל דאי כתב רחמנא בפירוש השמר בנגע הצרעת שלא תקוץ הכי נמי, אלא השמר בנגע הצרעת כתב רחמנא כלומר שלא יטהרנו אלא בהוראת כהן ואנן הוא דאמרינן דכיון שכן אסור לקוץ בהרת שמטהר הוא בקציצתו, והלכך כשזה קוצץ לשם מילה הוה ליה דבר שאין מתכוין אצל טהרה[3].

ובניסוח אחר בלשון הריטב"א שם:

דהכא נמי איכא תרתי דומיא דגורר אדם מטה, שלא אסרה תורה לקוץ הבהרת אלא לקוץ בכוונה לטהר את הבהרת בקציצתו, וכיון דאיכא תרתי כוונות [כונת] קציצה בעלמא וכוונתה לטהר קרי ליה דבר שאינו מתכוין.

אלא שהריטב"א שם כתב תירוץ אחר, לחדש בעקבות קושיה זו חידוש מרחיק לכת:

יש מפרשים שאין לחלק בין דבר שאין מתכוין למלאכה שאינה צריכה לגופה אלא בשבת, אבל בשאר דברים אין חילוק ביניהם ושרי בתרוייהו, ומלאכה שאינה צריכה לגופה איקרי דבר שאינו מתכוין, וכדאמרינן במסכת סנהדרין (פ"ד ב') בן מהו שיקיז לאביו אמר ליה דבר שאין מתכוין הוא ומותר, והתם ליכא אלא חדא דהיינו חבורה אלא שאינו מתכוין לחבול וקרי ליה דבר שאין מתכוין.

לדעה זו, בכל התורה כולה כל מעשה אסור שאדם עושה אותו למטרה שונה מן המגמה הפשוטה, מקבל דין דבר שאין מתכוון ומותר לעשותו ככל דבר שאין מתכוון לשיטת רבי שמעון. עמדה זו צריכה עיון גדול, שלא מצאנו מושג זה של מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא בהלכות שבת, ומעולם לא שמענו, דין זה בכל התורה כולה[4].

גם ראייתו מההיא דסנהדרין פד ע"ב אינה מוכרחת, ורוב הראשונים פירשו שם שמדובר בדבר שאינו מתכוון ממש, שהוא מתכוון לטפל באביו, ועושה בו חבורה מעבר לנדרש לצורך הרפואה, והריטב"א עצמו פירש כן הסוגיה שם לפי התירוץ האחר שכתב בהמשך דבריו:

ואותה דמסכת סנהדרין תרתי איכא, שהדם שמוציא בתחלה היא רפואה ובכאן ליכא חבלה אלא דאיכא למיחש שמא יוציא דם יותר מדאי, וכיון דאיכא תרי דמים ואפשר שלא יוציא דם יותר מדאי שפיר מיקרי דבר שאין מתכוין.

עוד יש לדעת, שיש סוברים שאין הכי נמי, בקוצץ בהרת אין להתיר מצד דבר שאין מתכוון כיוון שעושה בידיים, ואלמלא חידוש הכתוב המתיר למול במקום בהרת, היה לנו לאסור אף לרבי שמעון. כך כתב הרא"ה, הובא בחידושים המיוחסים לר"ן-

ופי' הרא"ה ז"ל דללישנא קמא הוא דקא מקשי' דללישנא בתרא לא קשיא כלל דאיכא למימר דכיון דאינו קוצץ בידו ממש אלא שמתעסק בסיב שברגלו ובמוט שע"ג כתפו בכי הא שרי ר' שמעון אף על פי שמתעסק הוא אצל טהרת הנגע אבל במילה שעושה בידיו ממש אפי' לר' שמעון אסור אי לאו דכתיב בשר.  (בחי' המיוחסים לר"ן שם ד"ה ואביי)

 

לדבריו אם קוצץ את הנגע בדרך עקיפה הוא בגדר דבר שאין מתכוון, אבל אם עושה כן ישירות ועוקר את הנגע, נחשב כעושה בידיים. ונראה שלשיטה זו גדר האיסור הוא בעצם קציצת הנגע[5].

 

ד. כלאים

בפרק ט במסכת כלאים שנינו:

מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והצנועים מפשילין במקל. (כלאים, ט ה)

ואמרו בגמרא במקומות רבים[6], שמשנה זו היא כשיטת רבי שמעון הסובר שדבר שאין מתכוון מותר, ואף כאן אינו מתכוון ליהנות מן הכלאים. אולם, במשנה ב' שם שנינו:

ולא ילבש כלאים אפי' ע"ג עשרה אפי' לגנוב את המכס.

 וכתב הר"ש שם:

שאין נותנין מכס מבגדים שלובש אדם וסבר דבר שאינו מתכוין אסור כדמוכח בריש הגוזל בתרא (דף קיג א) ופליג אסתמא דמוכרי כסות דסיפא.

לדברי הר"ש משנה ב' היא כשיטת רבי יהודה האוסר דבר שאין מתכוון, ומשנה ה' היא כשיטת רבי שמעון המתיר, וכן נקטו רוב המפרשים.

אבל הרמב"ם במשנה תורה פסק את שתי המשניות כצורתן, ונראה מדבריו שסבר שאין ביניהן מחלוקת, וז"ל:

וכן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה שיציל להם הכלאים שעל כתפן מן החמה, ולא יתכוונו בגשמים להתחמם בו... לא ילבש אדם כלאים עראי ואפילו על גבי עשרה בגדים שאינו מהנהו כלום, ואפילו להבריח את המכס, ואם לבש כן לוקה. (הלכות כלאים פרק י, הלכות טז, יח)

וכבר תמה הכסף משנה על דבריו, והציע:

ונראה שטעמו משום דס"ל דאפילו ר"ש מודה בהא דכיון שהוא לובש ממש הרי עבר על לא תלבש שעטנז אבל מוכרי כסות ותופרי כסות שאינם לובשים ממש אלא מעלים עליהם מותר אם אינו מתכוין.

נבאר את דבריו: בשני מקומות נצטוינו בתורה באיסור כלאים – בדברים כב, יא נאמר:

לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו:

ובויקרא יט, יט נאמר:

וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ

ונראה שהראשונים סבורים שבשני האיסורים לא אסרה תורה אלא הנאת לבישה והנאת העלאה, וכשאינו מתכוון להנאה, הוי בגדר דבר שאין מתכוון, אבל הרמב"ם סובר כנראה ששני איסורים נפרדים הם: איסור לבישה ואיסור העלאה. איסור העלאה אינו אסור אלא בהנאת העלאה, וכל שאינו מתכוון ליהנות מותר, אבל איסור לבישה הוא בעצם מעשה הלבישה בלא קשר להנאה. לפיכך, מבין הרמב"ם שההיתר של משנה ה' בעניין מוכרי כסות הוא רק בהעלאה ולא בלבישה, והוא תלוי בכוונה ונתון במחלוקת ר"ש ורבי יהודה, וקיי"ל כרבי שמעון המתיר. אולם, משנה ב' העוסקת בלבישה, אינה תלויה במחלוקת זו משום שלשיטתו האיסור הוא בעצם הלבישה והיא אסורה אפילו בדרך עראי לכ"ע[7].

וראה בשו"ת ברכת אברהם לרבי אברהם בן הרמב"ם בסי' יט שהאריך בעניין דבר שאין מתכוון, וכתב ליישב בענייננו:

ולענין לבישת כלאים דודאי הכלאים עולה עליו ואפילו הכי שרי ר' שמעון בשאינו מתכוין ודאי אגב גררא קושיא היא אבל כשתעיין בה מיפרקא לך במהרה שתופרי כסות ומוכרי כסות אינן לובשין הכלאים וכשאסר הכתוב הכלאים ואמר לא יעלה עליך לא אסר אלא דרך לבישה אבל עליה שאינה דרך לבישה לא אסר הכתוב הלכך תופרי כסות ומוכרי כסות אין בעליית הכלאים עליהם חשש לבישה אלא חשש הנאה תדע דלא תנן ובלבד שלא יתכוונו ללבישה אלא ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והנאה זו אינה ודאית אלא ספק היא שאפשר שתגיע לו הנאה זו ואפשר שלא תגיע כגון שהיו הגשמים מרובין או החום חזק ולענין לובש כלאים על גבי עשרה כלים להבריח מן המכס אין הלשון כמו שאמרת ר' שמעון בן יהודה אמר משום ר' שמעון מותר להבריח וכו' אלא הכי הוא לשון הגמרא בספרים שעמדנו עליהם ר' שמעון אמר משום ר' עקיבא מותר להבריח בה את המכס ואליבא דהאי לישנא ליכא קושיא דהאי מימרא דר' שמעון אליבא דר' עקיבא הוא לאו אליבא דידיה הוא דהוא מודה בפסיק רישיה ולא ימות ושמא ר' עקיבא חולק ואפילו בפסיק רישיה וסבירא ליה דאם אינו מתכוין מותר ואין הלכה כדבריו דהא ר' יהודה ור' שמעון חולקין עליו וחזינן לרבנו זצ"ל דקא פסיק בדבר שאין מתכוין שהוא מותר כר' שמעון כדאיתיה מפירוש בפרק ראשון מהלכות שבת ובמקומות אחרים ופסיק בלובש כלאים להבריח מן המכס שהוא אסור כתנא קמא דבריתא דתנן לא ילבש כלאים על גבי עשרה כלים ואפילו להבריח מן המכס דהכי אמר ז"ל בפרק עשירי מהלכות כלאים לא ילבש אדם כלאים עראי ואפילו על גבי עשרה בגדים שאינו מהנהו כלום ואפילו לגנוב את המכס ואם לבוש /לבש/ כן לוקה זה נוסח דבריו ז"ל ואי אפשר שיפסוק ז"ל במקום אחד כר' שמעון ובמקום אחר יתלונן עליו אלא ודאי דוקית הגרסא שלו כאשר מצאנו בספרים כמו שכתבנו.

תמצית דבריו, לפי הנראה לענ"ד, כדלהלן: אף הוא מסכים לחילוק העקרוני בין איסור לבישה לאיסור העלאה. איסור העלאה הוא רק בדרך הנאה, וכשאינו מתכוון ליהנות מותר, בתנאי שאינו פסיק רישיה, וכדכתבו התוס' בשבת כט ע"ב, ד"ה ובלבד:

ובענין דלא הוי פסיק רישיה כגון שהוא לבוש מלבושים אחרים להגין עליו מפני החמה ומפני הצינה.

איסור לבישה הוא בעצם הלבישה, ואם מתכוון ללבוש הרי עושה את האיסור בידיים ואין לו זיקה לדין דבר שאין מתכוון, אלא שרבי אברהם מחדש שהלובש להבריח את המכס אינו מתכוון ללבוש, ומ"מ פשיטא שפסיק רישא הוא שתהיה לבישה כשרוצה להבריח את המכס, ולשיטתו זהו שאמרו בב"ק קיג שרבי שמעון סובר שמותר ללבוש כלאים כדי להבריח את המכס, דהיינו רבי שמעון משמו של רבי עקיבא שמתיר דבר שאין מתכוון אפילו בפסיק רישיה, אולם לדידן קיי"ל שמודה רבי שמעון בפסיק רישיה, ולפיכך פסק הרמב"ם לאסור לבישת כלאים להבריח את המכס.        

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ו

עורך: אלישע אורון

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * * * * *

*

*

 

*

**********************************************************

*

 

                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                            

 

 

 


[1] עיין רש"י שם לג ע"א ד"ה והלכתא.

[2] עיין היטב בדיוננו במלאכת הבונה, בפרק העוסק באוהל.

[3]   ועיין בשפת אמת שהקשה על תירוץ זה: "אך עדיין קשה דבנגעים טהורים לא שייך טעם הנ"ל ואפ"ה אסור לקוצצם, ואולי י"ל דהנגע אינה אלא קרום בעור הבשר משום הכי במילה כיון דקוצץ כל הבשר ג"כ אינו בכלל קציצת בהרת להדיא, אלא דממילא נקצץ גם הקרום משו"ה שפיר הוי דבר שאין מתכוין". לדבריו יש לראות זאת כדבר שאין מתכוון מפני שאינו מיחד פעולה לקציצת הבהרת, וכיוון שקוצצה עם הבשר, נחשב אינו מתכוון ביחס לבהרת דווקא.

[4]   אמנם, לשיטת הריטב"א ביומא לד ע"ב הסבור שכל דין דבר שאין מתכוון בכל התורה כולה נלמד ממלאכת מחשבת שנאמר בשבת, יש לומר שהוא הדין לגבי מלאכה שאינה צריכה לגופה, דהיינו שיש ללמוד משבת לכל התורה כולה שאין בזה איסור תורה גם לעניין זה, וכבר דנו בשיעור הקודם בשיטה זו ובקשיים העולים ממנה. אולם, מדברי הריטב"א כאן, נראה שבכל התורה כולה יש להתיר, ובשבת שהיא מקור דין זה קיי"ל שיש בזה איסור דרבנן, ואולי חומרא היא בשבת לשיטה זו, וצ"ע.

[5]   ועיין בדברי החת"ס, שבת קלג ע"א ד"ה דבר.

[6]   שבת מו ע"ב, שם כט ע"ב, פסחים כו ע"ב.

[7]  ועיין שו"ת חוות יאיר סי' קפח שהאריך בדיון זה, ולא קיבל את דברי הכסף משנה משום שהוא מנוגד לש"ס פרק בתרא דב"ק שתלו להדיא גם את משנה ב' במחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה, ולפיכך פירש שיטת הרמב"ם שאסר רק משום מראית העין. אולם, לענ"ד נראה קשה לומר כן, ועדיף לתרץ כדרך מרן בכסף משנה, והוא סבר שאין הכרח לקיים דברי הגמ' ב"ק לתלות דין זה בדין דבר שאין מתכוון, מפני שסתם המשנה בכלאים מורה שתרווייהו הילכתא נינהו. וראה בדרך נוספת לפרש ע"פ מה שנכתוב בפנים משמו של ר"א בן הרמב"ם.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)