דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 207

דבר שאין מתכוון | 8 | דיון נרחב בשיטת הערוך ובהיקפה

קובץ טקסט

לעילוי נשמת שולמית הוכנר ז"ל

בת משה פנחס הכהן ורחל ממשפחת בוש

נלב"ע ט"ז כסלו תשנ"ו

ת.נ.צ.ב.ה

 

כבר הזכרנו בעבר את שיטת הערוך הסבור שלא הודה רבי שמעון בפסיק רישא אלא אם ניחא ליה בהכי, אבל אם הוא פסיק רישא דלא ניחא ליה, מותר לשיטת רבי שמעון.

אמנם, הראשונים שהביאו את דברי הערוך חלוקים בדעתו, האם טען כן להתיר פסיק רישא דלא ניחא ליה בכל התורה כולה, או שמא לא אמר זאת אלא בהלכות שבת, משום שבשבת אמרינן דמלאכת מחשבת אסרה תורה, ואם לא ניחא ליה הו"ל פגם במלאכת מחשבת, אבל בכל התורה כולה יש לחייב פסיק רישיה אפילו דלא ניחא ליה שאין זה עניין אלא למקום שיש בו דרישת מלאכת מחשבת. ראשונים רבים הביאו את שיטת הערוך גם בדינים מכל התורה כולה ואחת הראיות שהביאו בשמו היא ממילה בצרעת:

"ועוד הביא הערוך ראייה לדבריו מדאמר פ' ר' אליעזר דמילה (שבת קלג ע"ב) ואביי אליבא דרבי שמעון האי בשר מאי עביד ליה באומר אבי הבן לקוץ בהרת בנו הוא מתכוין ופריך ואי איכא אחר ליעביד כדריש לקיש ומשני דליכא אחר אבל אי איכא אחר היה מותר לכתחילה אלמא שרי רבי שמעון פסיק רישיה לכתחילה בדבר שאינו נהנה".

(תוס' יומא לד ע"ב ד"ה הני מילי, הקטע מובא בלה ע"א)

עוד הביאו בשמו ראיה מזילוף יין על גבי האישים הכרוך בכיבוי האש שעל המזבח:

"ועיקר ראייתו מפרק כל התדיר (זבחים דף צא: ושם) אליבא דר"ש מזלפין יין על גבי האישים אף על גב דפסיק רישיה הוא דודאי מכבה הוא כיון דלא ניחא ליה בהאי כיבוי שרי"

(תוס' כתובות ו ע"א, ד"ה האי)

ומנגד ראה מה שכתב הרא"ש:

"ולא שייכי כאן דברי בעל הערוך דאמר לא אסר רבי שמעון פסיק רישיה אלא היכא דניחא ליה. דהיינו דוקא לענין שבת דבעינן מלאכת מחשבת אבל בשאר איסורים לא בעינן דניחא ליה מדפריך הש"ס בפרק כל התדיר (זבחים דף צא ב) גבי המתנדב יין מזלפו על גבי האישים והא קמכבה אף על גב דלא ניחא ליה כבוי".

(רא"ש שבת, פרק יד סימן ט)

וכן הוא ברשב"א:

 "ואפילו לפירוש הערוך דאמר דאפילו בפסיק רישיה פליג רבי שמעון בכל שאינו נהנה ממנו וכדמוכח בההיא דלעיל דריש פרק הבונה (ק"ג א') גבי תולש עולשין דאקשינן והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות ופרקינן לא צריכא דעביד בארעא דלאו דידיה, איכא למימר דהני מילי לענין שבת משום דכתיב ביה מלאכת מחשבת אבל במילי דעלמא כל שפסיק רישיה ולא ימות מודה בה רבי שמעון[1]".

(חידושי הרשב"א שבת קי ע"ב, ד"ה ובתוספות)  

ולפנינו בערוך ערך פסק, הביא ראיה לשיטתו דפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר מהא דצרעת במילה, ששאלו בגמרא שאם יש מוהל אחר שאינו אביו עדיף, כדי שיהיה הדבר פסיק רישיה דלא ניחא ליה, ומוכח כשיטת בעלי התוספות, נגד דברי הרא"ש והרשב"א הנ"ל בשיטתו[2].

הן אמת, שכל הראשונים הנ"ל שכתבו להגביל שיטת הערוך רק לאיסורי שבת ומצד מלאכת מחשבת, הביאו את דברי הערוך עצמו במקומות אחרים וכתבו שהביא ראיה מאיסורים הנוגעים לכל התורה כולה, ולא רק לשבת. הרשב"א בכתובות הביא שיטת הערוך, לא רק בזיקה לשבת, אלא גם בנוגע לאיסור כלאיים:

"ועוד דאמרינן (כלאים פ"ט) מוכרי כסות מוכרין כדרכן ואין חוששין משום כלאים ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ואף על גב דפסיק רישיה ולא ימות הוא דעל כרחיה לבוש הוא כלאים אלא שאין מתכוין לו ואינו נהנה ממנו דאינו צריך לו, אלמא כל מלאכה שאינו נהנה ממנה ואינו מתכוין לה אף על פי שהיא כפסיק רישיה ולא ימות פטור ומותר לר' שמעון".

(חידושי הרשב"א כתובות ו ע"א, ד"ה 'האי')

וראה גם בפסקי הרא"ש בשבת פרק הבונה[3] שהביא בשם הערוך ראיה ממילה בצרעת, וראה ר"ן מא ע"א באילפס שבת שהביא ראיה לשיטת הערוך מכלאים. וצ"ע, שנראה שסותרים משנתם.

וראיתי מי שכתב שכוונתם של הראשונים הללו היא לומר שאמנם מדאורייתא הערוך סובר שפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר בכל התורה כולה, אבל מדרבנן, יש להתיר רק בשבת כי שם יש דרישה למלאכת מחשבת, ובכל התורה כולה שאין דרישה למלאכת מחשבת יש לאסור מדרבנן. כך כתב הר"י שילת בספרו הררים התלויים, עמ' קסט, וז"ל:

"ודאי שאין כוונת הרא"ש והר"ן לומר שבכל התורה פסיק רישא דלא ניחא ליה אסור מדאורייתא, שהרי הערוך מביא ראיה לשיטתו שפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר ממילה בצרעת. אלא כוונת הרא"ש והר"ן שבכל התורה מודה הערוך שיש איסור דרבנן בפסיק רישא דלא ניחא ליה, גזירה אטו ניחא ליה, כמו שמלאכה שאינה צריכה לגופה בשבת אסורה מדרבנן, גזירה אטו צריכה לגופה. אבל בפסיק רישא דלא ניחא ליה בשבת שבזה מצטרפות שתי סיבות להיתר, גם משום דבר שאין מתכוון של כל התורה כולה, וגם משום שאין זו מלאכת מחשבת, והרי זה כמו תרי דרבנן – מתיר הערוך לכתחילה".

אף שהדברים נאים, נראה לי שאינם עולים בקנה אחד עם לשונם של הראשונים הנ"ל, שנראה מדבריהם שמבקשים הם להתנגד להפעלת דינו העקרוני של הערוך ברמה דאורייתא בדינים השייכים לכל התורה כולה, ובפירושו של הרב שילת, נמצא העיקר חסר מן הספר[4].

וכדי ליישב את הדברים נראה לי להציע את הדברים הבאים: שלושת הראשונים הללו – הרשב"א, הרא"ש והר"ן – טענו שאין להתיר פסיק רישיה דלא ניחא ליה בשאר איסורי תורה, משום שאין שם דרישה למלאכת מחשבת וצריך לאסור בזה מן התורה, הן בעניין הסירוס בשבת קי ע"ב והן בעניין כיבוי האש מעל המזבח בסוגיית בזבחים צא ע"ב, ובשתי הסוגיות משמע שהאיסור שעליו מדברת הסוגיה הוא איסור תורה, שהרי שאלו בפשיטות 'והא קא מיעקר' או 'והא קא מכבי'. שלושתם הביאו אותה ראיה מן הסוגיה בזבחים שהקשתה על ההיתר לזלף יין על גבי האישים, 'והא קא מכבי?!'

הקרבן נתנאל על הרא"ש שם[5] התקשה בדברי הרא"ש, והביא דברי ברכת הזבח לסוגיה בזבחים הנ"ל שעמד בזה על קושיית המהר"ל מפראג, כיצד מביא הרא"ש (והראשונים האחרים) ראיה מקושיית הגמרא בזבחים לאסור פסיק רישיה דלא ניחא ליה בכל התורה, והלא היה לו להביא ראיה להיפך ממסקנת הסוגיה הסבורה שלדעת רבי שמעון מותר לזלף יין על גבי האישים, וכפי שכתב הרא"ש בעצמו בפרק הבונה בשם הערוך ראיה זו[6].

ונראה לומר שהראשונים הללו סבורים שיש שתי דרכים להבין את הסוגיה בזבחים. הם הבינו שהסוגיה סבורה שאין להתיר פסיק רישיה דלא ניחא ליה בכל התורה כולה, גם בדעת רבי שמעון, ולפיכך לא השיבו בגמרא לשאלת 'והא קא מכבי', את התשובה הפשוטה  שהסוגיה היא אליבא דרבי שמעון, והשיבו בשתי דרכים אחרות: כיבוי במקצת אינו כיבוי, או כיבוי דמצווה שאני. בהמשך הסוגיה כשהביאו ברייתא האוסרת לגמרי זילוף יין על גבי האישים תירצו בגמרא  שהברייתא היא אליבא דרבי יהודה האוסר דבר שאין מתכוון, ומה שהתרנו למעלה הוא בשיטת רבי שמעון. בנקודה זו נתפצלו דרכיהם של הראשונים. הערוך סבר שמסקנת הסוגיה היא שדין זה של פסיק רישיה דלא ניחא ליה בכל התורה כולה הוא נתון באותה מחלוקת של דבר שאין מתכוון, וקיי"ל כרבי שמעון, ומכאן ראייתו. לעומתו, הראשונים הנ"ל סברו שמסקנת הסוגיה קובעת רק דבר אחד והוא שרבי יהודה הסובר דבר שאין מתכוון אסור בכל התורה אינו יכול לקבל שום היתר בזילוף יין על גבי האישים, אך בדעת רבי שמעון הסבור שבכל התורה דבר שאין מתכוון מותר, ואף שכאן הוא פסיק רישיה דלא ניחא ליה, שצריך עקרונית להיות אסור בכל התורה כדמוכח מקושיית הגמרא, מכל מקום בנידון זה הספציפי של כיבוי האש מעל המזבח, יש מקום להתיר פסיק רישיה דלא ניחא ליה לדעת רבי שמעון מפני אחד משני הטעמים הנ"ל. אמנם, נכון שהקרבן נתנאל שם הקשה ממה נפשך: אם התירוצים הללו טובים, הם יכולים להועיל גם לרבי יהודה, ואם אינם טובים, כיצד הם מועילים לרבי שמעון?

לפיכך נראה לי לומר, שהראשונים הנ"ל סבורים שרבי יהודה הסובר שבכל התורה אין שום משמעות לכוונת האדם, רבי יהודה אזיל בתר מעשה, אין שום דרך להתיר כיבוי האש מעל המזבח מפני שאינו מכוון לכבותה או מפני שכיבוי של מצווה הוא שונה, כי אחת היא לי לעניין זה שיש כיבוי האש של המזבח, ושאלת הכוונה של מצווה או של כיבוי במקצת אינה רלוונטית כלל. אבל בדעת רבי שמעון הסבור שכוונה היא משמעותית באיסורי התורה, יש מקום לאמץ היתרים מסוימים בכיבוי האש שעל המזבח, אף שעקרונית היה לנו לאסור אותה מצד פסיק רישיה דלא ניחא ליה שהוא אסור בכל התורה כולה מדאורייתא. כיוון שפסיק רישיה דלא ניחא ליה רק יוצר דין מתכוון ולא כוונה ממשית לאיסור, יש מקום לומר שאם מתכוון למצווה אין אנו רואים בזה דין מתכוון לכיבוי האש שעל המזבח, וכן אם אין בזה כיבוי גמור של אש המזבח והאש ממשיכה להתקיים אין אנו נותנים דין מתכוון לכיבוי החלקי, ולפיכך יש להתיר זילוף זה בתנאים הללו לשיטת רבי שמעון, ולא בשיטת רבי יהודה שאינו מתחשב בכוונה כלל ואזיל רק בתר מעשה. אמנם, אף לדעת רבי שמעון לא מדובר בהיתר גורף של זילוף אלא בהתקיים אחד משני התירוצים המובאים בגמרא – כיבוי במקצת, או כיבוי דמצווה.

לדברינו, אם כן, נחלקו הראשונים הללו עם הערוך בהבנת הסוגיה בזבחים, אם היא מתירה כל פסיק רישיה דלא ניחא ליה בכל התורה כולה, כשיטת הערוך, או שמא עקרונית היא אוסרת ולא התירה אלא בצירוף התירוצים המופיעים בסוגיה שם, כהבנת הרא"ש הרשב"א והר"ן. העולה מדברינו שאין כוונת הראשונים לומר שהערוך סבר כשיטתו רק בשבת ולא בכל התורה כולה, הוא וודאי סבר כן בכל התורה כולה, אלא שהם סבורים שאף אם נאמץ את שיטתו אין לקבלה אלא בשבת ולא בכל התורה כולה כדמוכח מסוגיית הגמרא בזבחים.

דרך זו מחוורת יותר, והיא קובעת את עמדת הערוך הרחבה, ואת האימוץ המוגבל שלה לשבת ולא לכל התורה כולה.

ויש מקום להציע שתי דרכים נוספות כדי לבאר את העולה מדברי הראשונים הנ"ל.

  • הסוגיה בזבחים עצמה, אכן משדרת שתי גישות: הגישה הקובעת שאף רבי שמעון אינו יכול להתיר פסיק רישיה דלא ניחא ליה בכל התורה כולה אלא כשמדובר בכיבוי במקצת שאינו כיבוי, או בצמצום איסור הכיבוי של תורה לכיבוי של רשות ולא לכיבוי דמצווה. והגישה המופיעה בסוף הסוגיה הסבורה שרבי שמעון מתיר מצד פסיק רישיה דלא ניחא ליה. לדרך זו הכל מודים שבסוף הסוגיה יש היתר לפסיק רישיה דלא ניחא ליה בדעת רבי שמעון בכל התורה כולה. לא נחלקו הראשונים אלא בשאלת הפסק: הערוך הכריע כסוף הסוגיה המתירה, אבל הראשונים הנ"ל הכריעו כשלבים הראשונים בסוגיית זבחים, ודחו התירוץ האחרון מהלכה לאור סוגיית הגמרא בשבת בעניין סירוס, שהקשתה בפשטות והא קא מיעקר, ולא תירצו שהוא אליבא דרבי שמעון המתיר פסיק רישיה דלא ניחא ליה ונאלצו בסוגיה שם לדחוק בדרכים שונות: באישה, בזקנה או בעקרה, עיי"ש היטב בסוגיה, שהם תירוצים דחוקים. הראשונים הנ"ל יכלו להשיב בפשיטות להתיר אליבא דרבי שמעון בדרך מרווחת שמדובר בכל אדם ומטעם דלא ניחא ליה, ומשלא עשו כן, מוכח שסתם הסוגיה שבת קי ע"ב הוא כשיטת הסוברים שאין להתיר בלא ניחא ליה אף בכיבוי המזבח אלא בתנאים האמורים שם בכיבוי דמצווה או בכיבוי במקצת.
  • אפשר שהראשונים הנ"ל סוברים שעיקר הסוגיה בזבחים רואה איסור גמור בפסיק רישיה דלא ניחא ליה, ואין להתירו אלא באחת משתי הדרכים המוצעות בסוגיה שם, ולפיכך לא תירצו בסוגיה שם את התשובה המיידית שהיתר הזילוף הוא אליבא דרבי שמעון, משום שנראה להם שאף הוא אוסר. אמנם, משהביאו בסוגיה את הברייתא האוסרת לגמרי ושאינה מקבלת את  הדרכים הנ"ל, על כרחה נאלצה הסוגיה לקבוע שהדבר תלוי במחלוקת התנאים, אולם בתירוץ זה סוברת הסוגיה שלא מדובר במציאות של פסיק רישיה, אלא בדבר שאין מתכוון רגיל (וכפי שכבר כתבו כן מקצת ראשונים שדחו ראיית הערוך מסוגיה זו, שלא מדובר כאן בפסיק רישיה אלא במזלף בטיפין דקות שאין הכרח שיכבה בזילופו).

אופן זה, האחרון המוצע כאן, דחוק הוא יותר כי היה ראוי שהגמרא תבהיר בתירוצה האחרון, את העיקר, שבשובנו לתלות הדבר במחלוקת התנאים, אנחנו נסוגים מן ההבנה שמדובר בפסיק רישיה, ולפיכך יש להעדיף לדעתי אחת משתי הדרכים הקודמות בפתרון הקושי העצום שבדברי הראשונים הנ"ל.

 

בסיכומו של הדיון עלו בידינו שתי גישות בשיטתו העקרונית של הערוך: שיטת הערוך עצמו הסבור שפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר בכל התורה כולה, ושיטת הרא"ש הרשב"א והר"ן הסבורים שאין לקבל שיטה זו כלל אלא אם מצמצמים אותה לשבת בלבד, ובכל התורה כולה פשוט להם שיש לאסור פסיק רישיה דלא ניחא ליה מן התורה, לכולי עלמא.

בשיעור הבא נעמוד על יסודות שתי השיטות הללו.

 

 

 

 

 

[1]   וראה ר"ן על הרי"ף, מ ע"ב באילפס, שכתב אף הוא כן: "ואפילו לדברי ר' נתן בעל הערוך ז"ל שהוא אומר דבפסיק רישיה דלא ניחא ליה מודה ר"ש וכמו שנכתוב לפנינו בס"ד איכא למימר דה"מ לענין שבת משום דכתיב ביה מלאכת מחשבת אבל באיסורי דעלמא כל היכא דהוי פסיק רישיה אף על גב דלא ניחא ליה מודה ביה ר' שמעון".

[2]   אמנם, ראוי לדעת כי כנראה רוב הראשונים לא ראו את הערוך בפנים, וציטטו ממנו מתוך דברי ראשונים שקדמו להם והביאו מדבריו. בנוסף, אין זה ברור שהערוך שלפנינו הוא מלא ונקי מחדירה זרה. לגופו של עניין נדון כאן בשתי הגישות העקרוניות שהוצגו בדעתו – זו הרואה אותו מתייחס רק להלכות שבת מצד מלאכת מחשבת, וזו המרחיבה את המבט על הדין בכל התורה כולה.

[3]   פרק י"ב סימן א.

[4]  מומלץ לעיין שם בהמשך דבריו בפירושו השלם על עניין זה. כאמור, לענ"ד נראה שפירושו קשה ביותר בפשט לשונם של רבותינו הראשונים.

[5]   רא"ש שבת פרק י"ד, סימן ט אות מ'.

[6]  יעויין בברכת הזבח עצמו שכתב שני תירוצים לשאלה זו, והתקשו בדבריו ודחאום גם המגן אברהם בסי' שכ ס"ק כ', והקרבן נתנאל שם, עיין בדבריהם. אנחנו צעדנו בעקבות עיקרון אחד בדברי ברכת הזבח, והמשכנו בדרך נפרדת.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)