דוד והגבעונים

  • הרב אמנון בזק
פרק כ"א (1) / דוד והגבעונים
 
א. הנספחים לספר שמואל
כפי שציינו בסוף השיעור הקודם, פסוקי הסיכום שבסוף פרק כ' חותמים את פרקי ספר שמואל המהווים רצף אחד. בארבעת הפרקים האחרונים של הספר מובאים שישה 'נספחים' שאין ביניהם קשר ישיר ואינם מהווים רצף כרונולוגי או טקסטואלי כלשהו. ששת הנספחים הם:
1.   כ"א, א–יד – פרשת דוד והגבעונים.
2.   כ"א, טו–כב – המלחמות עם ענקי פלשתים.
3.   כ"ב – שירת דוד.
4.   כ"ג, א–ז – דברי דוד האחרונים.
5.   כ"ג, ח–לט – גיבורי דוד.
6.   כ"ד – פרשת המפקד.
הנספחים מסודרים סדר כיאסטי. במרכזם קטעי השירה (3–4), סביבם סיפורי המלחמות של גיבורי דוד (5,2), ובמעטפת החיצונית (6,1) שני סיפורים על התמודדות עם פורענות בארץ – רעב או דבר – המסתיימים שניהם בדרך דומה: "וַיֵּעָתֵר אֱ‑לֹהִים לָאָרֶץ" (כ"א, יד), "וַיֵּעָתֵר ה' לָאָרֶץ" (כ"ד, כה).
עתה נתחיל ללמוד את 'הנספחים' הללו, וננסה להבין את משמעותם ואת חשיבותם להכרת דמותו של דוד ולמבנה ספר שמואל ככלל. שיעור זה יעסוק בנספח הראשון – פרשת דוד והגבעונים – והוא יהיה מעט ארוך מן הרגיל, על מנת להכיל את כל העניין בשיעור אחד.
ב. הרעב
פרקנו פותח בְּמצג – תיאור המצב החמור בארץ והסבר רוחני לו:
(א) וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד[1] שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים: (ב) וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה כִּי אִם מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה:
מהתמשכות הרעב הבין דוד שיש כאן תופעה רוחנית,[2] ועל כן ביקש את פני ה'. תשובת ה' מפתיעה במקצת: אנו שומעים כאן לראשונה ששאול המית את הגבעונים. אמנם פס' ב קוטע את תיאור ההתרחשות שבסיפורנו וחוזר לבאר את מה שאירע לגבעונים ואת נסיבות פגיעתם בידי שאול, אך הדברים עודם מעורפלים.
אין ספק שהרקע לפרקנו הוא סיפור יהושע והגבעונים (יהושע ט'). כידוע, הגבעונים עשו בערמה, התחפשו לבאים מדרך רחוקה, וכך הצליחו להינצל מגורלם של שאר עמי כנען: "וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ שָׁלוֹם וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית לְחַיּוֹתָם וַיִּשָּׁבְעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה" (יהושע ט', טו). משנתבררה זהותם, כעסו העם על הנשיאים, וכנראה אף ביקשו לפגוע בגבעונים ולהרגם, אך הנשיאים סירבו להפר את השבועה:
(יח) וְלֹא הִכּוּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי נִשְׁבְּעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה בַּה' אֱ‑לֹהֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלֹּנוּ כָל הָעֵדָה עַל הַנְּשִׂיאִים: (יט) וַיֹּאמְרוּ כָל הַנְּשִׂיאִים אֶל כָּל הָעֵדָה אֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם בַּה' אֱ‑לֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה לֹא נוּכַל לִנְגֹּעַ בָּהֶם: (כ) זֹאת נַעֲשֶׂה לָהֶם וְהַחֲיֵה אוֹתָם וְלֹא יִהְיֶה עָלֵינוּ קֶצֶף עַל הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם:
לשון שבועה חוזרת כאן שוב ושוב, ומפורש בדברי הנשיאים שהפרת השבועה תביא קצף על בני ישראל. משום כך פסקו יהושע והנשיאים שהגבעונים יחיו, אך יהיו חוטבי עצים ושואבי מים לבית ה'.
כעת מתברר, שכעבור כמה דורות הפר שאול את השבועה ופגע בגבעונים. מתי עשה זאת שאול, ובאיזה הֶקשר?
רש"י הביא את שתי הדעות בחז"ל. הגמרא ביבמות (עח ע"א) אומרת: "וכי היכן מצינו בשאול שהמית הגבעונים? אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן". לפי דעה זו, שאול לא המית את הגבעונים בפועל, והכוונה לפגיעה עקיפה בהם. הירושלמי (קידושין פ"ד ה"א) סבור אף הוא שהגבעונים נפגעו בזמן הריגת כוהני נוב, אך לדעתו הפגיעה הייתה ישירה: "על אשר המית ממנו ז' אנשים: שני חוטבי עצים ושני שואבי מים וחזן וסופר ושמש".
על דרך הפשט פירושים אלו קשים, שכן מן הכתוב נראה כי שאול המית גבעונים בפועל, וכי עשה זאת על מנת לפגוע בהם דווקא: "וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה". ואכן, רש"י עצמו פירש על דרך הפשט: "בתתו לב לנקות ולטהר את ישראל ולעשות צרכיהם בקש להרגם", והוסיף: "וקנאה זו לטובה". בכתוב אכן קשה למצוא טעם מפורש למעשהו של שאול, ומה הייתה הסיבה הספציפית שבגינה קינא לבני ישראל וליהודה בהריגת הגבעונים.[3] עם זאת, דווקא פירוש זה, שעל דרך הפשט הוא מובן יותר, מעורר תמיהה: אם "קנאה זו לטובה" – מדוע נענשו עליה?
מסתבר שמעשהו של שאול אכן היה ממניעים חיוביים, אך עם זאת, היה בו משום הפרת השבועה לגבעונים. גם אם ביקש שאול למנוע השפעה שלילית על עם ישראל, אין בכך הצדקה להפרת שבועה מפורשת שנשבעו בני ישראל לגבעונים, ואשר נשמרה דורות רבים. על חטא זה נדרש עם ישראל לשלם כעת; לפי שעה – בשלוש שנות רעב.
ג. שב"ע
דוד מבין שהדרך היחידה לסיים את הרעב היא לפייס את הגבעונים:
(ג) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַגִּבְעֹנִים מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם וּבַמָּה אֲכַפֵּר וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת ה': (ד) וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעֹנִים אֵין לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ וְאֵין לָנוּ אִישׁ לְהָמִית בְּיִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר מָה אַתֶּם אֹמְרִים אֶעֱשֶׂה לָכֶם:
ובכן, בתחילה הגבעונים מסרבים להצעת הפיוס. אף כי דוד לא הציע הצעה מעשית כלשהי, הגבעונים כבר שוללים שתי הצעות אפשריות: תשלום כסף וזהב[4] והמתת אנשים מישראל. דוד פונה אפוא שוב לגבעונים, ושומע מהם את רצונם האמתי:
(ה) וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר כִּלָּנוּ וַאֲשֶׁר דִּמָּה לָנוּ[5] נִשְׁמַדְנוּ מֵהִתְיַצֵּב בְּכָל גְּבֻל יִשְׂרָאֵל: (ו) יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם[6] לַה' בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר ה'...[7]
בדברי הגבעונים ובדרישתם ניכרת היטב האיבה האישית כלפי שאול,[8] והם מבקשים נקמה סמלית: להמית שבעה מצאצאיו, כנגד הפרת השבועה שנזכרה בפס' ב.[9]
ועדיין נותרה לדוד הבחירה כיצד לקיים את דרישת הגבעונים:
(ז) וַיַּחְמֹל הַמֶּלֶךְ עַל מְפִיבֹשֶׁת בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל[10] עַל שְׁבֻעַת ה' אֲשֶׁר בֵּינֹתָם בֵּין דָּוִד וּבֵין יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל: (ח) וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי:[11] (ט) וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי ה' וַיִּפְּלוּ שְׁבַעְתָּם יָחַד וְהֵמָּה הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים:
דוד מוצג כאן כאנטיתזה לשאול: שאול הפר את השבועה לגבעונים, ואילו דוד זוכר את שבועתו ליהונתן,[12] ומשום כך אין הוא מוסר לידיהם את מפיבושת בן יהונתן.[13]
אזכור יהונתן בן שאול נותן לפרשה ממד נוסף. כזכור, בנסיבות אחרות הקפיד שאול עד מאוד בעניין השבועה. לאחר שהשביע את העם שלא לאכול עד תום המלחמה עם פלשתים (שמ"א י"ד, כד, כו), ויונתן, שלא שמע את השבועה, הפר אותה בלא יודעין, קבע שאול נחרצות "מוֹת תָּמוּת יוֹנָתָן" (שם, מד). הנה כי כן, מי שהיה מוכן להמית את בנו על שהפר שבועה בשגגה, נדרש כעת לשלם בחיי צאצאיו על שהפר שבועה בעצמו.
ואולם, כשלא עלה הדבר בקנה אחד עם רצונו, לא תמיד שמר שאול על שבועתו. לאחר שתמה יונתן באוזני שאול על רדיפתו את דוד נאמר: "וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל בְּקוֹל יְהוֹנָתָן וַיִּשָּׁבַע שָׁאוּל חַי ה' אִם יוּמָת" (שמ"א י"ט, ו). אבל פסוקים אחדים לאחר מכן מסופר כיצד הפר שאול את שבועתו שלו: "וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכּוֹת בַּחֲנִית בְּדָוִד וּבַקִּיר וַיִּפְטַר מִפְּנֵי שָׁאוּל וַיַּךְ אֶת הַחֲנִית בַּקִּיר וְדָוִד נָס וַיִּמָּלֵט בַּלַּיְלָה הוּא. וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל בֵּית דָּוִד לְשָׁמְרוֹ וְלַהֲמִיתוֹ בַּבֹּקֶר" (שם, י–יא)!
דוד, לעומת זאת, הקפיד בעקיבות לשמור את שבועותיו. ביטוי לכך ראינו לא מכבר: דוד שמר על שבועתו לשמעי בן גרא שלא ימות (י"ט, כד), ורק לפני מותו ציווה את שלמה למצוא דרך להביא על שמעי חיוב מיתה מחודש (עיין מל"א ב', ח–ט, לו–מו). במזמורי תהילים דוד חוזר פעמים רבות על חשיבות השמירה על השבועה, לדוגמה: "מִזְמוֹר לְדָוִד, ה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ... נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר" (תהילים ט"ו, א, ד); "מִי יַעֲלֶה בְהַר ה' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ? נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה" (שם כ"ד, ג–ד).
עם כל הקושי שבדבר, מעשהו של דוד היה כנראה הכרח גמור. ערכה של השבועה עמד מאחורי הרעב הקשה, והצלת עם ישראל הייתה כרוכה במעשה הכואב הזה. ואכן, נראה שהמקרא מצדיק את המעשה: הקב"ה הוא שמודיע לדוד כי הרעב בא על הפרת השבועה, ודומה שהריגת צאצאי שאול היא תנאי הכרחי להפסקתו. נמצאנו למדים עד היכן עלול להגיע עונשו של חילול שבועה מצד אחד, ומצד שני אנו עומדים כאן על ניגוד נוסף שבין דוד לבין שאול במה שנוגע למידת המחויבות והאחריות שנהגו בשבועה.
ד. מעשה רצפה בת איה
לאחר הוקעתם של חמשת בני מרב ושני בני רצפה בת איה פילגש שאול, עושה רצפה בת איה מעשה יוצא דופן:
(י) וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְאֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה:
מה משמעותו של מעשה זה? נראה שניתן להבינו על פי פסוק בספר יחזקאל: "כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה עַל צְחִיחַ סֶלַע שָׂמָתְהוּ לֹא שְׁפָכַתְהוּ עַל הָאָרֶץ לְכַסּוֹת עָלָיו עָפָר. לְהַעֲלוֹת חֵמָה לִנְקֹם נָקָם נָתַתִּי אֶת דָּמָהּ עַל צְחִיחַ סָלַע לְבִלְתִּי הִכָּסוֹת" (יחזקאל כ"ד, ז–ח). דם שלא נטמן באדמה ולא כוסה בעפר זועק אל השמים ותובע את כפרתו.[14] בסרבה לקברם זעקה רצפה בת איה את זעקת בניה, ששילמו את המחיר על חטאו של אביהם.
ברם, נראה שיש למעשה זה עוד משמעות אחרת, שכדי לעמוד עליה עלינו להמשיך לקרוא את הסיפור עד סופו:
(יא) וַיֻּגַּד לְדָוִד אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה רִצְפָּה בַת אַיָּה פִּלֶגֶשׁ שָׁאוּל: (יב) וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיִּקַּח אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵאֵת בַּעֲלֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֲשֶׁר גָּנְבוּ אֹתָם מֵרְחֹב בֵּית שַׁן אֲשֶׁר תְּלָאוּם שָׁמָּה פְּלִשְׁתִּים [שם הפלשתים כתיב][15] בְּיוֹם הַכּוֹת פְּלִשְׁתִּים אֶת שָׁאוּל בַּגִּלְבֹּעַ:[16] (יג) וַיַּעַל מִשָּׁם אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ[17] וַיַּאַסְפוּ אֶת עַצְמוֹת הַמּוּקָעִים: (יד) וַיִּקְבְּרוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן בְּצֵלָע[18] בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו וַיַּעֲשׂוּ כֹּל אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ וַיֵּעָתֵר אֱ‑לֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן:
לכאורה יש סתירה בין האמור בפס' י "עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם" לבין האמור בפס' יד "וַיֵּעָתֵר אֱ‑לֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן". מתי ירד הגשם? האם בעקבות מעשיה של רצפה בת איה, או שמא רק לאחר הקבורה בציוויו של דוד? רד"ק כתב: "ומה שאמר 'עד נתך המים עליהם' – ירדו גשמים מעט להודיע שיקברו אותם, ואחר שקברו אותם נעתר הא‑להים לארץ וירדו גשמים הרבה". דא עקא, שהמילה "נִתַּךְ" מציינת בדרך כלל כמות אדירה, ולא "גשמים מעט".[19] ועוד, שפס' ט–י מדגישים שלוש פעמים שהסיפור היה בזמן הקציר – תקופה שבה גשם הוא דווקא סימן פורענות, שהרי הוא עלול להשחית את מעט היבול שצמח בשנת הבצורת.[20]
נראה אפוא שהגשם הראשון לא סימן את היענות ה' לארץ, אדרבה, היה בו ממד של פורענות.[21] וכל כך למה? משום שלאחר המעשה הנורא (הגם שהיה מתבקש) של מסירת צאצאי שאול לגבעונים, לא התערב דוד בגורל המוקעים ולא דאג לקבורתם. יתרה מזאת, המקרא מדגיש שלא היה זה מקרה חד-פעמי, שהרי כך נהג דוד גם בעצמות שאול ויהונתן עצמם: גופותיהם נותרו קבורות בעבר הירדן, ביבש גלעד, ולא הובאו לקבר אבות. התנהגותה של רצפה בת איה היא אפוא ניגוד להתעלמותו של דוד מגורל בניה.
מכאן נוכל להבין מדוע אירע עונש הרעב על מעשהו של שאול בזמן מלכותו של דוד דווקא. הנה כי כן, מתברר שלא רק שאול חטא בשבועה, אלא גם דוד (הגם שברמה אחרת לגמרי, כמובן), שלא קיים את שבועתו ליהונתן במילואה. דוד היה צריך לשמור אמונים ליהונתן גם לאחר מותו, ולהביאו לקבר אבות. יחסו של דוד לבני שאול המוקעים הוא אפוא ביטוי ליחסו לקבורת אנשי בית שאול בכלל.
דבר זה מפורש כבר בגמרא: "'ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית הגבעונים': 'אל שאול' – שלא נספד כהלכה; 'ואל בית הדמים – על אשר המית הגבעונים' " (יבמות עח ע"ב). וביתר הרחבה במדרש (במדבר רבה [וילנא] ח ד):
'על שאול' – שלא עשיתם עמו חסד ולא נספד כהלכה. אמר לו הקב"ה: דוד – אינו שאול, שנמשח בשמן המשחה? אינו שאול, שבימיו לא נעשה עבודת כוכבים בישראל? אינו שאול, שחלקו עם שמואל הנביא? ואתה בארץ והוא בחוצה לארץ!
ברם, כפי שכבר ראינו פעמים מספר בעבר, דוד מצטיין בהיותו איש התשובה. גם כאן דוד מבין מה עליו לעשות, והוא מביא את עצמות שאול ובניו – אלו שנפלו עמו ואלו שהוקיעו הגבעונים – לקבורה בנחלת אבותם. אז, ורק אז, מסתיימת הפרשה העגומה: "וַיֵּעָתֵר אֱ‑לֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן". וכפי שמרחיב המדרש:
מיד עמד וכנס כל זקני ישראל וגדוליהם, ועברו את הירדן ובאו ליבש גלעד ומצאו את עצמות שאול ויהונתן בנו, שלא שלטה בהם רִמה, ונטלו אותם ונתנו אותם בתוך ארון. ועברו את הירדן, שנאמר 'ויקברו את עצמות שאול ויהונתן בנו וגו' ויעשו כל אשר צוה המלך'. מה צוה המלך? צוה להיות מעבירין ארונו של שאול בכל גבול שבט ושבט, והיה השבט שנכנס בו ארונו של שאול היו יוצאים הם ובניהם ובנותיהם ונשותיהן וגומלין חסד עם שאול ובניו, כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן. וכיון שראה הקב"ה שגמלו חסד, מיד נתמלא רחמים ונתן מטר על הארץ, שנאמר 'ויעתר א‑להים לארץ אחרי כן'           
                                 (ילקוט שמעוני שמואל ב רמז קנד).
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אמנון בזק, תש"ע
עורך: בעז קלוש
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
לביטול רישום לשיעור:
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
*
**********************************************************
*
 
 
 

[1]   כבר מן המילים "בימי דוד" ניתן ללמוד שהסיפור אינו חלק מרצף, כמו הפרקים הקודמים, אלא הוא עומד בפני עצמו. הסיפורים הקודמים, שהיוו כאמור רצף, נפתחו בדרך כלל בצירוף "ויהי אחרי כן" (עיין ח', א; י', א; י"ג, א; ט"ו, א).
[2]   גם במקומות אחרים מצינו שרעב של שלוש שנים הוא פורענות הבאה בבירור מאת ה', כמו בימי אליהו (עיין מל"א י"ח, א) ובימי אלישע (מל"ב ח', א).
[3]   ייתכן שמעשה זה קשור למעשה קנאה אחר של שאול, שעליו המקרא מעיד במפורש – הכרתת האובות והידעונים: "וְשָׁאוּל הֵסִיר הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים מֵהָאָרֶץ" (שמ"א כ"ח, ג). מאחר שזו הפעולה המדינית הדתית היחידה המוכרת לנו מימי שאול, יש מקום לקשר אותה עם קנאתו בעניין הגבעונים. יש אולי תימוכין לסברה זו בהדגשה: "וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה כִּי אִם מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי". השם 'אמורי' משמש גם ככינוי כללי לעמי כנען (ראה למשל בראשית ט"ו, טז), וייתכן אפוא שהדגשה זו רומזת ללשון הפרשה האוסרת כישוף וניחוש: "כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ‑לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ... וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים... כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱ‑לֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ... כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ" (דברים י"ח, ט–יב). יושבי הארץ היו ידועים בשימוש באמצעי ניחוש וכישוף, וייתכן שכשהכרית את האובות והיידעונים, הרג שאול גם מן הגבעונים, אשר שלחו את ידיהם בתועבות אלו כשאר גויי הארץ.
[4]   נראה שאפשרות זו קשורה למילה "אֲכַפֵּר" שבדברי דוד. אחת מצורות הכפרה במקרא היא תשלום כופר (ראה לדוגמה שמות כ"א, ל), ועל כן הניחו הגבעונים שגם אפשרות זו עומדת על הפרק.
[5]   הצירוף קשה, וכמה פירושים הוצעו לו. רש"י ובעל המצודות כתבו שהכוונה 'חשב להשמידנו', כמו בפסוק "אוֹתִי דִּמּוּ לַהֲרֹג וְאֶת פִּילַגְשִׁי עִנּוּ וַתָּמֹת" (שופטים כ', ה); אך הפירוש קשה, שהרי נאמר כאן "דִּמָּה לָנוּ" ולא 'דימה להרגנו' כמו שם. אחרים פירשו ש"דִּמָּה" הוא לשון כריתה, כמו בפסוק "נִדְמֶה שֹׁמְרוֹן מַלְכָּהּ כְּקֶצֶף עַל פְּנֵי מָיִם" (הושע י', ז, ועיין רד"ק שם).
[6]   לשון זו נזכרת בסיפור אחר שנסיבותיו דומות – פרשת בעל פעור, שאף בה הוצרכה כפרה להניח חרון אף: "קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף ה' מִיִּשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ה, ד).
[7]   אין ברור מדוע מציינים הגבעונים את בחירתו של ה' בשאול (עיין שמ"א ט', ב; י', כד). חז"ל פירשו שביטוי זה אכן איננו מדברי הגבעונים, אלא עדות של הכתוב ("בת קול"), המזכיר את שאול לטובה (עיין רש"י ורד"ק). אמנם על דרך הפשט נראה שהוא מדברי הגבעונים; ואולי ביקשו לתת את נקמתם ב"בחיר ה'" מכיוון שהשבועה בימי יהושע הייתה בשם ה' (עיין יהושע ט', יח–יט).
[8]   לעיל פרק ד' (שיעור 9) ראינו ביטוי נוסף לשנאתם של הגבעונים לשאול.
[9]   הקשר בין שבועה למספר שבע מתבטא גם במקומות אחרים, כמו הברית בין אברהם ואבימלך: "וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן לְבַדְּהֶן. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשֹׂת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ לְבַדָּנָה. וַיֹּאמֶר כִּי אֶת שֶׁבַע כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לִּי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת הַבְּאֵר הַזֹּאת. עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם" (בראשית כ"א, כח–לא).
[10]  אזכור מפיבושת מצמצם את התקופה שהסיפור היה יכול להתרחש בה, שהרי מובן מכאן כי לא ייתכן שהוא אירע קודם המפגש הראשון בין דוד ומפיבושת (לעיל פרק ט'). ברם, אפשר שהדבר קרה עוד לפני מרד אבשלום, ושהוא אחת העילות לדברי הבלע של שמעי בן גרא לדוד בזמן בריחתו מירושלים: "צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל. הֵשִׁיב עָלֶיךָ ה' כָּל דְּמֵי בֵית שָׁאוּל אֲשֶׁר מָלַכְתָּ תַּחְתָּו..." (ט"ז, ז–ח). כפי שציינו שם (שיעור 35), ייתכן שבדברים אלו כיוון שמעי גם להריגת שבעה מצאצאי שאול.
[11]  פסוק זה קשה עד מאוד: ראשית, לעיל ו', כג נאמר "וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ"; שנית, אמנם מיכל נישאה בזמן מסוים לאיש אחר, אך איש זה היה, כזכור, פלטי בן ליש (ראה שמ"א כ"ה, מד ושמ"ב ג', טו ובשיעורינו שם [שיעור 49 לספר שמ"א ושיעור 6 לספר שמ"ב]), ואילו לעדריאל בן ברזילי המחולתי נישאה מרב אחותה (שמ"א י"ח, יט)!
רוב המפרשים הלכו בעקבות דברי חז"ל (סנהדרין דף יט ע"ב) כי מדובר בבניה של מרב, אלא שמיכל גידלה אותם, ועל כן נקראו על שמה.
     פירוש יוצא דופן הציע אחד מגדולי מדקדקי ספרד במאה הי"א, ר' יונה אבן ג'נאח. אבן ג'נאח מביא (ספר הרקמה פרק כ"ח) רשימה של עשרות מקומות במקרא שנתחלפה בהם מילה אחת במילה אחרת בגלל דמיון ביניהן, והוא מציין בה גם לפסוק שלנו; לדעתו הכוונה למרב, ונתחלף שמה במיכל כי "היא אחותה". גישה זו תמוהה עד מאוד, וכבר זיכתה את אבן ג'נאח בהערה חריפה של ר' אברהם אבן עזרא: "ומפרש גדול היה בספרד, והוא פירש ספרים בדקדוק, ופירש ואמר כי 'צדקיהו' תחת 'יהויקים' (עיין דניאל א', א); וככה אמר 'ואחרי אבשלום לא נטה' (מל"א ב', כח) כי הוא 'שלמה'... וככה מלות רבות כמו מאתים. ואת כולם ישא רוח, כי איך יתכן בלשון שאדם ידבר מלה ורצונו מלה אחרת? והאומר בזה מהמשוגעים הוא נחשב, וכבר פירשתי כולם, וטוב לו שיאמר 'לא ידעתי' ולא יהפך דברי א‑להים חיים".
     עם זאת, אפשר שדווקא בנידוננו יש לאחוז בדברי אבן ג'אנח, אם כי יש לבארם באופן שונה לחלוטין. נראה ברור שאכן צריך היה להיכתב כאן 'מרב'. אלא שהמקרא מבקש להדגיש, שדוד מילא את חובתו כלפי הגבעונים ללא כל נגיעה אישית, וגם לוּ היה מדובר בילדיה של מיכל –דהיינו בילדים שלו, במידה זו או אחרת – לא היה נמנע מלמסרם.
[12]  שבועה זו נזכרת פעמיים בשמ"א כ': "וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת דָּוִד בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כִּי אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ" (שם, יח); "וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן לְדָוִד לֵךְ לְשָׁלוֹם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ שְׁנֵינוּ אֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' לֵאמֹר ה' יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעִי וּבֵין זַרְעֲךָ עַד עוֹלָם" (שם, מב – וכאן נזכר שהשבועה הייתה בשם ה', כאמור אצלנו).
[13]  ואף לא את בנו הקטן מיכה, שכבר נזכר לעיל ט', יב (ועיין דה"א ח', לד).
[14]  וכזעקתו של איוב: "אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי" (איוב ט"ז, יח). רעיון זה עומד גם ביסוד הפסוק "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ" (במדבר ל"ה, לג): אין הארץ מיטהרת מן הרצח עד שייענש הרוצח.
[15]  ההבדל בין הקרי והכתיב הוא בחלוקת האותיות בין התיבות. וכבר עמדנו על תופעה זו ועל תופעות דומות לה לעיל פרק ה' (שיעור 10 הערה 7).
[16]  הכתוב מוסב על המסופר בשמ"א ל"א, ח–יג: הפלשתים תלו את גוויות שאול ובניו בחומת בית שאן, ואנשי יבש גלעד הסתכנו, הורידו אותן משם בלילה וקברו אותן תחת האשל ביבש גלעד.
[17]  אמנם בשמ"א ל"א, יב נאמר "וַיִּקְחוּ אֶת גְּוִיַּת שָׁאוּל וְאֵת גְּוִיֹּת בָּנָיו מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן וַיָּבֹאוּ יָבֵשָׁה וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם שָׁם" – משמע ששרפו את הגוויות; אך בפסוק שלאחריו נאמר "וַיִּקְחוּ אֶת עַצְמֹתֵיהֶם וַיִּקְבְּרוּ תַחַת הָאֶשֶׁל בְּיָבֵשָׁה", ואם כן, הקושי הוא כבר שם. הגישות השונות ביישוב הסתירה הובאו בשיעורנו שם (שיעור 57 הערה 9).
[18]  צֵלָע היא עיר בנחלת בנימין (עיין יהושע י"ח, כח).
[19]  כגון "וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה" (שמות ט', לג); "כַּאֲשֶׁר נִתַּךְ אַפִּי וַחֲמָתִי עַל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם כֵּן תִּתַּךְ חֲמָתִי עֲלֵיכֶם בְּבֹאֲכֶם מִצְרָיִם" (ירמיהו מ"ב, יח). ועיין נחום א', ו ואיוב ג', כד.
[20]  וכן מפורש בשמ"א י"ב, יז: "הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל ה' וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה' ". ועיין מסכת תענית דף ב ע"ב.
[21]  ייתכן שסיפור זה הוא הרקע לסיפור חוני המעגל (תענית כג ע"א), שאף שם בתחילה "ירדו בזעף, עד שכל טפה וטפה כמלא פי חבית, ושיערו חכמים שאין טפה פחותה מלוג. אמרו לו תלמידיו: רבי, ראינוך ולא נמות, כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא לאבד העולם!".