דוד, ציבא ושמעי בן גרא

  • הרב אמנון בזק
פרק ט"ז (1) / דוד, ציבא ושמעי בן גרא
 
א. החטא
לאחר שהתחיל לרדת בשיפולי הר הזיתים, דוד פוגש במפתיע באישיות בלתי-צפויה, ומתרחשת דרמה קצרה:
(א) וְדָוִד עָבַר מְעַט מֵהָרֹאשׁ[1] וְהִנֵּה צִיבָא נַעַר מְפִיבֹשֶׁת לִקְרָאתוֹ וְצֶמֶד חֲמֹרִים חֲבֻשִׁים וַעֲלֵיהֶם מָאתַיִם לֶחֶם וּמֵאָה צִמּוּקִים וּמֵאָה קַיִץ[2] וְנֵבֶל יָיִן: (ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל צִיבָא מָה אֵלֶּה לָּךְ וַיֹּאמֶר צִיבָא הַחֲמוֹרִים לְבֵית הַמֶּלֶךְ לִרְכֹּב וְהַלֶּחֶם וְהַקַּיִץ לֶאֱכוֹל הַנְּעָרִים וְהַיַּיִן לִשְׁתּוֹת הַיָּעֵף בַּמִּדְבָּר: (ג) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ וְאַיֵּה בֶּן אֲדֹנֶיךָ וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ הִנֵּה יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִַם כִּי אָמַר הַיּוֹם יָשִׁיבוּ לִי בֵּית יִשְׂרָאֵל אֵת מַמְלְכוּת אָבִי: (ד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְצִבָא הִנֵּה לְךָ כֹּל אֲשֶׁר לִמְפִיבֹשֶׁת וַיֹּאמֶר צִיבָא הִשְׁתַּחֲוֵיתִי אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ:
זהו הפרק השני במערכת היחסים המורכבת שבין דוד, ציבא ומפיבושת, שעל ראשיתה עמדנו בהרחבה לעיל פרק ט' (שיעור 19). ראינו שם כי לאחר מות שאול השתלט ציבא על נכסי בית שאול ודחק את רגלי מפיבושת הפיסח, שחי בעבר הירדן אצל מכיר בן עמיאל. דוד, שביקש לגמול חסד עם יהונתן בן שאול, אביו של מפיבושת, תיקן את המצב, החזיר את הנכסים לידי מפיבושת, ואף אירח אותו על שולחנו דרך קבע. עוד ציינו שם כי ציבא המתין לשעת כושר להחזרת המצב לקדמותו. שעת כושר זו הגיעה כעת.
ציבא מביא לדוד צידה לדרך, וכשדוד שואל היכן מפיבושת, הוא מספר שהלה נותר בירושלים בציפייה להשבת הממלכה לידיו. דוד פוסק מיד "הִנֵּה לְךָ כֹּל אֲשֶׁר לִמְפִיבֹשֶׁת". פסיקה זו מעוררת תמיהה, מכמה סיבות:
א.  דוד פוסק בלא לשמוע את הצד השני.
ב.  דוד פוסק על פי דבריו של ציבא, שהוא ללא ספק נוגע בדבר, על פי המתואר בפרק ט'.
ג.   דוד מתעלם מן העובדה שמפיבושת נכה, ולכן אינו נייד ותלוי באחרים.
ד.  גם הטענה ששם ציבא בפי מפיבושת מגוחכת לחלוטין: האומנם יעלה על הדעת שמפיבושת סבר לתומו כי מרד אבשלום, שתוכנן בקפידה רבה, לא נועד אלא להשיב למלכות את מפיבושת הפיסח, נצר לבית שאול?!
ובכן, מה גרם לחטא זה? כיצד טעה דוד טעות חמורה כל כך? מובן שניתן לתלות זאת בנסיבות שהיה נתון בהן: דוד היה במצוקה קשה, וכשבאה לו עזרה,[3] נטה באופן טבעי למי שסייע לו, ולא דקדק במניעיו.[4] ברם, נראה שהתשובה לעניין מורכבת יותר, ושורשה בעבר – במערכת היחסים שבין דוד ובין אביו של מפיבושת, יהונתן בן שאול.
בשיעורינו לספר שמ"א, ובמיוחד בשיעורינו לפרק כ' שם (שיעורים 39–40), הרחבנו את הדיבור על מורכבות היחסים שבין דוד ויהונתן. ראינו שם כי למרות האהבה הגדולה שבין שני האישים – אהבה שנעשתה סמל ל"אהבה שאינה תלויה בדבר" (אבות פ"ה מט"ז) – לא התגשמו חלומותיו של יהונתן על מלכות משותפת עם דוד (עיין שמ"א כ"ג, יז). ביארנו כי למרות אהבה זו, נותר מחסום אחד שיהונתן לא עבר. גם בסוף פרק כ' בשמ"א, ששם הגיעה מסירותו של יהונתן לדוד לשיאה, עדיין נותרו משני צדי המתרס: "וַיָּקָם וַיֵּלַךְ, וִיהוֹנָתָן בָּא הָעִיר" (שמ"א כ"א, א). יהונתן לא היה יכול לנטוש את מקומו לצד אביו, ובכך כרך את גורלו בגורל אביו: תחת להיות משנה למלך דוד, נפל בקרב לצד שאול.
כיצד ראה זאת דוד? האם הבין ללבו של יהונתן? כלום חש בעומק הדילמה הטרגית שהיה נתון בה? או שמא ציפה ממנו להצטרף אליו, ואולי אף יותר מכך: שמא קיננה אי שם בתודעתו המחשבה שלמרות הצהרותיו, יהונתן מעוניין להישאר לצד אביו כדי לירש בבוא היום את מקומו?
דומה שהישארות יהונתן לצד שאול אכן הטרידה את דוד. דוד מקונן: "שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ" (א', כג); ומבין השיטין עולה כאבו הגדול: לולא נשארת, יהונתן, לצד אביך בחייו, לא היית מוצא עמו את מותך!
כך גם תובן התופעה המעניינת, שהשורש אה"ב מתאר רק את יחסו של יהונתן לדוד,[5] ובשום מקום לא נאמר שדוד אהב את יהונתן; ואף בקינתו אמר דוד "נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים" (שמ"ב א', כו). אין ספק שלדוד היו רגשות עמוקים כלפי יהונתן ("נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד" [שם]), אך העדר הפועל אה"ב – אל מול ריבוי היקרויותיו אצל יהונתן – אומר דרשני, ודומה שהוא נובע מאותה מידה של אכזבה שחש דוד מן העובדה שיהונתן לא הצטרף אליו בנדודיו.[6]
ובכן, ייתכן שבשעה ששמע דוד שמפיבושת יושב בירושלים ומצפה לקבל את המלכות, מתעוררת בו – אולי בתת-מודע – תחושת האכזבה והתסכול מהתנהגותו של יהונתן בעבר, בבריחתו הקודמת למדבר יהודה. הוא מזהה דפוסי התנהגות מקבילים אצל האב והבן, והדבר מקשה עליו עוד יותר לשקול את הדברים בהיגיון. שוב אין הוא יכול לדון בדבר בכובד ראש ובאובייקטיביות, והוא ממהר להכריז: "הִנֵּה לְךָ כֹּל אֲשֶׁר לִמְפִיבֹשֶׁת!".
פרשה מורכבת זו טרם באה אל סופה. בפרק י"ט נחזור אליה בע"ה, ונעמוד על סיומה הטרגי.
ב. העונש
העונש על מעשהו של דוד אינו מאחר לבוא:
(ה) וּבָא הַמֶּלֶךְ דָּוִד עַד בַּחוּרִים וְהִנֵּה מִשָּׁם אִישׁ יוֹצֵא מִמִּשְׁפַּחַת בֵּית שָׁאוּל וּשְׁמוֹ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא[7] יֹצֵא יָצוֹא וּמְקַלֵּל: (ו) וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים אֶת דָּוִד וְאֶת כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם וְכָל הַגִּבֹּרִים מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ: (ז) וְכֹה אָמַר שִׁמְעִי בְּקַלְלוֹ צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל: (ח) הֵשִׁיב עָלֶיךָ ה' כָּל דְּמֵי בֵית שָׁאוּל אֲשֶׁר מָלַכְתָּ תַּחְתָּו וַיִּתֵּן ה' אֶת הַמְּלוּכָה בְּיַד אַבְשָׁלוֹם בְּנֶךָ וְהִנְּךָ בְּרָעָתֶךָ כִּי אִישׁ דָּמִים אָתָּה:
קשה שלא לראות את הקשר שבין החטא ובין העונש: בפסיקתו לטובת ציבא פגע דוד לא רק במפיבושת, אלא בבית שאול כולו. אשר על כן, מיד לאחר מכן הוא נתקל באיש ממשפחת בית שאול, המקלל אותו ומסקלו באבנים.
לגופו של עניין, ברור שטענתו של שמעי בן גרא איננה מוצדקת. שמעי מאשים את דוד בשפיכת דמי בית שאול, כדרכם של מלכים להשמיד את בית המלוכה שקדם להם.[8] סביר להניח שבייחוד האשים שמעי את דוד בהריגת איש בושת בן שאול[9] ובהריגת אבנר בן נר,[10] בן דודו של שאול ושר צבאו; ושמא האשימוֹ אף בדמיהם של שבעת צאצאי שאול שהוקיעו הגבעונים (עיין להלן פרק כ"א).[11] אך כבר ראינו שלדוד לא הייתה כל כוונה לפגוע באנשים אלו, אדרבה, הוא נהג תמיד בזהירות מרובה הן בשאול עצמו, שאותו היו לו שתי הזדמנויות להרוג (עיין שמ"א פרקים כ"ד וכ"ו), הן בצאצאיו. אמנם יואב בן צרויה הרג את אבנר, ורכב ובענה הרגו את איש בושת; אך הם פעלו מעניין אישי, ולא כשלוחיו של דוד, ומעשיהם הביאו לו מורת רוח.[12]
על כל פנים, עבור דוד היה מעשהו של שמעי עונש – ולא רק על פרשת בת שבע, אלא גם על פסיקתו המוטעית בעניין ציבא ומפיבושת.
בשלב זה מתפתח במחנה דוד ויכוח:
(ט) וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֶל הַמֶּלֶךְ לָמָּה יְקַלֵּל הַכֶּלֶב הַמֵּת הַזֶּה אֶת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶעְבְּרָה נָּא וְאָסִירָה אֶת רֹאשׁוֹ: (י) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרֻיָה כֹּה יְקַלֵּל כִּי ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת דָּוִד וּמִי יֹאמַר מַדּוּעַ עָשִׂיתָה כֵּן: (יא) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי וְאֶל כָּל עֲבָדָיו הִנֵּה בְנִי אֲשֶׁר יָצָא מִמֵּעַי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי וְאַף כִּי[13] עַתָּה בֶּן הַיְמִינִי הַנִּחוּ לוֹ וִיקַלֵּל כִּי אָמַר לוֹ ה': (יב) אוּלַי יִרְאֶה ה' בְּעֵינִי [בעוני כתיב][14] וְהֵשִׁיב ה' לִי טוֹבָה תַּחַת קִלְלָתוֹ הַיּוֹם הַזֶּה:
ויכוח זה אופייני מאוד למערכת היחסים שבין דוד ובין בני אחותו צרויה. אין זה הוויכוח הראשון של דוד עם אבישי בן צרויה בעניין רצונו של הלז להרוג אדם. הוויכוח הקודם היה בשעת המרדפים של שאול אחרי דוד, כשירדו השניים למחנה שאול השרוי בתרדמת א‑לוהים (שמ"א כ"ו):
וַיָּבֹא דָוִד וַאֲבִישַׁי אֶל הָעָם לַיְלָה וְהִנֵּה שָׁאוּל שֹׁכֵב יָשֵׁן בַּמַּעְגָּל וַחֲנִיתוֹ מְעוּכָה בָאָרֶץ מְרַאֲשֹׁתָו וְאַבְנֵר וְהָעָם שֹׁכְבִים סְבִיבֹתָו. וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי אֶל דָּוִד סִגַּר אֱ‑לֹהִים הַיּוֹם אֶת אוֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ וְעַתָּה אַכֶּנּוּ נָא בַּחֲנִית וּבָאָרֶץ פַּעַם אַחַת וְלֹא אֶשְׁנֶה לוֹ. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי אַל תַּשְׁחִיתֵהוּ כִּי מִי שָׁלַח יָדוֹ בִּמְשִׁיחַ ה' וְנִקָּה. וַיֹּאמֶר דָּוִד חַי ה' כִּי אִם ה' יִגָּפֶנּוּ אוֹ יוֹמוֹ יָבוֹא וָמֵת אוֹ בַמִּלְחָמָה יֵרֵד וְנִסְפָּה. חָלִילָה לִּי מֵה' מִשְּׁלֹחַ יָדִי בִּמְשִׁיחַ ה'                       (שמ"א כ"ו, ז–יא).
נשים לב לדמיון שבין שני הסיפורים: בשני המקרים אבישי מבקש את רשותו של דוד להרוג את יריבו ("אכנו נא", "אעברה נא"); ובשני המקרים דוד מסרב – אף שהוא מכיר כי יריבו בן מוות – ומניח את הדין לקב"ה. אמנם יש הבדל בין הסיבות שנתן דוד להתנגדותו: להריגת שאול התנגד דוד משום היותו "משיח ה'", ואילו בשמעי סירב לפגוע מפני שראה בו שליח מאת ה' להענישוֹ.
התואר "בני צרויה" מוסב גם על יואב, ודוד כבר נקט בו בנוגע למעשה אלים אחר של בני צרויה – הריגת אבנר בן נר, שאף היא לא הייתה מוצדקת, ואף באה בעיתוי רע במיוחד (עיין פרק ג' ובשיעורים 6–8 שם): "וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי יְשַׁלֵּם ה' לְעֹשֵׂה הָרָעָה כְּרָעָתוֹ" (ג', לט). גם שם אמר דוד שה' הוא השופט, אלא ששם אמר זאת על שיפוטו של הקב"ה את בני צרויה עצמם. דוד רואה אפוא את דברי אבישי כאן כחלק מן התופעה הכללית של "בני צרויה", שאינם יודעים לרסן את עצמם במקום שנדרש ריסון.
על כל פנים, דוד נכון להמשיך לסבול את הייסורים, ושמעי בן גרא איננו מרפה ממנו:
(יג) וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַאֲנָשָׁיו בַּדָּרֶךְ וְשִׁמְעִי הֹלֵךְ בְּצֵלַע הָהָר לְעֻמָּתוֹ הָלוֹךְ וַיְקַלֵּל וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים לְעֻמָּתוֹ וְעִפַּר בֶּעָפָר: (יד) וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ עֲיֵפִים וַיִּנָּפֵשׁ שָׁם:
כמו לסיפור ציבא ומפיבושת, גם לסיפור זה יש המשך בסיומו של מרד אבשלום בפרק י"ט, ובע"ה נעמוד עליו שם. אך נזכיר כבר כאן כי אף שבשעה זו לא רצה דוד לפגוע בשמעי, אין לראות בכך מחילה על מעשיו. אדרבה, דומה שדוד נשא כל חייו את ההשפלה והבושה שספג משמעי בן גרא, ועל כן תפס הלז מקום מיוחד בצוואתו לשלמה: "וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם... וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל" (מל"א ב', ח–ט). ציווי זה מחדד את קבלת הדין של דוד כעת: קללתו של שמעי פגעה בדוד מאוד, אך הוא קיבל את ייסוריו באהבה ובהבנה מלאה שהם עונש מאת ה' על עוונותיו.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אמנון בזק, תש"ע
עורך: בעז קלוש
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
לביטול רישום לשיעור:
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
*
**********************************************************
*
 
 
 

[1]   מראש הר הזיתים.
[2]   דבלת תאנים.
[3]   מתנתו של ציבא מזכירה מאוד מתנה אחרת שניתנה לדוד – מתנתה של אביגיל, אשת נבל הכרמלי: "וַתְּמַהֵר אֲבִיגַיִל וַתִּקַּח מָאתַיִם לֶחֶם וּשְׁנַיִם נִבְלֵי יַיִן וְחָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּיֹת וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי וּמֵאָה צִמֻּקִים וּמָאתַיִם דְּבֵלִים וַתָּשֶׂם עַל הַחֲמֹרִים" (שמ"א כ"ה, יח). נראה שבדרך זו המקרא מחזק את התחושות שחש דוד בשעת החלטתו: נבל השיב לדוד "רָעָה תַּחַת טוֹבָה" (שם, כא), וכעת דוד סבור כי גם מפיבושת נוהג כלפיו כך.
[4]   ציבא מתגלה כאן כאיש ערום במיוחד: הוא 'מהמר' שדוד ישוב למלכות ויקיים את הבטחתו. ספק אם רבים בעם ישראל ניחנו בראייה רחוקה דייה להאמין בשעה זו ביכולתו של דוד לחזור למלכותו.
[5]   ראה שמ"א י"ח, א, ג; כ', יז (שלוש פעמים בפסוק!).
[6]   יש בכך מידה של דמיון ליחסיו עם אחות יהונתן, מיכל בת שאול, וגם על כך עמדנו בהרחבה בשיעורים על פרקי מיכל.
[7]   שֵם זה טיפוסי מאוד לשבט בנימין: בשם שמעי נקרא גם נציב שלמה בארץ בנימין (מל"א ד', יח), ואף סבו של מרדכי (אסתר ב', ה); וגרא היה אחד מבניו של בנימין (בראשית מ"ו, כא), וכך נקרא גם אביו של אהוד, מן השופטים משבט בנימין (שופטים ג', טו).
[8]   כשם שהשמיד בעשא את בית ירבעם (מל"א י"ד, יד; ט"ו, כז–ל) ויהוא את בית אחאב (מל"ב ט', ו–י; י', יא).
[9]   עיין לעיל פרק ד' ובשיעורים 9–10 שם.
[10]  עיין לעיל פרק ג' ובשיעורים 7–8 שם.
[11]  אמנם פרשה זו באה רק בפרק כ"א, אך פרקים כ"א–כ"ד הם נספחים לספר, שאינם מסודרים בסדר כרונולוגי, ואפשר שהאירועים הנזכרים בהם קרו בשלבים מוקדמים יותר בחיי דוד. מכל מקום, ברור לחלוטין שאין להאשים את דוד בהריגתם של אלו, שנעשתה בצו ה' כדרך להפסקת הרעב, עיין שם.
[12]  לכל היותר ניתן להאשים את דוד בחוסר זהירות מפני מגמותיהם של אנשים אלו, וכפי שציינו שם. אך ברי שאחריות עקיפה זו רחוקה מאוד מן המגמות השליליות שייחס שמעי בן גרא לדוד.
[13]  הצירוף "ואף כי", משמעו בדרך כלל 'קל וחומר', כפי שהערנו בעבר (ראה שיעורינו לספר שמ"א – שיעור 26 הערה 6, שיעור 41 הערה 5 ושיעור 44 הערה 2; ובשיעורינו לספר שמ"ב, שיעור 10 הערה 3).
[14]  רד"ק מסביר שלפי הכתיב, "בעוני", הכוונה היא שה' יראה בעוניו של דוד (בדומה לאמור בבראשית כ"ט, לב: "וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי"). בביאור הקרי, "בעיני", נחלקו המפרשים: רש"י פירש "בדמעת עיני"; רד"ק – "כמו בעניני שאני בו"; ואילו רלב"ג הציע "בעבור עיני והרצון בזה בעבור מה שעיני רואה מהבזויים האלו ואני סובלם לכבוד הש"י".