דחיית הברית (2)

  • הרב דוד ברופסקי
בשבוע שעבר התחלנו לדון במצבים שבהם המילה חייבת להידחות. הערנו כי המשנה (שבת קלז ע"א) מלמדת בנוגע לילד חולה, כי אין למול אתו עד שיבריא. הגמרא, בעקבותיה (שם ויבמות עא ע"ב) מבחינה בין ילד הסובל מחולי מינורי או אי נוחות, שלגביו אכן צריך רק לחכות עד להבראתו, לבין ילד הסובל מחולי קשה יותר, שצריך לדחות את ברית המילה שלו בשבעה ימים מעת לעת (כלומר 7 כפול 24 שעות. ראו שולחן ערוך רסב, ב). דנו במקרה הנפוץ של צהבת תינוקות, האם יש לבצע במקרה זה את הברית ומתי.
בשבוע זה, נדון במקרה אחר שבו יש לדחות את הברית כתוצאה משיקולים רפואיים.
 

היפוספדיאס

'היפוספדיאס' היא מצב מולד שבו השופכה – צינור הפותח בדרך כלל את קצה הפין ומאפשר זרימה תקינה של השתן או נוזל הזרע – אינו מגיע עד לקצהו של הפין. במקרים אלו, הפתיחה מופיעה מתחת לראשו של איבר המין, על ה'פיר', ובמקרים נדירים בשק האשכים ('הביצים'). היפוספדיאס היא המחלה המולדת השנייה בשכיחותה במערכת הרבייה הזכרית, והיא מופיעה אצל אחד מכל 250-300 זכרים.

תופעה זו מופיעה בספרות ההלכתית כבר בתקופת הראשונים. הרא"ש (בתשובותיו, לג, ד) למשל, דן האם מי 'שלא היה נקב בפי האמה אלא סמוך לכיס יש לו נקב ודרך שם יטיל מימיו' ראוי לבא בקהל. מספר אחרונים, כולל החתם סופר (ו, ליקוטים סד), חבצלת השרון (אבן העזר יב) והאבני נזר (יו"ד שכב), מתייחסים לאספקטים שונים של מצב זה. באופן מעניין, הבן איש חי (1835-1909) כותב בספר התשובות שלו רב פעלים (אבן העזר ג, יב) כי היפוספדיאס היה נפוץ ביותר בתקופתו בעיר בגדד, שבה כיהן כרב, והוא מביע את תדהמתו מכך שהמחלה נראית נדירה בהרבה באירופה.
במקרים קשים יותר, הפגם מתוקן באמצעות ניתוח, המבוצע בדרך כלל 6-12 חודשים לאחר הלידה, ולפעמים אף מאוחר יותר. בכמה מן המקרים, המנתח משתמש בחלק מן העורלה כאשר הוא מבצע את התיקון הכירורגי שנועד לכסות את השטח הפתוח. העורלה נתפסת במקרה זה כחתיכת העור היחידה המתאימה לסוג זה הליך כירורגי.
ההיפוספדיאס עלול אפוא להציב בפנינו שלושה אתגרים אפשריים. האחד הוא קוסמטי; השני הוא הקושי בהפרשת השתן בצורה תקינה, ולעיתים גם בהפרשת הזרע ובעקבות כך יהיה מנוע מלהביא ילדים לעולם. אורולוג מקצועי צריך לקבוע בכל מקרה לגופו האם התופעה חמורה עד כדי שהיא נצרכת בהתערבות כירורגית.
בנוגע להלכות ברית מילה, ההיפוספדיאס מעלה שאלה חשובה: האם יש לדחות את הברית עד לאחר ביצועו של הניתוח (לתיקון ההיפוספדיאס) ואם כן – מהי ההצדקה ההלכתית לדחייה שכזו? ומן הצד השני, האם יש דרך לבצע ברית מילה חלקית במועדה, תוך כדי השארת חלק מעור העורלה על מנת שניתן יהיה לבצע את הניתוח מאוחר יותר?
 

דחיית ברית מילה כתוצאה מהיפוספדיאס

נראה כי שאלה זו יכולה לקבל תשובה על פי דיון דומה שהתרחש בתחילת המאה העשרים בפולין. בשנת 1904, רבה של פלונסק, הרב צבי יחזקאל מיכלסון, פנה למספר פוסקים מרכזיים בשאלה הנוגעת לילד שנולד עם רגל עקומה. הרופאים התעקשו כי אם הברית תבוצע ביום השמיני ללידתו, הם לא יוכלו שוב לתקן את המצב האורתופדי והרגל תישאר עקומה, מה שיותיר את הילד בעל מום.
הרב מלכיאל צבי טננבאום (דברי מלכיאל ה, קמח) דגל בעמדה לפיה הניתוח האורתופדי יכול להתבצע בילד רק לפני היום השמיני. החובה למול את הילד חלה עליו מיד ביום השמיני, ואין אפשרות לסלק חובה זו בשל הדאגה לרגלו של הילד.
הרב אברהם בורנשטיין מסוכטשוב (1838-1910), הידוע בכינוי 'הסוכטשובר' מעלה גם הוא טענות דומות לאלו של ה'דברי מלכיאל'. על כל פנים, הוא מסיק לבסוף כי הברית יכולה להידחות (אבני נזר ב, שכא). הוא מעיר כי הרמ"א (או"ח תרנו, א) פוסק כי אדם לא צריך לבזבז יותר מחמישית מממונו בשביל לקיים מצוות עשה. לפי זה, גם במקרה המדובר, הילד בוודאי פטור מלהסתכן במום קבוע בשביל לקיים את מצוות המילה בזמנה.
[סוגיה זו – עד כמה אדם צריך לסכן את נוחותו או אף את בריאותו על מנת לקיים מצוות עשה – נידונה באריכות על ידי הפוסקים גם בהקשרים נוספים. למשל, הגמרא (נדרים מט ע"ב) מספרת כי לאחר ששתה כמה כוסות יין במהלך סדר פסח, סבל ר' יהודה מכאב ראש רציני שנמשך עד שבועות (ראו בשולחן ערוך או"ח תעב, י, ובמשנה ברורה שם, ס"ק י) בדומה לכך, דנים כמה מהאחרונים האם אדם חייב לאכול מרור בפסח על אף שהדבר עלול לגרום לו צער רב (בשמים רא"ש צד; בניין שלמה מז).]
יש המציעים כי ניתן לדחות את ברית המילה כתוצאה מחשש ל'סכנת איבר'. למשל, הגמרא (יבמות עב ע"א) פוסקת כי אין למול את מי שערלתו 'משוכה', מכיוון שהמילה עלולה לסכן אותו. ואכן, יש המצטטים את דברי הש"ך (יו"ד קנז, ג) הפוסק, בהקשר אחר, כי יש לראות 'סכנת איבר' באופן דומה לסכנת נפשות, ולפיכך אין לסכן איבר על מנת לקיים מצוות עשה.
הרב יעקב ברייך (אבן העזר כז) נשאל בנוגע למילה של ילד הסובל מהיפוספדיאס. הוא נסמך על תשובתו של האבני נזר כמקור המאפשר את דחייתה של הברית. הוא מוסיף כי הגמרא (נדרים סד ע"ב) משווה אדם ללא ילדים לאדם מת, ולפיכך הוא טוען כי בכל מקרה מצוות עשה לא צריכה לגבור על הסיכון למצב שבו תימנע מאדם האפשרות להביא ילדים לעולם.
כמה אחרונים מעלים שיקולים נוספים. למשל, הרב אריה לייב גרוסנס מעיר כי החובה למול את הילד מחייבת את האב, ולא את הילד, ואילו לאב אין רשות לחבול באדם אחר (בילד) על מנת לקיים את מצוותו שלו.
לבסוף, הרב יהודה לייב צירלסון (ארזי לבנון סא) מצטט את הסוגיה התלמודית (סנהדרין עג ע"א) המלמדת כי בדיוק כפי שאדם מחויב להחזיר את אבידת רעהו ('והשבתו לו', דברים כב, ב), כך גם חל על כל אדם החיוב להציל את נפשו של חבירו. הוא כותב כי היגיון זה תקף באותה המידה גם להצלתו של איבר.
 

מילת ילד הסובל מהיפוספדיאס

הרב יעקב בריש (חלקת יעקב יו"ד קמה) בתשובה מאוחרת יותר, מציע כי בזמנים מסוימים המילה יכולה להיעשות באופן תקין מבחינה הלכתית מבלי שתיפגע האפשרות לבצע 'ניתוח מתקן' בשלב מאוחר יותר.
הוא מעיר כי האחרונים נחלקו בנוגע לדרישה הפיזית המדויקת של המילה. הוא מספר כי החכמת אדם (קמט, יז) מגנה מוהלים שחותכים רק חלק מהעורלה. ביקורת דומה נאמרה על ידי החמודי דניאל, המובא בפתחי תשובה (יו"ד רסד, יג). פוסקים אחרים, כמו ר' חיים מצאנז בשו"ת 'דברי חיים' (יו"ד ב, קיד-קיח) כותבים כי על אף שהמוהל צריך לכתחילה לחתוך ולהסיר את הערלה כולה, בדיעבד המילה כשרה כל עוד העטרה חשופה לגמרי. למסקנה דומה מגיע גם המהר"ם שיק (יו"ד רמה). האחרונים (ראו בדברי יציב, יו"ד רנט; שבת הלוי ו, קמח) חלוקים ביניהם האם הערלה חייבת להיחתך, אפילו לפי הדעות המחמירות, או שמא באופן תיאורטי ניתן למשוך אותה אל מתחת לעטרה, כל עוד היא איננה חוזרת למקומה.
הרב בריש מציע כי לפי דעות אלו, העורלה יכולה להיחתך מעט ובעדינות ולהימשך ללמטה, באופן כזה שישאיר חלק גדול מספיק של העורלה שלם, עבור הניתוח העתידי. הרב יוסל'ה ויזברג מספר בספרו 'אוצר הברית' (ג, שסב-ג) כי הוא התייעץ עם פוסקים חשובים ועם רופאים בכירים בנוגע לאפשרות זו, והוא הגיע למסקנה כי במקרים מסוימים מדובר אכן באפשרות מעשית.
יש המעידים (הרב בניהו שנדורפי, תחומין לג) כי החזון אי"ש הורה לבצע את ברית המילה על ידי משיכת הערלה אל מתחת לעטרה והחזקתה שם עם תחבושת, אפילו מבלי לחתוך את העורלה כלל. גם כאשר הערלה עלולה לאחר מכן לחזור ולכסות את העטרה, מכיוון שהעטרה נגלתה לגמרי בשעת הברית, בהליך שלווה בדימום, ויש בכך די.
הרב אליעזר וולדנברג (ציץ אליעזר יח, נא) מתנגד בחריפות לניסיונות לבצע ברית חלקית ו'טקסית', על אף שהוא קורא לאיסוף של מידע רפואי ודעות הלכתיות על מנת להמשיך ולדון בנושא זה. (עמדה זו נתמכת גם בספר פועה, כרך 3, הריון ולידה, 2019).
כפי שצוין לעיל, יש רבים הדוחים את כשרותה של ברית המבוצעת באופן חלקי לפני ניתוח לתיקון ההיפוספדיאס, ועומדים על כך כי לא רק שהברית עצמה היא בעייתית, אלא שבנוסף לכך המוהל עלול לעבור על ידי ההליך על עבירות של חבלה וברכה לבטלה. יתרה מכך, ובאופן החשוב ביותר, ביצוע ברית מילה עלולה למנוע את האפשרות של ניתוח עתידי, שעשוי להיות בעל השלכות עתידיות לכל חייו של הילד. כל מקרה של היפוספדיאס צריך להיבחן היטב על ידי רופא תינוקות, ואורולוג, ולמוהל אסור לנסות ולבצע אפילו ברית חלקית ללא הסכמתם.
 ('בעיות הלכתיות עכשוויות') נראה כמי שחולק על פסיקה זו, והוא מצטט שורה של אחרונים, כולל ר' שלמה קלוגער (תשובות טוב טעם ודעת, יו"ד רכב), ר' יהודה לייב צירלסון (ארזי הלבנון סב), הרב יונתן שטייף (תשובות מהר"י שטייף, סב) והרב משה שטרנבוך (מועדים וזמנים ג, רה) המזהירים בחריפות מלהקשיב לעצת הרופאים במקרה של סימני צהבת. נראה כי בעמדה דומה מחזיק הרב יוסף שלום אלישיב. (נשמת אברהם, כרך ה', רסג).
הרב בלייך מעיר כי התאחדות הרבנים של ארצות הברית ושל קנדה – קבוצת רבנים המאחדת מגוון קהילות חרדיות (הונגריות), פרסמו הצהרה בשנת 1977 (כה בניסן תשל"ז) המזהירה מוהלים שלא להישמע לרופאים המייעצים לבצע את ברית המילה כאשר התינוק סובל מצהבת, ואפילו במקרה של צהבת קלה. בנוסף, הם הורו כי אם הילד נראה צהוב, או שרמת הבילירובין היא מעל 5, הברית צריכה להידחות; אם רמת הבילירובין גבוהה מ-10, הברית צריכה להידחות בשבעה ימים, החל מהיום שבו ירדה רמת הבילירובין מתחת ל-5.
בעוד הצבעה על 'מנהג רווח' במקרה זה היא כמעט בלתי אפשרית, פוסקים רבים מתירים לילד הסובל מצהבת קלה למול, בהתבסס על רמתה של הצהבת, אישורם של הרופאים והתרשמותו של המוהל. למשל, על אף שהרב אליעזר וולדנברג (ציץ אליעזר יג, פא; שם, פג) מסכים באופן עקרוני עם הדעות שאינן מתחשבות בעמדה הרפואית בנוגע לחומרתה של הצהבת, ובכך הוא אוסר לבצע מילה בתינוק חולה צהבת, הוא בכל זאת מתיר למול ברגע שסימני הצהבת מתחילים להיעלם, אם מספר הבילירובין מתחיל גם הוא לרדת. הרב יוסף ויזנברג, בספרו 'אוצר הברית' (כרך ג', עמודים 157-158) מאשר כי הקונצנזוס של הפוסקים בישראל הוא לדחות את הברית אם רמת הבילירובין היא לפחות 12 והוא נמצא במגמת עלייה. ואולם, אם רמת הבילירובין יורדת, אפילו אם היא עומדת על 12 ביום השמיני, ומצבו הבריאותי של הילד נראה כמשתפר, הברית יכולה להתבצע.
העמדות שהובאו לעיל רק ממחישות את הטווח הרחב של הדעות ההלכתיות בסוגיה זו. ההחלטה בנוגע לשאלה האם ומתי לבצע את הברית בכל מקרה ומקרה צריך להיעשות לאחר היוועצות ברופא ובמוהל.
בשיעור הבא, נדון במקרים אחרים שבהם יש לדחות את ברית המילה.
**********************************************************
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי
תרגום: אסף בראון, תש"פ
עורך: יחיאל מרצבך, תש"פ
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                         http://www.etzion.org.il
האתר באנגלית:                     http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5