דיבור אחרי מים אחרונים

  • הרב אליקים קרומביין

*מקובל לומר כי להלכה אין חיוב מים אחרונים בימינו, ואף אל פי כן רבים מחמירים ונוהגים בהם גם בזמן הזה, ובפרט בשבתות. אך על פי רוב, העושים כן אינם רגילים לגמור את "שיר המעלות" לפני שנוטלים את ידיהם, בניגוד להכרעת כמה מהאחרונים, שאין להפסיק בדיבור בין מים אחרונים לברכת המזון - בדומה לאיסור הנהוג בין מים ראשונים לברכת 'המוציא' (עיין במשנה ברורה סימן קע"ט ס"ק ב שהכריע כן). במאמר זה נבדוק את המקורות הנוגעים בדין זה ואת השלכותיהם להלכה.

"תיכף לנטילת ידיים ברכה"

בגמרא בברכות (מב ע"א) נאמר:

"אמר רב, שלוש תכיפות הן: תיכף לסמיכה שחיטה, תיכף לגאולה תפילה, תיכף לנטילת ידיים ברכה".

מהסוגיה שם ברור שהכוונה דווקא למים אחרונים (עיין שם), וכן פירש רש"י שם. בירושלמי דין זה מבואר ביחס למים ראשונים, וכן פסקו הרא"ש ועוד ראשונים להלכה, שיש דין תכיפה גם ביחס למים ראשונים, וכתב הטור (סימן קס"ו):

"אדוני אבי הרא"ש ז"ל היה רגיל אף בראשונים שלא להפסיק ושלא לדבר, והיה רגיל כשהיה מיסב בסעודה עם אחרים שהיה נוטל באחרונה שלא להפסיק ושלא לדבר. ומתוך הירושלמי משמע גם כן דההיא דתיכף לנטילה ברכה דאמים ראשונים קאי, דאיתא התם: 'התוכף ברכה לנטילה אינו ניזוק בכל אותה סעודה' ".

ברא"ש המובא בטור קיים חידוש נוסף, והוא הגדרת איסור זה. הרא"ש גורס הגדרה מחמירה - 'שלא להפסיק ושלא לדבר'. כמדומה שחומרה זו אינה מוזכרת באף אחד מן הראשונים האחרים, לא לגבי מים ראשונים ולא לגבי מים אחרונים. בכל אופן, השולחן ערוך פוסק בעניין זה ש"טוב ליזהר".

השאלה החשובה לענייננו היא, האם חומרתו של הרא"ש לגבי דיבור שייכת גם במים אחרונים. רש"י (ברכות מב.) והרמב"ם (הלכות ברכות סוף פ"ו) מפרשים לגבי מים אחרונים, שחיוב ה'תכיפה' פירושו איסור אכילה, ומדייק הכסף משנה שם שלדעתם מותר לדבר בין נטילה לברכת המזון. יש לבחון, אם כן, מהי דעת הרא"ש לגבי הגדרת האיסור במים אחרונים, והאם הוא מחלק בחובת תכיפה בין מים ראשונים למים אחרונים.

שיטות הפוסקים לגבי דיבור אחרי מים אחרונים

בעקבות הטור, גם השולחן ערוך בסימן קס"ו מביא את הרא"ש, וממליץ לחשוש לדעתו. למרות זאת, בסימן קע"ט הוא פוסק:

 "גמר סעודתו ונטל ידיו מים אחרונים, אינו יכול לאכול ולא לשתות עד שיברך ברכת המזון".

ברור כי השולחן ערוך פוסק בעקבות שיטת רש"י והרמב"ם שהוזכרה לעיל, ועל כן מדייק המגן אברהם אל נכון, שלדעת השולחן ערוך רק לאכול אסור, אבל מותר לדבר אחרי מים אחרונים. גישה זו תואמת את דברי הכסף משנה הנ"ל. עם זאת, מקשה המגן אברהם כיצד ניתן לאסור דיבור אחרי מים ראשונים, על פי דעת הרא"ש, ולהתיר דיבור אחרי מים אחרונים? לכן סובר המגן אברהם להלכה לאסור דיבור גם אחרי מים אחרונים, וכך גם הכריע המשנה ברורה.

מה שנותר לנו הוא ליישב את דברי הבית יוסף, שבסימן קע"ט העלה את טענת המגן אברהם וקיבל אותה בצורה חד משמעית, כפי שנראה להלן, ובשולחן ערוך פסק שרק לאכול ולשתות אסור לפני ברכת המזון. כדי להבין את שיטתו, יש לבחון את טעם האיסור במים ראשונים ואת טעמו במים אחרונים.

מדוע אסור לדבר אחרי נטילת ידיים

הטור בסימן קע"ט פוסק נגד דעת רש"י שהזכרנו לעיל, ומתיר לאכול אחרי מים אחרונים (בתנאי שמברך ברכה ראשונה). הבית יוסף חולק עליו בתוקף, ובין השאר הוא כותב:

"אין להפסיק בין מים אחרונים לברכה אפילו בשיחה, כדאמרינן... תיכף לנטילת ידיים ברכה. ומשמע דלכולי עלמא אמים אחרונים קאי, שהרי אפילו הרא"ש שסובר דקאי אמים ראשונים לאו למעט מים אחרונים אתא... אלמא דאין להפסיק בין נטילה לברכת המזון אפילו בדיבור, וכל שכן שאין להפסיק ביניהם באכילה".

הבית יוסף מקבל כאן את דעת האחרונים שאסור לדבר אחרי מים אחרונים, ומוכיח מכאן שגם לאכול אסור. האיסור לדבר בין מים אחרונים לברכה, לדעת הטור וסיעתו (דרישה וט"ז),  הוא דין בברכת המזון. הברכה מחייבת שמים אחרונים יוצמדו אליה ללא הפסק. אם נטל ואחר כך נמלך לאכול, כל שעליו לעשות הוא ליטול ידיו בשנית בסמוך לברכת המזון. לפי זה ייתכן בהחלט שמותר לאכול אחרי מים אחרונים, אף על פי שאסור לדבר בינם לבין ברכת המזון.

הבית יוסף, לעומתם, הבין את איסור הדיבור אחרי מים אחרונים באותה צורה שיש להבין את איסור האכילה. מהי מהותו של איסור זה? נראה שרש"י והרמב"ם, הפוסקים שלאחר נטילת ידיים אסור לאכול, סוברים שחז"ל קבעו סדר סעודה, שבו כל שלב חייב לבוא במקום הנכון ובזמן הנכון. מים אחרונים מציינים את סוף שלב האכילה, שאחריה מגיע תורה של הברכה. אכילה כעת תפר את הסדר שקבעו חז"ל. בצורה דומה מנמק רש"י (ברכות נב ע"ב) את האיסור להפריד בין מים ראשונים לבין הסעודה על ידי מזיגת הכוס, משום ש"זו מהלכות סעודה היא", כלומר, סדר הסעודה הוא נטילת ידיים ואחר כך תחילת האכילה.

באותו אופן הבין גם הבית יוסף את איסור הדיבור. אין כאן הלכה בהכשר ברכת המזון, הטעונה צירוף למים אחרונים (כדעת האחרונים הנ"ל), אלא שלאחר הנטילה הגיע תורה של ברכת המזון לפי סדר הסעודה שקבעו חז"ל, ואסור לעשות שום דבר אחר - גם לא לדבר.

נמצא שלדעת הבית יוסף, איסור הדיבור הוא פרט בהלכות סדר הסעודה, בעוד שלדעת הטור וסיעתו הוא נדרש על מנת להצמיד את נטילת הידיים לברכה.

חילוק בין מים ראשונים למים אחרונים

נראה שכעת יש ביכולתנו להתמודד עם פסק השולחן ערוך, המחלק בין מים ראשונים למים אחרונים. שהרי אם באנו לבחון את קיומו של איסור דיבור בכל מצב הדורש 'תכיפה', נראה מסברה שיש לבדוק את טעם הדרישה. אם אנו רוצים להצמיד את שני 'בני הזוג' מחמת הקשר האורגני הקיים ביניהם, כגון שהראשון הוא בבחינת מכשיר לשני, יש מקום להחמיר בדרישת התכיפה ולאסור אפילו דיבור. אך אם התכיפה מבוססת רק על הלכה כללית של 'סדר', שלאחר הראשון בא השני, מסתבר שיש להקל. תלות זו, בין חומרת התכיפה לבין יסודה הרעיוני, עולה מדברי הרא"ש שנביא להלן.

כבר הזכרנו שרש"י העיר לגבי מים ראשונים, ש"תיכף לנטילת ידיים סעודה" הוא "מהלכות סעודה", ופירשנו שתכיפה זו מתחייבת כפרט בסדר הסעודה. הרא"ש בחולין, לעומתו, מבין שיש מקום לבסס תכיפה זו על הקשר המהותי שבין נטילת ידיים לאכילה; שהרי כיוון שאסור לאכול בלי נטילת ידיים, הרי היא בבחינת מכשיר ומתיר לאוכל (אם כי נחלקו הראשונים איזה סוג "הכשר" יש כאן בעיקר - טהרת ידיים מלהיות "שניות", או קדושה ו/או נקיות).

בבואו להסביר את היתר האכילה, הקיים לדעתו, אחרי מים אחרונים, כותב הרא"ש:

 "דלא מצינו שיש חשש הפסק בין מעשה לברכה אחרונה, רק בין הברכה ראשונה למעשה חשו להפסק, כגון בין נטילת ידיים וברכת המוציא לאכילה".

אין ספק שהרא"ש רומז כאן למנהג שלו, שלא להפסיק בין נטילה לאכילה, שאותו הוא משווה לאיסור הפסק שבין ברכה ראשונה לאכילה. ברור מדבריו שאיסור הדיבור נובע מהיות הנטילה 'מכשיר' לאכילה, כמו הברכה המהווה 'מכשיר' לאכילה, שלא כהבנתנו ברש"י. מסתבר, אם כן,  שאי אפשר להחמיר במים אחרונים כמו במים ראשונים, אלא אם כן נסביר שגם הם בבחינת הכשר לברכת המזון.

הבנה כזאת אכן אפשרית, ואמנם כך נראה מן הברייתא בברכות (סוף פרק ח), שיש להשוות לעניין זה בין שתי הנטילות:

 "והתקדשתם - אלו מים ראשונים; והייתם קדושים - אלו מים אחרונים; כי קדוש - זה שמן ; אני ה' - זו ברכה".

יש להעיר כי ברייתא זו אינה מציינת את הטעם המרכזי למים אחרונים, שנתקנו בעיקר משום הסכנה שבמלח סדומית, ועל כן אין נוהגים ליטול אותם בזמן הזה, ולכן גם אין עליהם ברכה כמו על מים ראשונים (עיין בטור סימן קפ"א). כך גם על כל פנים מסקנת הרא"ש עצמו (פ"ח ס"ו) שהפסוק הוא אסמכתא, ואין קפידא על מים אחרונים שלא במקום סכנה אלא במקום שנהגו (כמו שמן, המוזכר אף הוא בברייתא הנ"ל ותלוי במנהג).

היות שמדינא מותר לברך בלי נטילת ידיים, נמצא שהנטילה אינה מהווה 'מכשיר' לברכה אפילו במקום שנהגו בה. לאור דברים אלו, ולפי דברי הרא"ש בחולין, יש להסיק שדין תכיפה שבין מים אחרונים לברכה אינו נובע מקשר רעיוני כלשהו שקיים בין השניים, אלא מדין בסדר הסעודה, ועל כן אין להחמיר ב'תכיפה' שלהם כשם שמחמירים במים ראשונים.

 אמנם הבית יוסף לא היה סבור כך בתחילה, ודעתו הייתה שיש לאסור דיבור אפילו על סמך ההלכה של סדר סעודה, כפי שביארנו לעיל, אך מסקנתו בשולחן ערוך תואמת את דעת הרא"ש, שחומר איסור ההפסקה בין נטילה לסעודה נובע מן הקשר האורגני שבין השניים, ממד החסר ביחס שבין מים אחרונים לברכת המזון, ולכן ביניהם ניתן להפסיק בדיבור.

גם החולקים על השולחן ערוך, נראה שמקבלים את הנחת הרא"ש שחומרת איסור ההפסק תלויה בכך שהנטילה היא הכשר לשלב שבא אחריה, אלא שהם סוברים שסברה זו שייכת גם בנטילת מים אחרונים, כמו שרואים בברייתא בברכות, הלומדת מהפסוק "והייתם קדושים" שיש בנטילה זו משום קידוש ידיים. אף על פי שלימוד זה אינו מטיל חובה ממש, הוא קיים כטעם משני, ואפשר להסביר על פיו את הדין של "תיכף לנטילה ברכה".

מסקנה

למעשה, ברור שמי שמקל ומפסיק בין מים אחרונים לברכת המזון, יש לו על מי לסמוך, ובפרט שלדעת רש"י והרמב"ם מוסכם שאין איסור דיבור אחרי מים אחרונים, ולא מצאנו מי שיחלוק עליהם בפירוש עד שהוכיחו האחרונים מן הרא"ש העוסק בדין זה לגבי מים ראשונים. ראינו שדעת המחבר היא שאין הכרח לתלות את שני הדינים זה בזה, וגם ערוך השולחן (סימן קפ"א) פסק כמחבר (עיין בדבריו שהלך בדרך אחרת בהסבר הדברים, ולא נאריך).

לגבי "שיר המעלות" יש מקום להקל על פי דברי שו"ת מהרש"ל (ל"ד) שמותר לדבר דברי תורה אחרי מים ראשונים. על כל פנים ודאי עדיף למי שיכול לצאת ידי המחמירים שיעשה כן, כל עוד הדבר לא יפגע בסועדים האחרים.

 


*המאמר הופיע לראשונה בגיליון 254 של דף הקשר לתלמידי ישיבת הר עציון המשרתים בצה"ל.