דיין זקן בסנהדרין

  • הרב ברוך וינטרוב
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

סנהדרין דף לו – דיין זקן בסנהדרין

"אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים" (לו ע"ב).

היד רמ"ה על אתר מביא שני טעמים לפסול זקן: א. "שכבר שכח צער גידול בנים ואינו רחמני" (לשון רש"י); ב. "ואנו רגילין לפרש: זקן – לפי שדעתו קצרה עליו [=אין לו סבלנות] ואינו רחמני". וכתבו האחרונים שנפקא-מינה לזקן שהוליד (עיין לחם משנה הלכות שגגות פי"ג ה"א): לפי רש"י יהיה כשר, ואילו לפי הרמ"ה, אף הוא פסול.

ברם, נראה שיש נפקא-מינה חשובה יותר בין הפירושים. המשנה במסכת הוריות דנה אימתי מתחייב בית דין להביא פר העלם דבר של ציבור על הוראה שגויה, ושנינו שם:

"...היה אחד מהן גר או ממזר או נתין או זקן שלא ראוי לבנים – הרי זה [=בית הדין] פטור [–מהבאת פר], שנאמר כאן 'עדה' ונאמר להלן 'עדה': מה עדה האמורה להלן כולן ראוין להוראה, אף עדה האמורה כאן – עד שיהיו כולן ראוין להוראה" (הוריות ד ע"ב).

וכתב רש"י שם:

"או זקן שאין ראוי לבנים – וקשיא לי: מפני מה אין ראוי להוראה?"

ולפום ריהטא דבריו תמוהים, שהרי הוא עצמו פירש בסוגייתנו את טעם הפסול – "שכבר שכח צער גידול בנים ואינו רחמני"! אמנם נראה שתמיהתו של רש"י נובעת מהבנתו בטעם הפסול: רחמנות דרושה רק בדיני נפשות, אך לא בהוראת הלכה, לפיכך תמה רש"י מדוע ייפסל הזקן מהוראה. לפירוש הרמ"ה, לעומת זאת, דברי המשנה בהוריות מובנים: מכיוון שהזקן אינו סבלני, אין הוא ראוי לשבת בדין כלל, שהרי אין הוא מקיים את הנחייתם של אנשי כנסת הגדולה "הוו מתונים בדין" (אבות פ"א מ"א).

אף שפירוש הרמ"ה מתאים יותר למשנה במסכת הוריות, נראה כי פירוש רש"י, הקושר פסול זקן לפסול סריס ומי שאין לו בנים, הולם הרבה יותר את הברייתא בסנהדרין. יתרה מכך: כשרות זקן לדון את המסית מוכיחה שאין כאן פסול דיינות, אלא רק פסול ספציפי לדיני נפשות.

לעניות דעתי, יש מקום לביאור שלישי בפסול זקן, המיישב את כל התמיהות. כאמור, הברייתא כורכת פסול זקן עם פסול סריס ומי שאין לו בנים. ברם, ייתכן שהפסול המשותף אינו נובע מהעדר רחמנות או מחוסר סבלנות, אלא מבעיה בהעברת התורה. הקשר עם הבנים מתבטא, בין השאר, בלימוד התורה והעברתה מדור לדור. דיין צריך לדעת להבהיר את דבריו ולהטעימם על לב חבריו. דיין זקן, שאינו לומד עוד עם הדור הצעיר, מאבד את כושרו להאיר את דבריו. על פי הצעתנו, הפסול אינו מחשש שהדיין הזקן לא ינהג רחמים בנידון, אלא מחשש פן יראה לו זכות, אך לא יצליח להסביר את דעתו לשאר הדיינים.

לכן אף על פי שהזקן אינו פסול להוראה בפני עצמו, בית דין גדול שיש בו זקן אינו מתחייב להביא פר העלם דבר של ציבור, כי אפשר שהזקן לא הסביר היטב את דעתו, וההחלטה לא התקבלה מתוך הבנה מלאה של מכלול הדעות בדיון. אם כן, הפטור איננו בגלל מגרעת בדיין, אלא הוא פטור ספציפי מפר העלם דבר של ציבור, הנובע מליקוי בהליך הדיון. [בכך דומה פטור זה לפטור השנוי ברישא של אותה משנה במסכת הוריות: "הורו בית דין, וידע אחד מהן שטעו, ואמר להן: טועין אתם... הרי זה [=בית הדין] פטור"; גם במקרה זה בית הדין כולו כשר, ואף הכרעתו כשרה (שהרי רוב הדיינים חלקו על הדיין שאמר "טועין אתם"), והפטור הוא משום שמהלך הדיון אינו תואם את גדרי החיוב בפר העלם דבר של ציבור]. פטור ספציפי זה איננו מעיד, כמובן, על פסול של הדיין, לפיכך כשר דיין זקן להורות, ואף לדון בדיני ממונות או בדינו של מסית. [אמנם עדיין קשה: מדוע כרכה המשנה בהוריות זקן עם גר, ממזר ונתין, שהם באמת פסולים לדין בשל זהותם וייחוסם? וצריך עיון.]

הרב ברוך וינטרוב