דין ברירה בהוצאת המת

  • הרב אברהם סתיו

</p> <p>בית המדרש הוירטואלי</p> <p>


 


דף יומיומי

ביצה דף י – דין ברירה בהוצאת המת

במשנה (י ע"א) נאמר:

בית שמאי אומרים: לא יטול אלא אם כן נענע מבעוד יום, ובית הלל אומרים: עומד ואומר זה וזה אני נוטל.

כלומר, לדעת בית הלל צריך האדם לייחד בערב יום טוב את הגוזלות שאותם הוא מתכוון לשחוט בחג. הגמרא (י ע"א) מסבירה את הצורך לייחד גוזלות מסוימים בכך ש"אין ברירה":

ובית הלל, למה ליה למימר זה וזה אני נוטל? לימא מכאן אני נוטל למחר! וכי תימא: בית הלל לית להו ברירה.

על כך הקשתה הגמרא (שם):

והתנן: המת בבית ולו פתחים הרבה - כולן טמאים, נפתח אחד מהן - הוא טמא וכולן טהורין. חשב להוציאו באחד מהן, או בחלון שיש בו ארבעה על ארבעה - מצלת על כל הפתחים כולן. בית שמאי אומרים: והוא שחשב להוציאו עד שלא ימות המת, ובית הלל אומרים: אף משימות המת.

כאשר המת מוטל בבית והוא עתיד לצאת דרך פתחו, יש בפתח זה טומאה מדרבנן משום שהטומאה עתידה לצאת דרכו (ועיין בשיטה מקובצת מדוע אין בפתחים טומאת אהל רגילה). כאשר ישנם כמה פתחים ולא ידוע דרך איזה מהם תצא הטומאה, כולם טמאים, משום שלא ידוע דרך איזה פתח תצא הטומאה. אמנם כאשר האדם חושב על פתח מסוים שדרכו יוציא את המת, רק פתח זה טמא ושאר הפתחים טהורים. דעת בית הלל (עפ"י הבנת הגמרא בשלב זה) היא שגם כאשר האדם חשב להוציא את המת לאחר המיתה, מחשבתו מבררת למפרע שהטומאה עתידה לצאת דרכו ושאר הפתחים טהורים למפרע. מכאן לומדת הגמרא שלבית הלל "יש ברירה" ובכך נסתרת הקביעה לעיל שלבית הלל אין ברירה.

אמנם מסברה נראה שמהלך הגמרא תמוה, ולא ברור כיצד חשבה ליישם את דין "ברירה" במקרה של מת המוטל בבית. שהרי דין ברירה נאמר כאשר האדם מחיל חלות שאינה מבוררת על סמך הידיעה שהיא תתברר למפרע - כגון אדם שמפריש כמעשר את שני הלוגים שיישארו בכד היין, או שמייחד לשחיטה את שני הגוזלות שייקח מחר. אך בנידון דידן אין זה המצב, שהרי הספק מהיכן יוציאו את המת נוצר מעצמו ולא מדובר בחלות שאותה החיל האדם!

ננסה ליישב קושי זה מתוך התבוננות בקושיית התוספות (ד"ה ב"ש):

תימה, לבית הלל דאית להו ברירה היכי משכחת כשמת בבית ולו פתחים הרבה דכולן טמאים? הא איכא למימר לבסוף כשמוציאין בההוא פתח הוברר הדבר מתחלה דסופו לצאת דרך שם! ויש לומר כגון שעשאו פתח חדש והוציאו המת דלא שייך ברירה, אי נמי מיירי דנשאר המת במקומו.

התוספות מקשים לדעת בית הלל, מתי יהיה מצב שבו הפתחים טמאים? שהרי לשיטתם תמיד יתברר למפרע שרק דרך אחד מן הפתחים יצאה הטומאה. בכדי ליישב את קושייתם הם מעמידים את המשנה במקרה שבו פתחו פתח חדש או שהמת נשאר במקומו.

אמנם לכאורה יש להקשות מדוע יהיו הפתחים טמאים כשהוציאו את המת דרך פתח חדש? והרי התברר למפרע שהמת לא היה אמור לצאת דרך אף אחד מן הפתחים הקיימים! (וכן הקשה הקובץ שיעורים שם אות לו)

נראה ליישב ולומר שהטומאה איננה תלויה בעצם העובדה שהמת עתיד לצאת דרך אחד מן הפתחים, אלא בכך שדעת הקרובים היא להוציא את המת דרך הפתחים. ממילא, כאשר נוצר פתח חדש או שהמת נשרף במקומו, אין בכך כדי להשפיע על דעת הקרובים, שמראש הייתה להוציא את המת דרך אחד הפתחים הקיימים.

כמו כן יש בכך ליישב את קושייתנו הראשונה, שהרי גם כאן הנידון איננו עצם המציאות של הוצאת המת דרך הפתח, אלא גמירות הדעת שנוצרת אצל הקרובים העתידים להוציא את המת. משום כך יש מקום לומר שאם דעתם היא להוציא את המת דרך הפתח שעליו יחליטו בעתיד, חל כאן דין "ברירה".

הרב אברהם סתיו