דין כיבוס בחטאת

  • הרב משה טרגין

דין כיבוס בחטאת

השוני שבין הקרבנות בא לידי ביטוי בהלכות השונות המאפיינות כל קרבן. בהקשר זה קרבן חטאת הוא קרבן מיוחד במינו. תפקידו של קרבן זה מתמצה בהשגת מצב הלכתי מסוים - כפרה, בניגוד לקרבנות אחרים. אם מטרה זו אינה מושגת, הקרבן פסול. למשל: בדרך כלל קרבן שנשחט שלא לשמו אינו נפסל בכך. אם כוהן שחט קרבן שלמים לשם עולה, הקרבן כשר. לעומת זאת, אם כוהן שחט חטאת שלא לשמה, הקרבן פסול ואינו נאכל. הבדל נוסף בין חטאת לבין שאר הקרבנות הוא במספר הפעמים שיש להזות את דם הקרבן על המזבח. בדרך כלל יש להזות הזיה אחת, או לכל היותר שתי הזיות. את דם החטאת, לעומת זאת, מזים על המזבח ארבע פעמים. תהליך מיוחד זה משקף את העובדה שמטרת זריקת הדם בקרבן חטאת אינה מתמצית בהכשרת הקרבן, אלא יש לה גם חלק בהשגת הכפרה. בשיעור זה נעסוק בדין נוסף המייחד את קרבן החטאת: אם דם חטאת נופל על בגד, יש לכבס אותו בבית המקדש. דין זה מכונה בשם "דין כיבוס".

במבט ראשון נראה כי דין זה משקף את מעמדה המיוחד של החטאת. אם דם הקרבן נופל על בגד יש להסיר מן הבגד את הדם. הרשב"ם בפירושו לפרשת צו מסביר, כי הסרת הדם נעשית על מנת שהדם לא יהפוך לנותר. נראה כי הרשב"ם לא התכוון לכך שהדם אכן יהפוך לנותר - שכן אין דין נותר בדם - אלא רק שעלינו להיזהר בדם החטאת, ואם דם זה הכתים בגד כלשהו, חובה עלינו להסירו.

לו הייתה זו ההבנה היחידה האפשרית בדין הכיבוס, ניתן היה לצפות שחובת הכיבוס תחול רק על החלק שהוכתם בדם החטאת. המשנה במסכת זבחים (צג ע"ב) אכן סבורה כך, אך הגמרא בוחנת את האפשרות שכל הבגד צריך כיבוס. האפשרות שמעלה הגמרא מצריכה הבנה שונה של דין הכיבוס. ייתכן שהכיבוס אינו מכוון כלפי הסרת הדם, אלא יש מצווה לכבס את הבגד. כל בגד שבא במגע עם דם חטאת זקוק לכיבוס - וזאת לא רק כדי להסיר של הדם. על פי הבנה אפשרית זו נוכל להבין מדוע הגמרא חשבה שישנה חובת כיבוס על כל הבגד.

אם כך, שומה עלינו לשאול: מה סוברת הגמרא במסקנתה, שיש לכבס רק את החלק המוכתם בדם? האם כוונת הגמרא כי דין כיבוס אכן נוגע להסרת הכתם בלבד? או שמא עלינו לומר כי הבגד עצמו דורש כיבוס, ועקרונית הכיבוס היה אמור לחול על כולו, אלא שיש פסוק הממעט את כל הבגד מכיבוס ומחייב בכיבוס רק את החלק המוכתם? וכך אולי גם מסתבר: לו היה הכיבוס רק דין בהסרת הדם, מדוע יש צורך בפסוק שימעט את שאר חלקי הבגד מכיבוס?

השלכה מעניינת של שאלה זו נוגעת לאופן הכיבוס. הגמרא במסכת זבחים (צה ע"א) אומרת כי כיבוס בגד שנפל עליו דם חטאת שווה לכיבוס בגד הנגוע בצרעת, כלומר: יש לכבס את הבגד בשבעה סממנים (שבע פעמים, כל פעם בחומר אחר). המנחת חינוך מסתפק מה הדין אם לאחר הכיבוס הראשון הוסר כתם הדם. האם נצריך כיבוס בשבעה סממנים גם במקרה כזה? אם נאמר שמטרת הכיבוס היא להסיר את כתם הדם, אין מקום לכבס את הבגד שוב, מאחר והכתם כבר עבר ממנו. אך אם נאמר שיש חובת כיבוס בבגד בעקבות נגיעתו בדם חטאת, ייתכן שנדרוש הליך שלם של כיבוס, הליך הכולל את כל שבעת הסממנים שבהם אנו משתמשים בכיבוס צרעת.

מה בדבר מקום הכיבוס? המשנה במסכת זבחים (צד ע"ב) מציינת כי על הכיבוס להיעשות במקדש. עד כמה מיקום זה הכרחי לתהליך? מה הדין אם הכיבוס נעשה מחוץ למקדש אך הדם הוסר מכל מקום? למרות שהכיבוס לא נעשה בצורה האידאלית, סוף סוף הכתם עבר מן הבגד. האם נדרוש כיבוס שני במקדש? הקרן אורה מעלה שאלה זו בפירושו למסכת זבחים. ברור שאם הכיבוס נועד רק להסיר את הדם אין מקום לדרוש כיבוס נוסף במקדש כשהכתם כבר הוסר. אך אם הכיבוס הוא דין הנוגע לבגד, נוכל להפריד אותו לחלוטין מן הכתם. גם אם כתם הדם כבר עבר מן הבגד, עדיין חל על הבגד דין כיבוס. וממילא נוכל לומר כי כיוון שהכיבוס הראשון לא נעשה במקומו, יש לכבס את הבגד פעם נוספת - במקדש.

סיכום:

בחנו עד כה את דינו של בגד שנפל עליו דם חטאת. ייתכן כי זהו תהליך המיועד להסרת הכתם בלבד. לחלופין, ייתכן שאין זה דין נוגע לדם דווקא אלא דין בבגד - בגד שבא במגע עם דם חטאת חייב לעבור תהליך הלכתי מסוים. ראינו ששאלה זו עשויה להשפיע על שלוש הלכות שונות: השטח העומד לכיבוס, מספר הסממנים המשתתפים בכיבוס ומקום הכיבוס.

לשאלה שהעלינו יש השפעה על אופיו של תהליך הכיבוס. המשנה במסכת זבחים (צד ע"ב) טוענת כי חיוב כיבוס חל רק על בגד, ולא על כלי מתכת או על חתיכות עור (דברים נוקשים). הגמרא (צו ע"א) לומדת דין זה ממשמעות לשון הפסוק "וכבסת". הפסוק מתייחס לבגד שניתן לכבסו, ולא לכלי עור, שאותו ניתן רק לגרד. ניתן היה להבין מן הגמרא כי אין כלל דין כיבוס בעור. אלא שהרמב"ם פסק (הל' מעשה הקרבנות פ"ח ה"ד) כי גירוד כלי עור מקביל לכיבוס בגד. למעשה, ישנם רבים הסבורים כי לדעת הרמב"ם שפשוף העור צריך להתבצע בבית המקדש. אם כן, אנו מרחיבים את דין הכיבוס גם לכלי עור ופוסקים כי יש לגרדם. מה נוכל ללמוד מכך על דין הכיבוס ככלל? אפשר לומר כי נמצאנו למדים שדין כיבוס מכוון כלפי הסרת כתם הדם. אם כך, יש להתייחס אל לשון הפסוק כאל דוגמא בלבד, ולא כאל לימוד המחייב ככתבו. מבגדים יש להסיר את הכתם באמצעות כיבוס, ואילו מחפצים אחרים יש להסיר את הכתם באמצעים אחרים, המתאימים להם. לו לא היה דין כיבוס דין בהורדת הכתם אלא דין בבגד, לא הייתה לנו שום סיבה מיוחדת לכלול את הגירוד בדין כיבוס. האבני נזר (אורח חיים קנ"ז, ז)חולק בנקודה זו.

איזה סוג של מגע בין הדם ובין הבגד מחייב בכיבוס? הגמרא במסכת זבחים (צח ע"ב) מתארת את המקרה הבא: דם עולה (שאינו חייב בכיבוס) נפל על בגד מסוים, ולאחריו נפל באותו מקום דם חטאת. דם החטאת שעל הבגד אינו בלוע בבגד עצמו. האם אנו דורשים שהדם יהיה ממש בלוע בבגד על מנת להחיל עליו דין כיבוס, או שמא אנו מסתפקים בקשר כלשהו של הדם אל הבגד? אפשר לתלות שאלה זו בשאלה שהעלינו לעיל. אם מטרת הכיבוס היא להסיר את הדם מן הבגד, מספיק מגע כלשהו בין הבגד ובין הדם על מנת שנצריך את כיבוס הבגד. אולם אם דין כיבוס הוא דין המחיל על הבגד חובת כיבוס מצד עצמו, ללא תלות בכתם הדם (דין בבגד), ייתכן כי נדרוש שהדם ממש ייבלע בבגד על מנת לחייבו בכיבוס (לבירור מסקנתה של הגמרא בעניין עיין בסיום).

עניין נוסף התלוי בחקירתנו קשור למקרה מעניין שמעלה הגמרא. הדין הוא שאם דם חטאת טמא נופל על בגד אין הבגד חייב בכיבוס (ראה משנה צב ע"א). מה הדין אם הדם עצמו היה טהור, אלא שהוא נפל על בגד טמא, ובגד זה טימא אותו כשבא אתו במגע? האם כשאנו דנים במעמדו של הדם אנו מתחשבים במצבו הנוכחי כשהוא על הבגד, או שמא במצבו הקודם? הגמרא (צגע"א) דנה בעניין זה. אם דין כיבוס הוא דין הסרה של דם טהור, יש מקום לומר כי הוא יחול גם כאן: בעצם מדובר בדם טהור, והוא נשאר במצב זה עד לרגע שבו בא במגע עם הבגד הטמא, ולכן ניתן לומר שמצד עצמו הוא דם הדורש כיבוס. אך אם הדם מחיל חובת כיבוס על הבגד כבגד שנגע בדם קרבן חטאת, נוכל לומר כי דין כיבוס הדם שייך רק אם הדם הבלוע בבגד הוא דם טהור, ואם בשעה שהדם נבלע בבגד הוא כבר היה טמא, אין חובה לכבס את הבגד.

נקודות מתודיות:

1. בכל פעם שחלותו של דין מסוים תלויה בשני גורמים, חשוב לקבוע מהו הגורם המרכזי המחיל את הדין. דין כיבוס חל רק כאשר דם חטאת נופל על בגד. האם זהו דין בדם, דין המכוון כלפי הורדת הדם, או שמא זהו דין בבגד - חובת כיבוס בגדים שבאו במגע עם דם חטאת?

2. הנתונים שמהם ניתן להסיק את התשובה לשאלה שהעלינו הם הדינים הנוגעים לתהליך הכיבוס. עקרונית נוכל לאתר שלושה סוגים של נפקא מינות: סוג הדם (עסקנו בדם טמא שנפל על בגד), סוג הבגד (עור), וצורת הכיבוס הדרושה (מיקום, סממנים, איזה חלק של הבגד חייב בכיבוס).

3. היקף חלותו של דין מסוים והמקרים שבהם הוא אינו חל למרות שהיה ניתן לצפות שיחול יכולים ללמד על אופיו. התורה מדברת רק על כיבוס, אך אם ניתן להרחיב את הדין ולכלול בו גם גירוד או שפשוף, שמא נוכל ללמוד משהו חדש על אופיו וטיבו.

לסיום:

הגמרא במסכת זבחים מסיקה כי דם חטאת שנפל על בגד שהיה עליו דם עולה אינו צריך כיבוס. קריאה מדוקדקת של הגמרא מפנה את תשומת לבנו לפרט מעניין. הגמרא שאלה האם יש צורך במגע על מנת לחייב בכיבוס, או שמא יש צורך שהדם יהיה בלוע. כשהגמרא משיבה שאין צורך בכיבוס, אין היא מנמקת את החלטתה בכך שהדם לא נבלע. היא פשוט קובעת כי אין צורך בכיבוס. ייתכן שדעת הגמרא היא כי גם אם נאמר שמגע כלשהו מחייב כיבוס, עדיין אין צורך בכיבוס במקרה דנן, משום שאין אפילו מגע במקרה שבו דם חטאת נפל על דם עולה. מה הדין אם נפלו על הבגד מים לפני שנשפך עליו דם חטאת - האם גם אז נאמר שאין חובת כיבוס? עיין מנחת חינוך (רלח).