דין קדימה במצוות

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

דין קדימה במצוות / הרב אהרן ליכטנשטיין

איתא במשנה בבא מציעא (לג, ע"א):

אבדתו ואבדת אביו - אבדתו קודמת. אבדתו ואבדת רבו - שלו קודם.

אבדת אביו ואבדת רבו - של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא. ואם אביו חכם - של אביו קודמת.

היהאביו ורבו נושאין משאוי- מניח את של רבו ואחר כך מניח את של אביו.

היה אביו ורבו בבית השבי - פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו. ואם היה אביו חכם - פודה את אביו ואחר כך פודה את רבו.

לכאורה, המשנה פשוטה וברורה, ואף על פי כן מעוררת היא כמה תמיהות ותהיות. ראשית, לפי הגירסה שלפנינו "אם אביו חכם - של אביו קודמת". לפי זה די בכך שאביו יהא חכם, וכבר קודם הוא לרבו, אף אם הרב גדול מאביו בחכמתו. אכן, הגר"א בהגהותיו על אתר, מפנה אותנו לגירסת הרי"ף ושאר ראשונים שלפיה יש לגרוס: "ואם היה אביו חכם שקול נגד רבו - של אביו קודמת". גם כתבי היד מתפלגים בנוסחאותיהם.

לפי גירסה זו, גם אם אביו חכם - עדיין של רבו קודמת אלא אם היה אביו חכם כרבו או גדול הימנו.

שוני זה בגירסאות מופיע רק לגבי המקרה הראשון במשנה, בדין השבת אבדה. לגבי שני המקרים האחרים לא מצוי שוני זה. לגבי פריקה וטעינה לא נזכר כלל הסייג של "אם היה אביו חכם", ובמקרה האחרון, בדין פדיון שבויים - גם לפי גירסת הרי"ף הכל תלוי בהיות האב חכם, ואין צורך שיהא שקול כנגד רבו על מנת שפדיונו יקדם לזה של הרב.

הרא"ש (ב"מ פ"ג, סימן כט) מצטט את גירסת הרי"ף במשנה ומוסיף: "ונראה דלעניין פדיון נפשות לא בעינן שקולין כמו לענין השבת אבדה".

בריטב"א הדבר מופיע ביתר הרחבה: אומר רבינו, כיוון שלא קתני הכא כדקתני רישא 'ואם היה אביו שקול כרבו' דהכא [=לגבי פדיון שבויים] לא בעינן שקול, אלא כיוון שהוא תלמיד חכם, ואפילו שרבו גדול ממנו, דלגבי שבי חשו לכבוד אביו יותר מרבו כיוון שאביו תלמיד חכם, וכן עיקר".

דברים אלה סתומים וחתומים. הרא"ש והריטב"א תולין אבחנה זו, שבין פדיון שבויים לבין השבת אבדה בגירסת הרי"ף במשנה, אך אין הם נותנים בה טעם.

זאת ועוד: מעבר לקושי הפנימי שמתעורר במשנה זו לפי גירסת הרי"ף, יש לבחון אותה בהשוואה למשנה האחרונה במסכת כריתות, העוסקת גם היא בדיני קדימה שונים:

"וכן בתלמוד תורה: אם זכה הבן לפני הרב - הרב קודם את האב בכל מקום, מפני שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו".

לכאורה, ניתן היה לומר ששתי המשניות עוסקות במקרים שונים מבחינה מהותית: המשנה בבבא מציעא עניינה ברמת ה"דיעבד", במצב נסיבות נתון, כאשר האב והרב איבדו אבידה או זקוקים לפדיון משביים, והשאלה היא למי לסייע כאשר הסיוע לאחד יבוא בסהכרח על חשבון השני. לא כן במשנת כריתות, בה מדובר על מצב של "לכתחילה": אם האב והרב רוצים כוס תה, את מי עלינו להעדיף.

הרמב"ם נוטה לומר שאין מדובר במקרים שונים. בפירושו למשנת כריתות, כותב הרמב"ם: "וכבר נתבאר בסוף שני דמציעאה שאם היה אביו תלמיד חכמים - אביו קודם לרבו, ואפילו היה רבו מובהק כלומר שרוב חכמתו ממנו, וזו היא כוונתו באמרו כאן 'אם זכה הבן לפני הרב', רוצה לומר שלמד ממנו רוב חכמתו, ואמרו 'בכל מקום' רוצה לומר להשב אבדה ולפדות ולהחיות ולפרוק מעליו כמו שנזכר במציעאה, וכל הדומה לכך מכל הדברים שיש בהם מניעת הזק או הבאת תועלת - הרי רבו קודם".

לפי הרמב"ם, הדינים הנזכרים במשנת כריתות זהים איפוא לאלה שנשנו במשנת בבא מציעא. ועם זאת, הגם שהדין זהה, הנימוק שונה לחלוטין וממילא נוצר לכאורה ניגוד: בבבא מציעא קובעת המשנה שיש לראות את הרב כעולה על האב מצד רמתו ומדרגתו ביחס למוצא, ש"זה הביאו לחיי העולם הזה, וזה מביאו לחיי העולם הבא". אך בכריתות מופיע לכאורה טעם אחרא לגמרי: על הבן להקדים את הטיפול בענייני הרב לטיפול בענייני האב מפני שהאב עצמו גם הוא חייב בכבוד הרב.

טעם אחרון זה דומה לאמור במקומות אחרים, שאם יש שאלה של דאגה לצורכי הקב"ה ודאגה לצורכי האב, יש להקדים את הדאגה לצורכי הקב"ה, "שאתה ואביך חייבים בכבודי". וכיוצא בו בגמרא דקידושין (לא, ע"א): "שאל בן אלמנה אחת את רבי אליעזר: אבא אומר השקיני מים, ואמא אומרת השקיני מים - איזה מהם קודם? אמר ליה: הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך, שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך". ומכל מקום, ברור שקדימה זו שעיקרה העיקרון ש"אתה והוא חייבים בכבוד אחר", אינה נובעת מפני שקיים שוני ברמת שני האנשים שחובה לכבדם. להיפך: המשתמע הוא שמבחינה עקרונית האב והרב נמצאים במדרגה שווה, מבחינת החיוב המוטל על התלמיד-הבן, אלא היות ומסיבות אחרות האב עצמו חייב בכבוד הרב, יש להקדים את הטיפול ברב. אם ניקח את המקרה המקביל בגמרא בקידושין: אם ההורים התגרשו, ושניהם מבקשים מים מבנם - אין לאב כל דין קדימה על פני האם, כיוון שמבחינה מהותית האב והאם נמצאים באותה רמה, אלא שבשעה שהם נשואים קיימת על האם אחריות מסויימת לסיפוק צרכיו של האב וממילא הבן חייב לפעול לאורה.

דברי הרמב"ם המשווה בין שתי המשניות, למרות טעמיהן הסותרים, אומרים דרשני.

מבוכה נוספת מתעוררת לאור פסקי הרמב"ם בשני מקומות. בהלכות תלמוד תורה (ה, א) מנוסחת חובת כבוד הרב: "כשם שאדם מצווה בכבוד אביו ויראתו, כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו יתר מאביו. שאביו מביאו לחיי העולם הזה, ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא. ראה אבדת אביו ואבדת רבו, של רבתו קודמת לשל אביו. אביו ורבו נושאים במשא - מניח את של רבו ואחר כך את של אביו. אביו ורבו שבויים בשביה - פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו. ואם היה אביו תלמיד חכם - פודה את אביו תחילה. וכן אם היה אביו תלמיד חכם, אף על פי שאינו שקול כנגד רבו - משיב אבדתו ואחר כך משיב אבדת רבו.

הרמב"ם אומר בפירוש שלגבי פדיון שבויים והשבת אבדה, איננו זקוקים להשוואה בין רמת אביו ורמת רבו, אלא די בכך שאביו תלמיד חכם, אע"פ שאינו שקול לרבו, על מנת שיקדום לרבו. הוי אומר: הרמב"ם קובע להלכה את הגירסה שלפנינו במשנת בבא מציעא, ולא את גירסת הרי"ף המצריך שיהא אביו "חכם שקול כנגד רבו".

אכן, בהלכות גזלה ואבדה (יב, א-ב) מתגלה תמונה שונה לחלוטין: "מי שאבדה לו אבדה, ופגע באבדתו ואבדת חברו - אם יכול להחזיר את שתיהן חייב להחזיר שתיהן, ואם אינו יכול להחזיר אלא אחת מהן - אבדתו קודמת, ואפילו לאבדת אביו או של רבו - שלו קודם לכל אדם. פגע באבדת רבו עם אבדת אביו - אם היה אביו שקול כנגד רבו - של אביו קודמת, ואם לאו - של רבו קודמת, והוא שיהיה רבו מובהק, שרוב חכמתו של תורה ממנו למד".

כאן, בניגוד להלכות תלמוד תורה, הרמב"ם מתנה את קדימת אביו לרבו בכך שאביו יהא שקול לרבו, היינו כגירסת הרי"ף במשנה. מפרשי הרמב"ם ונושאי כליו ביקשו ליישב סתירה זו הנראית בעליל בכמה פנים. בעל "הגהות מיימוניות" (בהלכות תלמוד תורה) מצביע על הסתירה, ומסיק שכנראה נפלה טעות בהלכות תלמוד תורה והנוסח הנכון הוא בהלכות גזלה ואבדה. בעקבותיו הלכות כמה מגדולי האחרונים, דוגמת ה"כסף משנה" על אתר והמבי"ט בתשובה. לדעת הרדב"ז ובעל "כנסת הגדולה" אין כאן כל טעות, אלא שלפני הרמב"ם עמדו מקורות שונים: בהלכות תלמוד תורה עמדה לפניו גירסת המשנה כפי שהיא לפנינו, בדפוסי הבבלי, ואילו בהלכות גזלה ואבדה נזדמנה לידו גירסת הרי"ף במשנה ופסק לפיה.

והדברים תמוהים ביותר: וכי בשעה שכתב את הלכות תלמוד תורה, לא ידע הרמב"ם שהיה בקי בכל נבכי פסקיו היאך פסק הרי"ף? לא יעלה על הדעת.

מתוך כך, היו שביקשו ליישב את ההדורים בדרך שונה. ה"כסף משנה" מביא את תירוץ נכדו של הרמב"ם שביקש להציע כי השוני בין שתי ההלכות נובע מאופיו השונה של הרב בו מדובר. יש "רב מובהק" שממנו למד אדם את רוב חכמתו וממנו ינק את עיקר קיומו הרוחני. ויש רב שאינו מובהק אלא שפעם שמע ממנו שיעור או עיין בחידושי תורה שלו. בהלכות גזלה ואבדה מדובר ברבו מובהק - תמיד רבו קודם אלא אם היה אביו שקול כנגדו. בהלכות תלמוד תורה הרמב"ם אינו מפרט באיזה רב מדובר, וניתן לומר שמדובר ברבו שאינו מובהק, וממילא אם היה אביו חכם - קודם הוא לרבו, אפילו אינו שקול לו.

פירוש זה בדברי הרמב"ם עדיין טעון הסבר לגופו, מהו הבסיס לחלוקה מעין זו. ויתר על כן: אמנם בהלכות תלמוד תורה הרמב"ם אינו מפרש האם כוונתו ל"רבו מובהק" או שמא ל"רבו שאינו מובהק". אך בהמשך הפרק מגולל הרמב"ם בפנינו שורה שלמה של הלכות הנוגעות לכבוד הרב ואחר הוא מוסיף (בהלכה ט): "במה דברים אמורים? ברבו מובהק שלמד ממנו רוב חכמתו, אבל אם לא למד ממנו רוב חכמתו - הרי זה תלמיד חבר ואינו חייב בכבודו בכל אלו הדברים". מכאן תמה ה"כסף משנה" על החילוק שהציע נכדו של הרמב"ם, שלכאורה אינו עולה בקנה אחד עם דברי הרמב"ם בהלכה ט, שמהם עולה כי אם מדובר ברב שאינו מובהק, אלא ב"תלמיד חבר", אין מחוייבים בכל אלה הדברים שנזכרו בראש הפרק.

ישנה הצעה נוספת שהעלה ה"לחם משנה" על אתר. גם הוא מחלק בין סוגי קדימה שונים. ישנה קדימה שפירושה ברירה והעדפה של אחד על פני חברו, כאשר רק אחד מתוך השניים יזכה לדבר מסויים. במקביל, קיימת קדימה שפירושה רק סדר קדימויות, לאמר: שני האנשים יזכו לאותו דבר מסויים, אלא השאלה היא מי יהיה הראשון ומי השני. כך לגבי דין קדימה במצוות, וכך לגבי "תדיר" ו"שאינו תדיר".

לאור זאת, טוען ה"לחם משנה", יש ליישב את הסתירה בדברי הרמב"ם. בהלכות גזלה ואבדה הרמב"ם מתייחס למשנת בבא מציעא, בה מדובר בדין הקדימה הראשון, של ברירת האחד מתוך השנים ("או זה או זה"), ובמקרה זה רבו עדיף, אפילו היה אביו חכם, אלא אם אביו שקול כנגד רבו.

לעומת זאת, בהלכות תלמוד תורה מדובר על סדר קדימויות בלבד בין האב לרב ("זה אחר זה"), ולא על התייחסות לאחד ולא לשני: "מניח את של רבו ואחר כך את של אביו... פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו", ולשם כך די בהיותו של האב חכם, אפילו אינו שקול לרבו.

דברי ה"לחם משנה" ליישוב הסתירה כשלעצמם מתקבלים על הדעת מצד הדיוק בלשון הרמב"ם בשני המקומות. אך השאלה הבסיסית עודנה תלויה ועומדת: מהו ההיגיון העומד מאחרי אבחנה זו? ממה נפשך, אם רבו מובהק עדיף על פני אביו שהוא חכם - בשני המקרים עלינו לומר שיש להקדימו לאביו, ולהיפך; אך על סמך מה ניתן לחלק ולומר שבדין קדימה של ברירה ("או זה או זה") רבו קודם אפילו היה אביו חכם, ואילו בדין קדימה שפירושה סדר העדיפויות ("זה אחר זה") אם היה אביו חכם הוא קודם לרבו.

המבוכה בהבנת עמדת הרמב"ם בסוגיה זו אינה מצטמצמת לשתי ההלכות הנזכרות. בהלכה נוספת, בהלכות מתנות עניים (ח, יז-יח): "היו לפנינו עניים הרבה או שבויים הרבה ואין בכיס כדי לפרנס או כדי לכסות או כדי לפדות את כון... וכל הגדול בחכמה קודם את חבירו, ואם היה אחד מהן רבו או אביו, אף על פי שיש שם גדול מהן בחכמה, רבו או אביו שהוא תלמיד חכם קודם לזה שהוא גדול מהם בחכמה".

הוי אומר: דרך כלל הגדול מחברו בחכמה עדיף, אך אם מדובר בבחירה בין "גדול בחכמה שאינו רבו" לבין "אביו או רבו", אביו ורבו עדיפים אף על פי שהלז גדול מהם בחכמה.

מלשון הרמב"ם, "אביו שהוא תלמיד חכם", עולה לכאורה כי הקדמת האב ל"חכם שאינו רבו" היא דווקא כשאביו היה חכם, אולם אם לא היה אביו חכם כלל - בדין הוא להקדים אותו "חכם שאינו רבו" לפני אביו.

והדברים תמוהים. ראשית, מניין שאב הרמב"ם דין זה, שאינו מצוי בגמרא. ואפילו נאמר שמקורו בסברה, יש לשאול: האמנם הסברה מחייבת אבחנה זו? היטיב לנסח את התמיהה הרדב"ז בדבריו על אתר: "ואיך אפשר שיניח אדם אביו בשביה, וילך לפדות תלמיד חכם שאינו מכירו?". אנשים שאינם מעורים בעולמה של תורה מתקשים גם להבין כיצד יכול אדם לפדות את רבו קודם שיפדה את אביו. גם אם ניתן להסביר זאת, כיצד נוכל להסביר את העדפת פדיונו של חכם שאינו מכיר כלל, אפילו חכם גדול הוא, על פני אביו? הייתכן?

ההיגיון, ולא כל שכן הרגש, בוודאי נתונים המה לתמיהת הרדב"ז.

גם הש"ך (יו"ד סימן רנא, ס"ק יז) שואל שאלה זו (מבלי שיצטט את דברי הרדב"ז), ושניהם מגיעים לאותה מסקנה. הדרישה המופיעה ברמב"ם, לגבי "אביו שהוא תלמיד חכם", אינה נצרכת לשם הקדמתו לחכם אנונימי הנמצא אי שם, אלא היא נועדה כדי להסביר מה טעם במקרה זה קודם האב אפילו לרבו.

אכן, הדברים אינם מבוארים בלשון הרמב"ם. מדברי הרמב"ם משמע בבירור שאפילו אם מדובר בחכם אחר, שאינו רבו, יש להעדיפו על פני אביו אם לא היה אביו תלמיד חכם.

גם סוגיית הירושלמי בהוריות (פ"ג ה"ז) עוסקת בדיני קדימה: "אבידתו ואבידת אמו ואבידת אביו ואבידת רבו: שלו קודם לאביו, ואביו לאמו, ואמו לרבו... הוא ואמו ואביו ורבו עומדים בשבי: הוא קודם לאמו, ואמו לרבו, ורבו לאביו".

דברי הירושלמי מבוססים על הכלל שלפיו לגבי השבת אבידה האיש קודם, ואילו לגבי פדיון שבויים - האשה קודמת. הירושלמי ממשיך ושואל, והלא דברים אלה נשנו בברייתא מפורשת, ומה טעם חזרו עליהם? "ולא מתניתא היא, 'האשה קודמת לאיש לכסות ולהוצאה מבית השבי'? סברין מימר בשאין רבו שם, אתא מימר לך: אפילו רבו שם". היינו: הייתי אומר שדינים אלה (של הקדמת איש לאשה בהשבת אבדה והקדמת אשה לאיש בפדיון שבויים) חלים דווקא כאשר רבו אינו מצוי בתמונה, אך אם רבו מצוי עם אביו ואמו בשבי - יהפכו סדרי בראשית ויקדום הרב לאשה אף בפדיון שבויים, לכן "אתא מימר לך" שגם אם רבו בתמונה - עדיין חלים אותם כללים, ופדיון האשה קודם לפדיון רבו.

דברי הירושלמי תמוהים משתי בחינות. ראשית, עולה מהם כי אביו ואמו קודמים לרבו בדין השבת אבידה, ואמו קודמת לרבו אף בדין פדיון שבויים. זאת, בניגוד לכל הכללים שבמשנת בבא מציעא. אפשר איפוא שאין מנוס מלאמץ את הצעתו של בעל "פני משה" שמדובר כאן באביו ובאמו שגם הם בבחינת "רבו שלמדו חכמה", שלמד מהם.

אך עדיין קשה: מהו הבסיס לאותה הוא אמינא, לאותו "סברין מימר" שבירושלמי? מדוע נעלה על דעתנו שהימצאות רבו בשבי או אבדת אבדה ממנו ישפיעו על מידת ההתחשבות או אי ההתחשבות במינו של השבוי או של בעל האבידה? אם הכלל הוא שאשה קודמת לאיש בפדיון שבויים, ואיש קודם לאשה בהשבת אבידה, מה זה משנה האם רבו מצוי שם, אם לאו? מדוע זה ישתנה הכלל אך בשל נוכחותו בתמונה?

כסיכום ביניים ניתן לדבר על חמש שאלות:

א. לפי גירסת הרי"ף, לגבי פדיון שבויים אם היה אביו חכם - הוא קודם לרבו, ואילו לגבי השבת אבדה רבו קודם אפילו אם היה אביו חכם (אלא אם היה שקול כרבו). מהי הסיבה לאבחן בין שני המקרים?

ב. מתוך השוואת משנת בבא מציעא למשנת כריתות, עולים שני טעמים שונים לחלוטין. ממשנת בבא מציעא עולה שהרב נמצא בדרגה גבוהה יותר מזו של האב מבחינה מהותית, לפי שהביאו לחיי העולם הבא, ואילו ממשנת כריתות משמע שהשיקול להקדמת הרב הינו "חיצוני": שאתה ואביך חייבים בכבוד הרב, אך ברמה העקרונית - מצד הבן המכבדם - אין ביניהם כל הבדל מהותי.

ג. קיימת סתירה לכאורה בדברי הרמב"ם: בהלכות תלמוד תורה פסק כגירסה שלפנינו, ואילו בהלכות גזלה ואבידה פסק לכאורה כגירסת הרי"ף, ולא מצאנו ארוכה לסתירה זו (למרות הצעות "הגהות מיימוניות", נכד הרמב"ם, ה"לחם משנה"

ד. פסק הרמב"ם בהלכות מתנות עניים המקדים לכאורה "חכם שאינו רבו" ל"אביו שאינו חכם כלל", הלכה העומדת בניגוד לשכל הישר ואין לה מקור ברור בדברי התלמוד.

ה. דברי הירושלמי מהם עולה כי נוכחות הרב בשבי או אבדתו בתמונה היו מהווים גורם לשינוי הכללים הקובעים סדרי עדיפויות בין איש לבין אשה.

בכדי לעמוד על הדברים, דומני שיש להבהיר נקודה אחת, פשוטה ומרכזית. בקביעת קדימויות בסוגייתנו יש להתחשב בשני גורמים נפרדים, שאפשר וניזונים הם ומושפעים האחד מן השני ועל ידי השני, אך במהותם הם שונים לחלוטין. באותו קטע שנזכר לעיל (ש"ך יו"ד רנא, ס"ק יז), נוסח הש"ך את תמיהתו על פסק הרמב"ם בהלכות מתנות עניים מהם עולה כי אם אביו אינו תלמיד חכם, "חכם שאינו רבו" קודם לו: "וכן בדין, דכיוון שאותו חכם שאינו רבו, למה יקדים לאביו שהוא מן התורה"?

הש"ך, בניגוד לרדב"ז, אינו בונה את זעקתו על אדני ההיגיון, הכיצד ייתכן שאביו ייראקב בכלא והוא יפדה חכם שאינו מכיר. הש"ך מבסס את תמיהתו על אדני הדין: כיבוד אב - מן התורה הוא, ואילו כבוד "חכם שאינו רבו" הוא, ככל הנראה (והש"ך אינו אומר זאת במפורש) הוא רק מדרבנן.

אכן, קביעה זו כשלעצמה רחוקה מלהיות פשוטה. ניתן בהחלט לומר שבכל כיבוד תלמידי חכמים יש משום קיום של מצווה מדאורייתא, "והדרת פני זקן" (הגרי"ז, בקטע הראשון בחיבורו, מנתח עניין זה לעומקו), אם כי בעל "הגהות מיימוניות" בהלכות תלמוד תורה מצטט את שיטת מהר"ם מרוטנבורג ולפיה דין "רבו שאינו מובהק" אינו אלא מדרבנן. מדאורייתא, חלה חובת כבוד חכמים רק ב"רבו מובהק", וכך כנראה סבר הש"ך.

מאחרי קושיית הש"ך עומדת ההנחה שבהחלטה להקדים פלוני לאלמוני עלי להיות מונחה על ידי מצוות מסויימות הקבועות ב"שולחן ערוך": יש מצווה לכבד את פלוני, ואין מצווה לכבד את אלמוני. יש כאן מצווה ברמה א', שהיא מדאורייתא, ואילו שם יש מצווה ברמה ב', שהיא מדרבנן. יתר על כן: אפילו במישור הדאורייתא או הדרבנן גופם, ייתכן ספקטרום שבו מצויות מצוות חמורות יותר ומצוות קלות, והקלה תידחה מפני חברתה. בין כך ובין כך, העיקרון המסתתר מאחרי טיעונו של הש"ך הוא שהגורם הקובע את ההכרעה הוא המצווה המופנית אליך, דורשת ותובעת ממך כבד את פלוני במידה זו, ואת אלמוני במידה אחרת. הקדמת אדם לחבירו מעורה איפוא במצוות כיבוד, שהיא מצווה כללית, המיושמת במקרה זה על הסיטואציה שלפנינו. ממילא, מי שמצווה לכבדו יותר - יקדום לחבירו.

לכאורה הדברים פשוטים וברורים. אך האמנם כן? האמנם דין הקדימה מונחה רק על ידי עוצמת המצווה, המחייבת אותך להתייחס לפלוני או לאלמוני ברמה מסויימת?

נשוב ונעיין לרגע בראש המשנה בכריתות (ו, ט) שנזכרה לעיל: "רבי שמעון אומר: כבשים קודמים לעזים בכל מקום. יכול מפני שהן מובחרין מהן? תלמוד לומר: 'ואם כבש יביא קרבנו לחטאת' - מלמד ששניהן שקולין. תורין קודמין לבני יונה בכל מקום. יכול מפני שהן מובחרין מהן? תלמוד לומר: 'ובן יונה או תור לחטאת' - מלמד ששניהן שקולין.

וכי שמענו אי פעם על מצווה שעניינה כיבוד כבשים ועזים, או כיבוד תורין ובני יונה, עד שנצטרך לעמת בין מצוןות כיבוד הכבשים עם מצוות כיבוד העזים, ולשאול: הי מינייהו עדיפא? ברור שהתשובה שלילית. גם אם נאמר ששם עניין הקדמת הסוג האחד למשנהו נובעת מגזירת הכתוב, הרי שהמשנה, במסכת זבחים ובמסכת הוריות מתווה שני כללים עיקריים לסדרי קדימה: האחד, ש"כל התדיר מחבירו - קודם את חבירו", והשני ש"כל המקודש מחבירו - קודם את חבירו". תינח לגבי מקודש מחבירו, אפשר שיש מצווה להעדיף את המקודש, להדרו ולכבדו (ואמנם, הגמרא בהוריות מסבירה שדין "כל המקודש מחבירו" נובע מההלכה של "וקדשתו - ראשון לכל דבר שבקדושה". בגמרא בזבחים לא מופיע נימוק זה, וה"קרבן אורה" כבר עמד על כך). אך ביחס ל"כל התדיר מחבירו", וכי שמענו על מצוות עשה - מדאורייתא או מדרבנן - לייחד, לרומם ולהדר את התדיר? וכי יש קיום בהעדפתו על פני שאינו תדיר?

על כרחנו צריכים אנו לומר, שפרט ליסוד עליו רמז הש"ך, שיש להקדים פלוני מכוח המצווה התובעת מאתנו לכבדו ולהדרו, מצווה שהיא בעלת משקל רב יותר מהמצווה לכבד את חבירו, קיים יסוד נוסף בהלכות קדימה. לפי אמות מידה מסויימות - בין אם מדובר באמות מידה הנוגעות לכל התורה כולה, ובין אם מדובר באמות מידה "מקומיות", הנוגעות למצווה מסויימת - יש להעניק משקל וערך לתופעות או לאישים שונים, ומשקל זה הוא הקובע את מעמדם כשנמצאים הם על כף המאזניים בעימות או בניגוד לגורם אחר.

על מנת לפשט את הדברים, נשתמש במונח המוכר מן המציאות בת ימינו, אמנם מתחומים אחרים. רצוני לומר, "שיטת הניקוד" פועלת כאן. כל גורם מקבל "נקודות" מסויימות. כך וכך נקודות בגין תדירות או קדושה, כך וכך בגיןמ ייחוס או השגים, וכך וכך בשל העובדה ש"הביאו לעולם הזה", או מפני ש"הביאו לעולם הבא". את מספר ה"נקודות" יש לקבוע על פי האמור בכתוב, או מכוח הסברה, ובהחלט ייתכן שעצם שייכותו של אדם או חפץ למסגרת של מצווה המחייבת כיבוד ברמה זו או אחרת תעניק לו "נקודות".

עם זאת, יש להדגיש כי מדובר בשני יסודות שונים. היסוד הראשון קובע שעליך לכבד פלוני מפני שהמצווה מחייבת אותך לכבדו, והקדמתו של פלוני לאחר היא חלק מקיום מצוות הכיבוד. היסוד השני, לעומת זאת, אינו מתבסס על יסוד המצווה, אלא על ההנחה שלכל דבר יש ערך סגולי מסויים, ובשעת עימותו עם גורם אחר אני בוחן את משקלם של השניים ולפיו אני קובע אי זה מהם יקדים את חבירו.

ניתן איפוא לדבר על שני תהליכים: האחד, מצוות כיבוד או קידוש על ידי קדימה, והאחר צבירת "נקודות" או "משקל סגולי" המעניקים מעמד מיוחד לאדם או לחפץ, וממילא מחייבים את הקדמתו והעדפתו על פני אחר. שני התהליכים שונים ביסודם, ויש לבחון לאורם את משנתנו. ברור, שבמשנת בבא מציעא לא מדובר אך ורק בקדימה על פי מצוות. ההוכחה לכך היא פשוטה: על דברי המשנה, ש"אבידתו קודמת לכל אדם", אומרת הגמרא: מנא הני מילי? אמר רב יהודה אמר רב: 'אפס כי לא יהיה בך אביון' - שלך קודם לכל אדם". וכי מצווה היא זו? וכי מצינו מצווה של "לא יהיה בך אביון" שבעטייה אני דוחה את אבידת הרב והאב ודואג לאבידתי שלי? אדרבא, הגמרא קובעת בעצמה המשך שרצוי וראוי להימנע מהליכה בדרך זו: "ואמר רב יהודה אמר רב: כל המקיים בעצמו כך - סופו בא לידי כך". מי שדואג כל העת רק לעצמו, על מנת שלא יגיע למצב של עניות - סופו שיבוא לידי עניות. על כרחנו צריך לומר, שדין "אבידתך קודמת לשל כל אדם" אינו מתקיים במישור המצווה אלא מחמת "משקלה הסגולי" של אבידתך: מכוח הכלל שלפיו "חייך קודמים לחיי חבירך", לאבידתך יש את המשקל הסגולי הגבוה ביותר לעומת משקלן של אבידות השייכות לאנשים אחרים.

בבואנו ללבן את סוגיית העדפת הרב על פני האב, עלינו לדון איפוא בשני דברים שונים: ראשית, במישור המצווה, עלינו לשאול האם אחת מן המצוות - כיבוד אב וכבוד הרב - ואיזו מהן, קודמת לחברתה? הוי אומר: האם עלינו ללכת בעקבות הש"ך, ולקבוע שקדימת האחד לחברו נובעת מכוח המצווה האמורה בו, שהיא ברמה גבוהה יותר, או שמא מבחינת המצווה שתי המצוות שוות. שנית, עלינו לשאול האם בסך הכולל, כשמתחשבים בכל המשתנים - הזיקה הנפשית של המכבד למכובד, רמתם האישית של המכובדים, תרומתם לקידומו של המכבד ותרומתם לחברה כולה - למי מאותם צדדים שבעימות משקל סגולי גבוה יותר?

יתר על כן. עלינו להתמודד עם אפשרות (שאולי יתברר בהמשך שאינה אלא אפשרות תיאורטית, אך בשלב זה, א-פריורי, בוודאי היא קיימת), ששני המבחנים, מבחן עימות המצוות, ומבחן המשקל הסגולי, יניבו תשובות סותרות. ייתכן שהמצווה המתייחסת לפלוני חשובה ותובענית יותר מן המצווה המתייחסת לאלמוני, אך לאלמוני משקל סגולי רב יותר מזה של פלוני, ןממילא מתחייבת העדפתו של אלמוני זה על פני פלוני חבירו.

יש לנו כאן פרספקטיבה כפולה ביחס למצבי העימות הנזכרים כאן בסוגיה, ולאורה ניתן להתמודד מחדש עם כל אחת מן השאלות שהעלינו לעיל.

תהינו על החילוק, לפי גירסת הרי"ף במשנה, בין אבידה (שלגביה רבו קודם אלא אם היה אביו שקול לרבו) לבין פדיון שבויים (שלגביה די בכך שאביו חכם, אפילו אינו שקול לרבו, שיקדים לפדות את אביו). לאור המבחנים שהעלינו, ניתן להציע הסבר פשוט. לרב יש עדיפות על פני "אביו שאינו חכם" בשני המישורים. מצד המצווה, מצוות כבוד הרב עולה על מצוות כיבוד הרב, כקביעת הרמב"ם בריש פרק ה' מהלכות תלמוד תורה ("כשם שהוא מצווה בכבוד אביו ויראתו, כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו יותר מאביו"). גם מצד מבחן ה"משקל הסגולי" - המבוסס על התרומה שהעניקו הרב והאב - "משקלו" של הרב עולה על זה של האב שכן אביו הביאו לחיי העולם הזה, ורבו מביאו לחיי העולם הבא.