דין קטן

  • הרב ירון בן צבי
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

פסחים דף צג – דין קטן

ידוע כי קטן אינו חייב במצוות וכי אינו נענש אם עובר על איסורי תורה. בעיון קצר זה, ננסה להגדיר את מעמד הקטן לגבי מצוות ואיסורים.

ראשית, יש לשאול האם מעשה עברה של קטן אינו נחשב כלל מעשה עברה והוא נחשב כעומד מחוץ לתחום של מצוות עברות וחיובים אחרים, או שמא מעשהו נחשב מעשה עברה אלא שאין הוא נענש עליו מפני היותו קטן. (על פי ההבנה השנייה קטנותו של האדם מהווה 'פוטר מעונש' בלבד אך הוא עדיין שייך בכל המצוות והאיסורים שבתורה).

ניתן למתן את ההבנה הראשונה שהעלינו, שהקטן אינו שייך כלל במצוות, ולומר כי הוא יהיה לכל הפחות כבן נח. מיתון זה מניח כהנחת בסיס שאין אף אדם, קטן כגדול, שאין עליו כלל חובות. דוגמה לכך ניתן לראות אצל עיוור, שעל אף שהוא פטור מכל המצוות, פשוט הדבר שאין לו כל היתר לגנוב או לרצוח. לכן, מסתבר יותר לומר שקטן אינו מופקע מכל המצוות כולן אלא רק פטור מעונש; להסבר זה ניתן להציע מספר ראיות:

במסכת יבמות (דף קיד עמוד א), הגמרא דנה באיסור להאכיל נבלות וטרפות לקטן, ובשאלת החיוב להפרישו מן האיסור. למסקנת הגמרא אין חיוב על בית דין (אם כי יתכן שלאביו קיים חיוב כזה מדין חינוך) להפריש אותו מאיסור,אך קיים איסור להאכילו בידיים מגזירת הכתוב. רבי משה פיינשטיין כתב שפירוש גזירת הכתוב הוא שמי שמאכיל ילד נבלות עובר על איסור של 'לפני עיוור'. לפי הסבר זה, לקטן יש איסור לאכול נבילות, אולם אין הוא נענש על כך; מסיבה זו אין צורך להפריש אותו מאיסור אם רואים אותו אוכל נבלות.

ניתן גם להבין שאין האיסור חל על הקטן, ואת הגמרא נסביר בכך שמאכלות אסורים נאסרו אף על הקטנים לא ככל האיסורים, אלא משום טומאת הלב להם הם גורמים; דהיינו, לקטן אין איסור פורמלי לאכול מאכלות אסורים, אך בכל זאת יש עניין לא לתת לו לאכלם בגלל משום שמאכלים אלה מטמטמים את הלב, וכדאיתא במסכת יומא לט ע"א

תנא דבי רבי ישמעאל: עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר ולא תטמאו בהם ונטמתם בם אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם

על פניו ניתן היה לומר שרק כאשר יש איסור העבירה מטמטמת את הלב; אלא שבעקבות מימרא בגמרא ביבמות (דף קיד ע"א) נראה לומר שגם במקום שאין אסור אכילה, גם כן ראוי לפרוש מדבר שמקורו באסור:

תא שמע: יונק תינוק והולך מעובדת כוכבים ומבהמה טמאה, ואין חוששין ביונק שקץ, ולא יאכילנו נבלות וטרפות שקצים ורמשים, ומכולן יונק מהם ואפילו בשבת

בגמרא קיימת השוואה בין אכילת שקצים ורמשים ליונק מנכרית. רבי שלמה בן אדרת כתב בשם ר"ח, שלמד מכאן כי קיים איסור לינק מנכרית. רבי שלמה בן אדרת חלק עליו, לדבריו הימנעות מלתת לתינוק לינק מנכרית זו מידת חסידות, כמו שאמרו במדרש שמשה רבינו לא ינק מנכרית, כיון שהיה צריך לדבר עם השכינה.יתכן שעל פי הבנה זו יש לצמצם את הגמרא ביבמות רק לדיני מאכלות אסורות, ולא לכל איסורי תורה.

ראיה נוספת ניתן להביא מהגמרא במסכת בבא קמא (דף צח ע"ב) שעוסקת בדינא דגרמי:

"וכפייה רפרם לרב אשי ואגבי ביה כי כשורא לצלמא"

רש"י שם מסביר שמדובר במי ששרף שטר של חבירו בהיותו ילד, ורק כאשר גדל כפו עליו לשלם. לכאורה, מדובר בראיה חזקה מאוד כי מעשיו של הקטן אינם מופקעים מדיני תורה לגמרי (שהרי כשהגדיל כפו עליו לשלם). אמנם, ניתן להסביר את הגמרא בכך שאין מדובר על חיוב מן הדין אלא על חיוב שחייב אותו רפרם חרף הדין שהוא פטור.

קיימות עוד סוגיות רבות שנית להביאן כראיות לכך שיש משמעות למעשה הקטן בעברות; אמנם, ראיות אלו אינן מוחלטות וניתן לחלוק עליהן כל אחת בהקשר שלה. מכל מקום, מהאמור בסוגייתנו, נראה להביא ראיה לכך שקטן אינו מצווה באופן מהותי:

דתניא: גר שנתגייר בין שני פסחים, וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים - חייב לעשות פסח שני. דברי רבי. רבי נתן אומר: כל שזקוק לראשון - זקוק לשני, כל שאין זקוק לראשון - אין זקוק לשני.

כלומר, אם קטן היה מחוייב במצוות והתורה רק הייתה פוטרת אותו מעונשים, לא הייתה סיבה לומר שהקטן שהגדיל לא יהא חייב בתשלומים, שכן מצוות תשלומים לא תלויה בעונש כרת; אלא היא תשלומים לעיקר החיוב. מכך שאין בקטן דין תשלומים, נמצאנו למדים כי קטן לא מחוייב מהתורה כלל.

הרב ירון בן צבי