דין תרעומת בפועלים
דין תרעומת בפועלים
בברייתא בבבא מציעא עו ע"ב נאמר:
"השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית או בעל הבית הטעה אותן - אין להם זה על זה אלא תרעומת (כלומר - אף אחד אינו יכול לתבוע את השני). במה דברים אמורים? שלא הלכו. אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה, פועלין ומצאו שדה כשהיא לחה - נותן להן שכרן משלם".
הברייתא קובעת שעצם הסיכום בין בעל הבית לבין הפועלים אינו מחייב דבר. רק אם הפועלים הלכו לעשות את מלאכתם, ומצאו שבעל הבית הטעה אותם והם אינם יכולים לעבוד - הם זכאים לפיצויים על אובדן הזמן ואובדן העבודה שנגרם להם. לפני שהלכו לעשות מלאכתם - "אין להם זה על זה אלא תרעומת". מהי אותה תרעומת? ההבנה הפשוטה היא שמדובר בכעס טבעי ומובן, הנעדר כל משמעות הלכתית. אמנם, ייתכן שיש בכך מחלוקת ראשונים.
המשנה בהמשך המסכת (צד ע"א) עוסקת בפטור "בעליו עמו" בשואל. כידוע, שואל חייב לשלם על כל נזק שנגרם לחפץ ששאל, אפילו אם הנזק התרחש לגמרי שלא באשמתו. עם זאת, הגמרא כותבת שאם הבעלים של החפץ היה פועל של השואל בזמן שהוא שאל את החפץ - השואל-המעביד פטור מחיובי השומרים. הגמרא (צד ע"ב) כותבת שהרגע הקובע לעניין זה הוא "פרה במשיכה ובעלים באמירה". כלומר, הבעלים נחשב לפועל של השואל מרגע ה"אמירה" - מרגע שהם סיכמו ביניהם על תנאי העבודה. אם כן, אנו רואים שלסיכום בעל-פה יש משמעות הלכתית.
התוס' (ד"ה פרה) טענו שכוונת הגמרא אינה לשעת האמירה אלא לשעת ההליכה (או אפילו לשעה שבה הפועל זימן עצמו ללכת לעשות עבודתו). לטענתם, "ודאי משעת אמירה של קודם פסק מלאכה לא חשוב שאילה בבעלים". הפועל אינו נחשב לפועל מרגע האמירה, שכן אין לאמירה זו שום משמעות הלכתית.
הראב"ד ב"שיטה מקובצת" במקום העלה אפשרות אחרת: "כל היכא דלא הדרי בהו - באמירה בעלמא שאולין נינהו". הראב"ד מחדש שהתרעומת אינה כעס בלבד, אלא יש לה משמעות הלכתית. הפועל נחשב לפועל מרגע הסיכום בעל-פה, אלא שהוא אינו יכול לדרוש פיצויים כאשר עדיין לא החל במלאכתו (ואפילו לא הלך לעשות אותה). אם אף אחד מהצדדים לא חזר בו - הפועל נחשב לפועל מרגע הסיכום בעל-פה, ואם הוא השאיל חפץ למעביד שלו, יש כאן מצב של "בעליו עמו".
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)