דיני הממונות בהלכה והניסיון להשליטם במדינת ישראל

  • הרב שמואל שמעוני

א. הדין האזרחי מול הדין הפלילי בהקשרים שעסקנו בהם

בשיעורים הקודמים הרחבנו את הדיבור על אודות המשפט הפלילי מנקודת מבט תורנית. כפי שראינו, אין ספק שהתורה רואה חשיבות בקיומו של משטר תקין המקיים משפט פלילי, אך היא לא סללה דרך משלה בנושא זה אלא הותירה זאת למערכת הפוליטית. ממילא מובן שגם אם המשפט הישראלי היה מעוניין לשאוב את עקרונותיו מן המשפט הפלילי העברי, כמעט שלא היה לו מקור לשאוב ממנו, משום שהמשפט הפלילי שקיים במסגרת דין תורה הוא מערכת נבדלת, בעלת מטרות חינוכיות בעיקרן, שאינה מתיימרת להוות משפט פלילי אפקטיבי.

היום נחל להפנות את מבטנו אל עבר המשפט האזרחי ודיני הממונות "שאין לך מקצוע בתורה גדול מהן" כדברי המשנה בסוף בבא בתרא. האם מסקנות מהסוג שאליהן הגענו במסגרת המשפט הפלילי רלוונטיות למשפט האזרחי?

ישנם כותבים שלא נתנו משקל רב להבחנה בין משפט פלילי למשפט אזרחי, ונטו לראות את מכלול המשפט התורני כמערכת של כללים הנטועים בעולם רוחני-שמימי שכלל אינו מתיימר להסדיר באופן צודק ויעיל את החברה האנושית, והסדרה זו היא אפוא מתפקידן של מערכות משלימות דוגמת תקנות, מנהג המקום, משפט המלך וכדומה.

בגישה כעין זו נקט, אם הבנתי נכון את דבריו, הרב מיכאל אברהם במאמרו משנת תשס"ה "האם ההלכה היא 'משפט עברי'?" (אקדמות ט"ו, עמ' 141). תשובתו לשאלה זו היא שלילית, וזאת מכמה נימוקים שלא נמצה כאן את כולם. לדבריו, אף שדיני התורה מסדירים מערכות תחומים כגון דיני נזיקין, ומערכות יחסים חוזיות כגון דיני שומרים, פועלים, מכר, שכירות, הלוואות וכיוצא בזה, אין להסיק שהתורה מביעה בכך את עמדתה בשאלות שמעסיקות אנשי משפט חילוני בתחומים אלו. ראיה לכך היא, שהתורה מצווה על בני נח להקים מערכת תקינה של בתי דין ולהפעיל שם את שיקול דעתם הסביר ותו לא, ובכך לעמוד במחויבותם למצוות דינים ולאיסור גזל כחלק משבע מצוות בני נח. אילו הייתה לתורה עמדה ערכית מוסרית-משפטית בדבר תוכניהם של דיני המכר, דיני השומרים וכדומה, הייתה הדעת נותנת שאף בני נח היו צריכים להיות מחויבים לכללים אלו (השווה לעניין זה בין דברי הרמב"ן (בראשית ל"ד, יג) לדבריו בסוף שורש יד במבוא לספר המצוות). לדברי הרב אברהם, "מכאן ניתן לראות בבירור שלהלכה ישנן העדפות שאינן בהכרח תואמות לשיקולי צדק, הגינות וסדר אוניברסליים (גם אלה המקובלים עליה)". גישה זו בקיצוניותה עשויה לטעון שבן נח שדן לדוגמה בדיני נזיקין ופטר בנזקי "טמון" באש (כדוגמה להלכה שקיימת בדין תורה שאולי אינה רווחת בשיטות משפט חילוניות) עשוי להתחייב מיתה על ביטול מצוות דינים, משום שהוא לא פעל על פי השכל האנושי הישר אלא לפי דין תורה שנועד ליהודים בלבד.

יצוין, שהרבה מהראיות שמביא הרב מיכאל אברהם לגישתו שייכות לעולם המשפט הפלילי, והן למעשה, כפי שראינו בשיעור השני, חלק מרשימה ההוכחות לכך שדין תורה אינו כולל משפט פלילי אפקטיבי: הדרישה לשני עדים כשרים ושלילת קבילותן של ראיות נסיבתיות, חוסר קבילותה של הודאת נאשם, דרישת ההתראה ו"על מנת כן אני עושה" והעדר ענישה על עבירות חברתיות כגון שוד. אני מסכים עם הרב אברהם שאכן מדובר בטיעונים כבדי משקל ביחס למשפט הפלילי, אך לעניות דעתי אין מקום להסיק מכך מסקנות כה גורפות כגון אלו של הרב אברהם. הרב אברהם בעצם טוען שהתורה כולה אינה מקיימת משפט המתיימר להיות שיטת משפט אפקטיבית, בתחום האזרחי כבתחום הפלילי (הבחנה שאינה מופיעה בדבריו). לדבריו, תקנות ממוניות מדרבנן למיניהן, לצד יסודות כמו הכרה במנהג ודיני סיטומתא, דומות למשפט המלך בכך שמדובר במנגנוני השלמה "חילוניים" לדין התורה ה"טהור", שכלל אינו ממוקד במטרות ארציות, ובוודאי לא במטרות תועלתיות, והוא מערכת כללים רוחניים בדומה לדיני קודשים וטהרות.

דעתי שונה. הרב הרצוג זצ"ל סיפר פעם (תחוקה לישראל על פי התורה כרך ג', עמ' 216) שהזדמן לו לבקר ילדים בתלמוד תורה שישבו ועסקו בפרשת ציצית, והוא שאל אותם מדוע אין תכלת בציציותיהם. הילדים השתתקו במבוכה, עד שקפץ אחד ואמר: "אני יודע! את התכלת היו לוקחים מהפרה האדומה, והפרה האדומה אבדה"... הרב הרצוג הזהיר מנטיית יתר להפוך את כל התורה כולה למעין "פרה אדומה" שהיא חוק שנשגב מבינתנו, והוא היה נחוש בדעתו להוכיח לבני דורו שדיני הממונות והעונשין בדין תורה הם משפטים ולא חוקים, והם משרתים מטרות אנושיות שהשכל יכול להבינן. בדומה לרב אברהם, אף הרב הרצוג אינו מבחין בין המשפט האזרחי למשפט הפלילי, אלא שמסקנתו הפוכה ולשיטתו, שכבר ראינו לעיל, התורה בהחלט מציבה חלופה משלה בתחומים אלו ואין להעניק משמעות רחבה מדי לתיאוריות שונות בדבר משפט המלך. אני הקטן מתקשה לאמץ את גישת הרב הרצוג ביחס למשפט פלילי, שלגביו נראה יותר שדין תורה כלל אינו רואה עצמו כשיטת משפט אפקטיבית. ברם, אני בהחלט נוטה לקבל זאת ביחס לדיני הממונות, שלגביהם ברור מדין תורה החל מהתורה שבכתב, דרך חז"ל ועד ימינו אנו שדין תורה רואה עצמו מופקד על עשיית דבר המשפט בין דין לדין. לא בכדי עסק הר"ן בדרשתו אך ורק במשפט הפלילי. קשה בעיניי גם הפיצול החד שרואה הרב אברהם בין הדין "הטהור" לבין הדין שיסודו בחול. אף הדין ה"טהור" נועד לעניות דעתי להגשים ערכי צדק, ואף שיקולים תועלתיים, וכיוון שמדובר בתחום דינמי ומתפתח אך טבעי הוא שיש להשלימו ולעדכנו בכלים שונים הכוללים תקנות, שאף הן יסודתם בהררי קודש. ודאי שצודקת הטענה שכללי התורה הם כללים מקודשים, ויש להבדילם הבדל היטב מכללים שנוצרו על ידי מחוקק חילוני, אך אין זה אומר שאין הם באים לענות על שאלות וצרכים שקיימים בכל חברה מתוקנת שמעוניינת בהסדרת יחסים בין פרטיה, יישוב סכסוכים וקידום ערכי צדק ויעילות; גם אם ייתכן שיש להם מטרות נוספות לצד זה.

הבחנה בעלת משקל זו בין הדין הפלילי לאזרחי קשורה, כך נראה, לדבריו של הנצי"ב בעניין מינוי מלך. הנצי"ב (העמק דבר דברים י"ז, יד) עמד על כך שהתורה לא הציבה אמירה ברורה בדבר צורת השלטון הפוליטי הנכונה לעם ישראל, משום שצורת השלטון היא דבר שתלוי בדור ובנסיבותיו ובהסכמת העם במובנה הרחב. התורה ודאי מעוניינת בשלטון מתוקן ויציב במידת האפשר, אך אינה רואה לנכון לקבוע אותו ואת אופיו, ועל כן מותירה זאת לאומה. כך נותרת התורה שיטת משפט נטולת ממסד מדיני, התקפה בכל מקום ובכל זמן. המשפט הפלילי במובנו המלא הוא במובהק חלק מן המשפט הציבורי וההסדר השלטוני-פוליטי, ועל כן ויתורה של התורה עליו הוא חלק מויתורה על השלטון הפוליטי. המשפט האזרחי, לעומת זאת, עוסק ביישוב סכסוכים והסדרת היחסים בין הפרטים, ודבר זה מתאים יותר גם לקהילה נטולת שלטון פוליטי מלא. מדובר בתחום שמחייב הכרעות עומק בשאלות ערכיות של צדק, יעילות כלכלית, עידוד יזמות עסקית לצד הגנה על חלשים ועוד היבטים רבים, והתורה אינה מניחה ממנו את ידיה.

 

ב. דרכו של הרב הרצוג וניסיונו המהפכני

כפי שראינו, לרב הרצוג היה ברור שהתורה מציבה שיטת משפט משלה, העונה על אתגריה של כל שיטת משפט אחרת. לצד זאת, הרב הרצוג כיהן כרב הראשי האשכנזי של ארץ ישראל (ולימים של מדינת ישראל) והיה ציוני גדול שייחל להפיכת היישוב הציוני למדינה יהודית ריבונית. מצירוף הגורמים הנ"ל, פשוט היה לרב הרצוג כביעתא בכותחא שהמדינה המיוחלת תקום על אדני משפט התורה. בנאם שנשא הרב הרצוג בחשוון תש"ח הוא אמר: "האפשר מדינה יהודית, מלכות ישראל, בלי תורת ישראל? הרי זה יהיה הרס וחורבן פנימי ח"ו" (מצוטט בתחוקה לישראל על פי התורה כרך א', עמ' כו).

מתוך תפיסת ציונות זו, כבר עשר שנים קודם להקמת המדינה – בשנת תרח"צ – עסק הרב הרצוג בחשיבה ותכנון בדבר עיצוב ספר חוקים שמיוסד על אדני התורה למדינה העתידה לקום, והתייעץ בנושא עם רבנים וגדולי דור מהארץ ומהתפוצות (ובכללם, כפי שכבר ראינו, הגרח"ע גרודזנסקי). הרב הרצוג היה מודע בהחלט לכך שהפיכת ההלכה לקודקס שיהיה רלוונטי למדינה מודרנית היא פרויקט אדיר ממדים שדורש התגייסות רבנית רחבה. כפי שכתב לימים לרב מיימון, כאשר האחרון כבר כיהן כשר דתות של מדינת ישראל, "דרושה עבודה ענקית מוקדמת: א. ספר כולל ומקיף על הבעיות שבהן אנו נתקלים בקשר להשלטת משפט התורה תוך התאמה עם האופי הדמוקרטי של המדינה. ב. חבור הקודקס עצמו" (שם, עמ' 232).

בראשית שנת תש"ח כינס הרב הרצוג ישיבה של מועצת הרבנות הראשית ובה הציע לבחור בוועדה "שתעבד ותברר את עמדת הרבנות הראשית לתחוקת המדינה היהודית". הוחלט שהרב הרצוג בכבודו ובעצמו "יחבר קונסטיטוציה" והוקמה ועדה של רבנים מרכזיים שתבקר כל פרק שיציע הרב הרצוג. הרב הרצוג הסתער על אתגר זה, פתח בעבודה אינטנסיבית ביותר, כתב פרקים שונים בספר החוקים שאותו קיווה שתאמץ המדינה המיוחלת, ושלח את הפרקים לרבנים שונים. אין זה ברור כמה פרקים בסך הכול הוא הספיק לכתוב (ראה סקירתו של הרב ד"ר איתמר ורהפטיג, שם עמודים כה–כח).

אחד הדברים המעניינים ביותר בפרויקט נועז זה של הרב הרצוג הוא הכרתו בכך שאם ברצוננו לראות בדין תורה תשתית משפטית למדינה מודרנית ודמוקרטית, ואיננו מעוניינים בהענקת סמכויות לדוקטרינות של חולין כגון משפט המלך, דינא דמלכותא וכו', אזי משמעות הדבר היא שדין תורה זקוק לפיתוח נרחב וחדשני, ואינו יכול לקפוא על שמריו. הרב הרצוג שינס מותניו, ועמל להוציא מתחת ידו הצעות הכוללות רפורמות נכבדות בתחומים רגישים הכוללים למשל היבטים של שוויון בין גברים לנשים ובין יהודים לנכרים, ובתחומים כגון דיני ראיות ועדות, כשרות למשרות, ירושה ועוד; ייתכן שעוד נתייחס להצעות אלו בהקשרים שונים במהלך לימודנו השנה. הרב הרצוג סבר שיש מקום לתקן תקנות חדשות ושהגוף המוסמך לעשות זאת הוא מועצת הרבנות הראשית. באופן לא מפתיע, העולם ההלכתי לא קיבל בברכה יוזמות אלו של הרב הרצוג, והרפורמות שהציע לא אומצו בידי חבריו ממועצת הרבנות הראשית, ובוודאי שלא בידי חבריהם החרדיים יותר. ברם, ניתן להסיק מכאן כמה ראה הרב הרצוג פרויקט זה כרציני ובר סיכוי, עד שלצד המאמץ האדיר הכרוך בו מוצדק גם לשלם למענו במה שהוא הגדיר כמחירים הלכתיים כבדים (כשלעצמי, רבות מהצעותיו נראות בעיניי הצעות הלכתיות נכונות מצד עצמן ולא כמחיר שנכון טקטית לשלם, ואני מעז לנחש שאף בעיניו חלקן נראו כן, אך הרטוריקה בהרבה הקשרים הייתה רטוריקה "דיעבדית" מובהקת).

 

ג. החלום ושברו

במבט לאחור, קשה לנו בכלל להבין כיצד סבר הרב הרצוג זצ"ל שאם ניצור קודקס מקיף וראוי דיו יקבל אותו היישוב היהודי בזרועות פתוחות. הלוא מדובר היה ביישוב ובהנהגה שהטון הקובע בהם הוא חילוני בבירור, עד כדי כך שלא ניתן היה להשיג הסכמה על אזכור שם שמים במגילת העצמאות. מדוע אפוא לסבור שציבור והנהגה שכאלו ישושו לקבל על עצמם עול תורה ומצוות? אני מניח שתשובתו של הרב הרצוג הייתה שהוא אכן לא ציפה שיקבלו על עצמם חיוב מצוות כפרטים, אלא שהחלקים מהתורה שמקבילים לתחומים שמדינות מודרניות מסדירות במסגרת משפטן הם חלקים בעלי אופי תרבותי-לאומי, שניתן לצפות גם מציבור חילוני לאמץ. ואולם, ברור שהן הרב הרצוג והן הציבור החילוני הבינו שאליבא דאמת מדובר באימוץ תורה דתית, ועל כן קשה באמת להבין את תקוותיו הגדולות של הרב הרצוג.

דרך אגב, הצגתי את מאורעות התקופה על בסיס ספר כתביו של הרב הרצוג שהוציא הרב איתמר ורהפטיג ועל בסיס הקדמתו לספר שהוציא. מעניין לראות את הדברים גם מנקודת מבטם של אנשי שלטון חילוניים ושל אנשי משפט. השופט יצחק אולשן, שלימים כיהן כנשיא בית המשפט העליון של מדינת ישראל, מספר בספרו האוטוביוגרפי (דין ודברים, תשל"ח, עמ' 209–213) על פגישה שהייתה לו ולנשיא הראשון זמורה עם הרב הרצוג, שבה אמר הרב הרצוג כי "עכשיו שבעזרת הקב"ה הגענו לאתחלתא דגאולה ויש לנו מדינה משלנו, הרי התחום של השיפוט הינו התחום שלנו, של רבני ישראל, ואין אני מבין מה לשר המשפטים ולפתיחת בתי משפט, למינוי שופטים וכיוצא באלה". עד כדי כך! בהמשך הדברים מספר אולשן על פגישה עם הרבנים הראשיים בלשכת דוד בן גוריון אליה הוזמן עם זמורה, שבה אמר בן גוריון לרבנים הראשיים שהוא מוטרד מחוסר השוויון לנשים שקיים במסגרת ההלכה. הרב הרצוג הבטיח לבן גוריון שניתן לפתור זאת באמצעות תקנות, ובן גוריון סיכם את הדיון בדרישה שהדבר יוסדר תוך מספר ימים עקב דחיפות העניין, והרבנים הראשיים הלכו. לאחר שיצאו, מספר אולשן, הוא פנה אל בן גוריון, בטענה שבזה הרגע הוא לכאורה מסר בידי הרבנים הראשיים אפשרות לקבלת סמכויות שיפוט במדינה החדשה! וכך הוא מספר: "בן גוריון השיב לי בצחוק על שפתיו: 'טפשות, הם מעולם לא יגישו הצעות כאלה ואין לך לחשוש'. נבואתו של בן גוריון אכן לא הכזיבה".

ואכן, הרב הרצוג ספג אכזבה מרה. מדינת ישראל קמה וראתה עצמה כמדינת חוק חילונית, המקיימת רצף משפטי עם המשפט שנהג בה לפני כן תוך שאיפה – שהתגשמה בהדרגה – להשיג עצמאות משפטית מלאה ולחוקק חקיקה ישראלית מקורית בתחומי המשפט השונים, ללא מחויבות למשפט האנגלי והטורקי אך גם ללא כל מחויבות לדין דתי זה או אחר (מלבד תחומי הדין האישי שנותרו בסמכות העדות הדתיות השונות בארץ, ובע"ה נתייחס אליהם בעתיד).

הרב הרצוג הביע את תסכולו העמוק:

"התורה נשכחה. תופסי התורה נשכחו כמת מלב. לא פנו אלינו, לא נשאלנו, לא נדרשנו, לא לעיין ולא להורות, לא לברר הלכות ולא לתקן תקנות, ואפילו ליעץ לא נתבקשנו. ירשה השפחה גברתה!... והארץ לא רגזה, והעם בכללו לא פחד ולא רגז, פרט למחאות מצד הרבנות הראשית לארץ ישראל והבעות צער מבודדים במועדיהם"

                 (תחוקה לישראל, כרך א, עמ' 222–223).

אני הקטן, כשלעצמי, מתקשה להבין אכזבה מרה זו, משום שעצם ה"הווה אמינא" אינה ברורה לי, ואני סבור שקבלת הרעיון הציוני משמעותה שמחה עצומה בעצם קיומה של מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל על אף ההכרה בכך שמדינה זו היא מדינה חילונית המנהיגה ציבור שבחלקו הגדול אינו שומר תורה ומצוות.

מכל מקום, השורה התחתונה הייתה שהמדינה קמה כמדינה חילונית וכך גם משפטה. את הרב הרצוג הדבר הביא לבחירת אסטרטגיה שונה, שמנסה לכל הפחות לשמור על זכותו של יהודי דתי לבחור להתדיין בדין תורה, תוך מתן זכות וטו לנתבע לסרב להתדיין בפני בית משפט חילוני (שם עמ' 226), אלא שכמובן אף דרישה זו לא נתקבלה. מעניין לציין שהרב מאיר בר אילן ז"ל, ציוני דתי גדול וחשוב כשלעצמו, התנגד לגישה זו של "שלום עליך נפשי", וסבר שיש להמשיך ולהילחם על כך שיהיה משפט אחד לכל תושבי המדינה אשר יהיה מבוסס תורת ישראל, תוך שהוא מודע לכך שהדבר יצריך רפורמות הלכתיות מקיפות, אך אינו מודע דיו לחוסר ההיתכנות של מהלך שכזה בשנת תש"ט (ראה דבריו המובאים אצל מ' אלון המשפט העברי כרך ג' תשמ"ח, עמ' 1353–1354).

מאחר שהניסיון להשלטת משפט התורה במדינת ישראל לא צלח, ממילא מתעוררת לה שאלת היחס התורני אל בתי המשפט החילוניים של המדינה. בשאלה זו נדון בשיעורים הקרובים.