דיני כלי זכוכית וכלי פלסטיק

  • הרב אוהד פיקסלר

לע"נ ר' עמינדב בן-שחר ז"ל

א. הקדמה

הרמב"ם בתחילת הלכות כלים כותב:

כלי זכוכית אינן מקבלין טומאה מדברי תורה. וחכמים גזרו עליהן שיהיו מקבלין טומאה.  הואיל ותחילת ברייתן מן החול ככלי חרס, הרי הן ככלי חרס; ומפני שתוכן נראה כברן, לא גזרו עליהן שייטמאו מאווירן,[1] אלא עד שתיגע הטומאה בהן בין מתוכן בין מגבן, ככלי מתכות.  ולא גזרו טומאה על פשוטיהן,[2] אלא על מקבליהן.  ואין להן טהרה במקוה. ואין שורפין עליהן תרומה וקדשים, שלא גזרו עליהן אלא לתלות.

(א', ה).

הרמב"ם מסביר שטומאת כלי זכוכית היא מדרבנן, ובדבריו הוא משווה את כלי זכוכית לכלים מסוגים שונים. בשיעור השבוע נבחן את דיני כלי זכוכית בהלכות טומאה וטהרה וכן בתחומים הלכתיים נוספים - כשרות וטבילת כלים. לאחר מכן, נעסוק בקצרה, לאור דיונים אלו, בדיני כלי פלסטיק באותם תחומים  

ב. טומאת כלי זכוכית

מקור דברי הרמב"ם הוא בסוגיית הגמרא בשבת:

כלי זכוכית מאי טעמא גזור בהו רבנן טומאה?  אמר רבי יוחנן אמר ריש לקיש: הואיל ותחלת ברייתן מן החול - שוינהו רבנן ככלי חרס.                           

 (טו:).

נקודת המוצא של רבי יוחנן היא שכלי זכוכית זהים לכלי חרס בגלל החומר שממנו יוצרים את הכלי. אך הגמרא שואלת האם לכל הדינים  כלי זכוכית שווים לכלי חרס:

אלא מעתה לא תהא להן טהרה במקוה, אלמה תנן: "ואלו חוצצין בכלים: הזפת והמור בכלי זכוכית" (מקוואות, ט', ה)!  הכא במאי עסקינן - כגון שניקבו והטיף לתוכן אבר,[3] ורבי מאיר היא, דאמר: הכל הולך אחר המעמיד. דתניא, כלי זכוכית שנקבו והטיף לתוכן אבר, אמר רבן שמעון בן גמליאל: רבי מאיר מטמא וחכמים מטהרין.  

(שם).

הגמרא הבינה שברור שיש טהרה לכלי זכוכית במקווה, בניגוד לכלי חרס שאין להם טהרה, והביאה לכך ראיה. אך הראיה נדחית בכך שהיא לפי שיטת רבי מאיר הסובר שאם הוסיפו אבר לכלי הרי הוא אינו נחשב עוד ככלי חרס. הגמרא ממשיכה להקשות מדין נוסף ממנו נראה שכלי זכוכית אינן זהים לכלי חרס:

אלא מעתה לא ליטמו מגבן, אלמה תנן: "כלי חרס וכלי נתר טומאתן שוה - מיטמאין ומטמאין מאויריהן; ומיטמאין מאחוריהן ואין מיטמאין מגביהן; ושבירתן מטהרתן" (כלים, ב', א). כלי נתר וכלי חרס הוא דטומאתן שוה, אבל מידי אחרינא - לא!  אמרי: כיון דכי נשתברו יש להם תקנה - שוינהו ככלי מתכות.  

(טז.).

כלי זכוכית, בניגוד לכלי חרס וכלי נתר, מטמאים מגבם. מכאן הגמרא מסיקה שיש דמיון בין כלי זכוכית לבין כלי מתכת הואיל ואם הם נשברים ניתן לתקן אותם, בניגוד לכלי חרס. כאן הדמיון אינו נובע מהחומר אלא מצורת השימוש בכלי. הגמרא ממשיכה ודנה בדמיון ובשוני שבין כלי זכוכית לבין כלי חרס לגבי דין טומאה ישנה:

אלא מעתה - יחזרו לטומאתן ישנה, ככלי מתכות. דתנן: "כלי מתכות, פשוטיהן ומקבליהן - טמאין, נשברו - טהרו, חזר ועשה מהן כלים חזרו לטומאתן ישנה" (שם, י"א, א). ואילו גבי כלי זכוכית תנן: "כלי עץ וכלי עור וכלי עצם וכלי זכוכית - פשוטיהן טהורין ומקבליהן טמאין, נשברו - טהרו, חזר ועשה מהן כלים - מקבלין טומאה מכאן ולהבא". מכאן ולהבא - אין, למפרע - לא! טומאת כלי זכוכית דרבנן, וטומאה ישנה דרבנן, בטומאה דאורייתא - אחיתו בה רבנן טומאה, בטומאה דרבנן - לא אחיתו לה רבנן טומאה.  

מכיוון שטומאת כלי זכוכית היא מדרבנן וגם טומאה ישנה היא מדרבנן, חכמים לא הצליבו את שתי הגזירות ולא גזרו טומאה ישנה על כלי זכוכית.

בניגוד לנאמר בגמרא עד כה, מופיע לאחר מכן כיוון אחר: 

רב אשי אמר: לעולם לכלי חרס דמו. ודקא קשיא לך לא ליטמו מגבן - הואיל ונראה תוכו כברו.

(טז:).

רב אשי עונה בצורה שונה על קושיות הגמרא: הוא סובר שבאופן מהותי כלי זכוכית דומים לכלי חרס, והסיבה לכך שהם מקבלים טומאה מגבם היא שמכיוון שהם שקופים הצד החיצוני שלהם נחשב כמו הפנים שלהם (על פי רש"י שם, ד"ה "הואיל ונראה תוכו").   

דהיינו, יש בגמרא שני כיוונים שונים לגבי כלי זכוכית על פי כיוון אחד הם דומים לכלי חרס, ועל פי השני - לכלי מתכת. ההשלכה הראשונית נוגעת לשאלה האם יש טהרה לכלי זכוכית על ידי טבילה במקווה. מהי המסקנה בנושא?  בנושא זה הראשונים נחלקו. תוספות כותבים על דברי הגמרא שיש דמיון בין כלי זכוכית לבין לכלי מתכת שאין בכך סתירה להבנה הראשונה שכלי זכוכית הם ככלי חרס:

דלא הדר ביה ממאי דאמר שוינהו רבנן ככלי חרס. דמשום טעם דנשברו יש להם תקנה אין סברא להוריד להם טומאה, אלא משום דלכלי חרס דמי לגמרי, וכיון דכבר הורידו להם טומאה משום דדמו לכלי חרס, משום כיון דנשברו יש להם תקנה, שוינהו רבנן כמתכות לענין טומאת גבן.

(טז., ד"ה "אלא").

כך גם פוסק הרמב"ם:

כל הכלים שנטמאו יש להן טהרה במקוה, חוץ מכלי חרס וכלי זכוכית...  ככלי חרס עשו אותן בדבר זה.

(הלכות מקוות, א', ג).

לעומת זאת, רבינו חננאל בפירושו לסוגיה מבין לאור השוואה לסוגיית הגמרא במסכת עבודה זרה (שנעסוק בה בהמשך) שיש טהרה לכלי זכוכית:

הכא אמר רב אשי כלי זכוכית ככלי חרס הן ובסוף ע"ז אמרינן כלי זכוכית ככלי מתכות הן שנינן? לא קשיא, הכי קאמר: כלי זכוכית ככלי חרס הן ולא מקבלי טומאה אלא אם כן יש להן תוך ככלי חרס והוא בית קבול, אבל פשוטיהן טהורין. וגזרו עליהן להיות מיטמאין מגבן, הואיל וכלי זכוכית מראת הטומאה מגבן שהוא אחוריו כאילו בתוכו הויא. אבל לעלות מידי טומאתן כלי זכוכית ככלי מתכות הן וצריכין טבילה...

(טז:).[4]

אם כן, כאשר בוחנים את דיני כלי זכוכית עולה שהם דומים יותר לכלי עץ וכלי עור מאשר לכלי חרס - ייתכן שיש להם טהרה במקווה, הם נטמאים מגבם ולא מאווירם ועוד.[5] כך גם עולה מדברי התוספתא בכלים (ז', ג) שאומרת על מספר הלכות שבהם יש חומרא בכלי זכוכית מכלי עץ, ומשמע שדינם שווה בשאר המקרים. דהיינו, למרות שמצד אחד כלי זכוכית דומים לכלי חרס (החומר), ומצד שני לכלי מתכת (ניתן לתקנם), ברוב ההלכות הדמיון הוא בעיקר לכלי עץ; מדוע?

ייתכן ובמקרה זה חז"ל תיקנו טומאה לכלי שהתחדש בימיהם (לפחות מבחינת שכיחות השימוש) שמשמר את העקרון הבסיסי של הלכות טומאה וטהרה. מדובר על כלי מפותח ומשוכלל הראוי לקבל טומאה למרות שלא היה בשימוש בדורות קודמים. ההשוואה למתכת ולחרס באה להראות שמצאנו טומאה בכלים כעין אלו, אך הדמיון בפועל הוא לכלים 'רגילים' שאין להם דינים חריגים[6].

ג. הכשרת כלי זכוכית

הגמרא במסכת עבודה זרה (עה:) קובעת שהכשרת כלי היא כדרך השימוש בו - 'כבולעו כך פולטו'. השימוש בכלי זכוכית נעשה לרוב בצונן, אך לעיתים נעשה בהם שימוש גם ברותח. באבות דרבי נתן מצאנו התייחסות מיוחדת לכלי זכוכית:

שלושה דברים נאמרו בכלי זכוכית: אינו בולע ואינו פולט; ומראה כל מה שבתוכו; במקום חם - חם, במקום צונן - צונן.

(פרק מ"א).

כלי זכוכית אינם בולעים את האיסור, ולכן לכאורה אין כלל בעיה של הכשרת כלי זכוכית. לפי עקרון זה מותר להשתמש בכלי זכוכית גם לבשר וגם לחלב וכן אין בעיה של הכשרה לפסח. ברם, מצאנו שלוש שיטות עיקריות בראשונים בנוגע לכשרות כלי זכוכית, כאשר שיטות הראשונים מנוגדות מן הקצה עד הקצה:

  1. זכוכית אינה בולעת. שיטה זו נסמכת בבסיסה על דברי אבות דרבי נתן וההבנה שכלי זכוכית אינם בולעים מהאיסור ולכן אין צורך להכשירם. כשיטה זו סוברים ראבי"ה (סימן תס"ד), הרשב"א (שו"ת, סימן רל"ג) ועוד.
  2. זכוכית בולעת ולא ניתן להכשירה. הואיל והזכוכית עשויה מחול, היא דומה לכלי חרס שבולעים אך אינם פולטים. לכן, אם השתמשו בכלי זכוכית ברותח אין דרך להכשירם. כשיטה זו סוברים המרדכי בפסחים (תקע"ד) וחלק מפוסקי אשכנז.[7]
  3. זכוכית בולעת וניתן להכשירה על ידי הגעלה. כלי זכוכית דומים לכלי מתכת ולכן הם בולעים את האיסור, ומאותה סיבה ניתן להכשירם. חלק מהפוסקים כתבו שלמרות שמבחינה מהותית ניתן להגעילם, כיוון שיש חשש שלא יגעילו אותם כיאות בשל הסיכוי שההגעלה תהרוס אותם, בפועל אין להגעילם (רא"ה, הובא בחידושי הריטב"א לפסחים [ל,:], ועוד פוסקים).

להלכה, נחלקו בכך השו"ע והרמ"א:

כלי זכוכית אפילו מכניסן לקיום ואפילו משתמש בהם בחמין, אין צריכים שום הכשר שאינם בולעים, ובשטיפה בעלמא סגי להו.  

הגה: ויש מחמירין ואומרים דכלי זכוכית אפילו הגעלה לא מהני להו; וכן המנהג באשכנז ובמדינות אלו...

 (או"ח, תנ"א, כו).

הפסיקות להלכה של השו"ע ושל הרמ"א מנוגדות לחלוטין- לפי השו"ע אין צורך להכשיר כלי זכוכית כלל ומספיק להדיח את הכלי, ואילו לדעת הרמ"א הכלים נאסרים ואי אפשר להכשירם.[8]

להלכה, הספרדים פוסקים כדברי השו"ע ולכן יכולים להשתמש בכלי זכוכית גם לבשר וגם לחלב. כמו כן, הכשרת כלי זכוכית לפסח כוללת שטיפה בלבד. לשיטות האשכנזים, מכיוון שגם לדעת הרמ"א בדיעבד ללא הגעלה האוכל כשר, ניתן להקל ולחלק בין כלי זכוכית ששימושם בצונן ובין כאלו ששימושם ברותח (על פי המגן אברהם והט"ז על אתר). כלים ששימושם בצונן ניתן להכשירם לפסח על ידי השריה במשך שלושה ימים במים (כפי שנהוג), וכלים ששימושם ברותח - לא ניתן להכשירם. האחרונים רבים כתבו שמכיוון שבימינו כלי זכוכית וכלי פיירקס עמידים גם להגעלה במים רותחים, ניתן להכשיר את הכלים לפסח על ידי הגעלה לפי השיטה השלישית (לעיל), וניתן להקל לא לשוטפם מיד בצונן כדי שהם לא יתנפצו.[9]

ד. טבילת כלי זכוכית

הגמרא במסכת עבודה זרה דנה לגבי טבילת כלי זכוכית חדשים:

אמר רב אשי: תהני כלי זכוכית, הואיל וכי נשתברו יש להן תקנה, ככלי מתכות דמו. קוניא - פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר: כתחלתו, וחד אמר: כסופו. והלכתא: כסופו.

(עה:).

קיים דמיון בין כלי זכוכית וכלי מתכת באפשרות להתיך את שברי הכלי וליצור כלי חדש. הגמרא מביאה מחלוקת לגבי קוניא - כלי חרס אך יש לו ציפוי פנימי. מצד החרס הוא פטור מטבילה אך מצד הציפוי הפנימי הוא חייב בטבילה.

הפוסקים כתבו שגם לשיטות שחיוב טבילת כלי מתכת מהתורה, כלי זכוכית חייבים בטבילה רק מדרבנן. החיוב להטביל כלי זכוכית נובע מהדמיון לכלי מתכת והאפשרות ליצור כלי חדש משברי כלי, אך דמיון זה הינו ברמה של דרבנן, והחיוב מהתורה כולל רק כלי מתכת. כפי שכבר הזכרנו לעיל, הראשונים עסקו ביחס שבין סוגיה זו לבין סוגיית הגמרא במסכת שבת לעניין טומאה וטהרה, ויש סתירה לכאורה בדברי רב אשי בין הסוגיות. 

נושאי כלים על השו"ע כותבים שכלי שיש לו ציפוי זכוכית מבפנים חייב בטבילה, אך ללא ברכה. יש מחלוקת לגבי לגבי כלים שעשויים מקרמיקה ומפורצלן- יש שכתבו שצריך להטבילם ללא ברכה ויש שכתבו שאין צורך להטבילם בכלל. השאלה העומדת על הפרק היא האם ניתן להרחיב את החיוב מדרבנן על סוגי כלים נוספים מלבד כלי זכוכית, וכן האם הפרמטר של תיקון הכלי יכול להיות מורחב לכלים נוספים. הפתחי תשובה מביא את דברי השאילת יעב"ץ שכתב שאין צורך להטביל כלי פורצלן משום שלא ניתן לתקנם:

עיין בשאילת יעב"ץ חלק א' סימן ס"ז שכתב דכלים הבאים ממדינת הים שנקראים פרצליי"ן ודומין לכלי זכוכית אין צריכין טבילה, לפי שידוע שעשייתן מן החול ומן האדמה... והני לית להו הך תקנתא.

(יו"ד, ק"כ ,ב).

ה. כלי פלסטיק

מה דינם של כלי פלסטיק בכל אחד מתחומים הלכתיים אלו - טומאה, כשרות וטבילה? כלי פלסטיק הם כלים שכיחים ביותר בימינו, אך וודאי שלא היו בימי הגמרא והראשונים. מדובר על תרכובות סינתטיות של פולימרים, ולכן הם אינם נכנסים בצורה פשוטה להגדרה של כלי זכוכית, מתכת או חרס. מצד אחד החומרים שמהם הכלי עשוי שונים לחלוטין מהכלים בימי חז"ל (הדמיון קרוב יותר לכלי חרס), ומאידך ניתן להצביע על תכונות דומות לכלי מתכת וזכוכית כמו אפשרות ההתכה של הכלי ויצירתו מחדש.

יתכן וכלי זכוכית יכולים להיות אב טיפוס לכלים שלא מצאנו להם התייחסות מהתורה והתחדשו במשך השנים, אך לכאורה גם בכלי זכוכית אנו לא מוצאים משנה סדורה. בחלק מהמקרים בוחנים את החומר של הכלי, בחלק אחר את תכונותיו העצמאיות ובתחומים אחרים את צורת השימוש החיצונית. בעקבות כך בחלק מהמקרים מדמים אותם לכלי חרס, במקרים אחרים לכלי מתכת או כלי עץ, או לחילופין קובעים שיש מעמד שונה וייחודי.  בשל כך מתלבט, למשל, הרב וואזנר בנוגע לחומרים כעין אלו בנוגע לדיני טומאה וטהרה:

הנה לית ספק דעצם פיבערגלאז אינו ממקבלי טומאה מה"ת - ואם מקבל טומאה מדרבנן אני מסופק לדינא, עיין ברמב"ם ריש פ"א מהלכ' כלים ז' מינין מקבלין טומאה מה"ת, ושם בהל' ה' דזכוכית מקבל טומאה מדרבנן מפני שתחילת ברייתן מן החול עיין שבת ט"ו:, וא"כ פיבערגלאז זה שאין תחילת ברייתן מן החול טומאה אפילו מדרבנן מנ"ל...אמנם פשוט דזה דוקא בדברים הבאים מגדולי צמחים, וכמבואר ברמב"ם שם הלכ' י"ג אבל שאר מינים שנתחדשו בזה"ז שעושין מנפט וכל מיני חומרים שאין להם שייכות עם עץ פשוט דאין להם טומאה מה"ת, ומדרבנן צ"ע כהנזכרים כאן שאין ברייתו מן החול, ומדשאלו בשבת ט"ו: זכוכית מ"ט גזרו בו טומאה מכלל דלא הי' מקום לגזור, א"כ פיבערגלאז מנ"ל דאית בי' טומאה דרבנן, - וגם אם נימא דאית בי' טומאה דרבנן מ"מ לא עדיף מזכוכית עצמו דפשוטי כלי זכוכית אין לו טומאה כלל...

(שו"ת שבט הלוי, חלק ד' סימן קט"ו).[10]

כך גם דנו הפוסקים בנוגע להכשר כלי פלסטיק, שלא נאמר בחז"ל מהי דרך הכשרתם:

 הנה בדבר הגעלת כלים הנעשים מפלאסטיק, כבר נהגו להגעיל אותם כדרך תשמישם דלא עדיפי מכלי זכוכית. והנה בכלי זכוכית יש מחלוקת הראשונים... אולם האחרונים מדמים כלי פלאסטיק לכלי גללים דמהני הגעלה, ועי' במנחת יצחק סי' פ"ו, שביאר ברחבה ועכ"פ אין להתיר בלא הגעלה, דמי יאמר לנו שכלי פלאסטיק עדיף מכלי זכוכית שאינו בולע כלל? וצדק כת"ר שהצריך הגעלה כדרך תשמישו.      

(שו"ת שרידי אש, חלק א', סימן מ"ו).[11]

השרידי אש מדמה כלי פלסטיק לכלי זכוכית ופוסק לפי הכלל שהכשר הכלי הוא כדרך תשמישו. הרב וולדנברג דן בנושא זה לאור תכונות החומר:

והנה בספרי שו"ת ציץ אליעזר ח"ד סי' ו' דנתי על הכלי פלסטיקה - ניילון בקשר לדרך הגעלתן לפסח, ושם הבאתי שכפי ששמעתי ממומחין הכלים של הפלסטיקה אינו מעורב בהם חומר של כלי חרס ונעשים מחומר של אבני פחם, ולכן קבעתי דהרי הם כלי - אבן, כן כתבתי שם בהמשך דברי דקשה לתת להם דין של כלי זכוכית דשיעי ולא בלעי, וכי בעיני ראיתי גם צלחת - ניילון שהיה מונח בתוכו למון שלם והריח מתוכו ריח חריף של הלימון ואף אחרי השטיפה במים היטב, מה שאין זה בכלי זכוכית.

ובזה אוסיף כי לאחר מכאן קראתי על חליפות מכתבים שהתקיימו על אודות הכלים הנ"ל עם המומחים לאותו דבר, והללו קבעו כי הכלים הפלסטיים הם מוצרים של תעשיה כימית כבדה ומבוססים על חמרי יסוד מנפט, פחם או מוצרים חקלאיים, ומבית חרושת אחד לכלים פלסטיים כתבו והסבירו כי החומר הוא פטרול, ז"א מוצרי נפט שמתאדים ומייצרים אטילן הנהפך תחת לחץ לפלסטיק. הם בולעים ויש בהם פילי סדקים. ושני מלומדים אחרים יר"א הסבירו ואשרו נקודות אלה: (א) החלקות של השטח העליון של הכלים הפלסטיים אין בדרך כלל להשוות אותה לחלקות של זכוכית (ב) החומר הגלמי ממנו מיצרים את החמרים הפלסטיים איננו אדמה (שזה החומר ממנו מיצרים כלי חרס) (ג) החומר הגלמי ממנו מיצרים את הכלים הפלסטיים יכול להיות נפט, שהוא חומר נוזלי או אדים (גזים) הנוצרים מפחם או חמרים צמחיים כמו עצים (צללוזה). (ד) ברובם הגדול משתמשים בנפט כחומר גלמי לייצור הכלים הפלסטיים.

כל הדברים הנ"ל מחזקים דברינו האמורים בספרנו שם כי כלי הפלסטיק והניילון אינם מהוים במהותם לא כלי - חרס וגם לא כלי - זכוכית, אלא דין כלי - אבן להם. ואם ניתן להם דין כלי - עץ הרי ג"כ דין אחד להם בזה.                                                             

(שו"ת ציץ אליעזר, חלק ז', סימן ל"ז).

גם בנוגע לכלי פלסטיק ניתן לראות את הגישות השונות כפי שעלו בנוגע לכלי זכוכית: האם בוחנים את החומר שממנו הם עשויים, את דרך השימוש או שמא את תכונות הכלי כפי שהוא בתוצר המוגמר.

דיונים דומים ישנם גם לגבי טבילת כלי פלסטיק חדשים. לגבי דין זה אומר רב רבינוביץ כך:

עוד נראה, שכלים מפלסטיק אינם מקבלים טומאה כלל, שעל כלי זכוכית גזרו משום שדומים לחרס... אבל בפלסטיק לא שייך טעם זה כמובן. אלא שאף אם אין עניין טבילת כלים חדשים לטומאה, מניין לנו לחייבם?

(שו"ת שיח נחום סימן מט).

הרב רבינוביץ מביא כאן שני טיעונים: ראשית, לא ניתן לגזור גזירה חדשה; בנוסף לכך, הסיבה לחיוב כלי זכוכית היא בגלל הדמיון לכלי חרס שלא קיים במקרה זה. בהמשך דבריו הוא מביא את תשובת הרב הנקין שהסכים וחיזק סברות אלו.[12]

 

 

 

 

 

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ז

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

 

 

 

 

[1]   שהרי כלי חרס נטמאים 'מאווירם', דהיינו אם הטומאה נכנסה לחללם (שם, י"ג, א - ג).

[2]   ללא חלל קיבול.

[3]   עופרת.

[4]   כך גם כותב הרשב"א בתשובה:

ולענין כלי חרס שאמרת אם שוע באבר אם דינו לטומאה ככלי מתכות כמו לטבילה? לא ידעתי עיקר לשאלה זו. אחת שאמרת שאתה שואל למעשה דאי ליטמא מגבו כמתכות או דוקא מאוירו ככלי חרס. עכשיו אין לנו עסק לטומאה וטהרה של כלים. ואם לעיקר הדין אתה אומר אם יש להן טהרה במקוה אף דינן לטומאה ככלי מתכות. מדאמרינן בפרק קמא דשבת... שוינהו רבנן ככלי חרס. אלא מעתה לא תהא להן טהרה במקוה אלמה תנן... שוינהו רבנן ככלי מתכות. אלמא אי לאו מהאי טעמא לא היה להן טהרה במקוה. וכדאמר רב אשי נמי בשילהי עבודה זרה... ובעו טבילה.     

(חלק א', סימן תקמ"ז).

[5]   למשל הם נטמאים בטומאת מדרס (עיינו רמב"ם, שם, א', ח, י) ושבריהם טהורים (שם, י"ב, י).

[6]   דברינו בשתי הפסקות האחרונות מבוססים על מאמרו המקיף של הרב עזריה אריאל ועל מסקנתו שם. ראו: 'כלי זכוכית- בירור פרטי הגזירה על טומאת כלי זכוכית', מעלין בקודש, גליון 10.

[7]   לגבי השאלה המציאותית בבליעת כלי זכוכית, ראו מאמרם של הרב דרור פיקסלר והרב יאיר פרנק, בליעה ופליטה בכלים לאור תוצאות המבחן המדעי, תחומין ל"ד, תשע"ד, עמודים 129 - 113. 

[8]   ברם, במקום אחר בשו"ע הרמ"א אינו חולק. ביו"ד סימן קל"ה השו"ע דן לגבי כלים שלא מספיק לשטוף אותם ויש צורך בעירוי. במהלך הדיון (סעיף ח) השו"ע כותב שבכל מקרה כלי זכוכית אינם חייבים בעירוי - "... אבל של זכוכית, לדברי הכל אין מחמירים בו בשביל שמכניסו לקיום". הרמ"א אינו חולק על דברי השו"ע, ובעקבות כך מצאנו שמספר אחרונים חילקו בין הכשרה לפסח ובין הכשרה מאיסור והיתר. למשל, השו"ת זרע אמת (חלק ב', יו"ד, סימן מ"ג) והכנסת הגדולה (יו"ד, סימן קכ"א) כתבו שהרמ"א החמיר לגבי הלכות פסח אך בשאר איסורים הוא מודה לדברי השו"ע. כאמור, הדברים אינם ברורים מדברי הרמ"א, אך מצאנו לגבי הלכות שונות שיש פסח חומרות יותר מבנושאים אחרים.

[9]   לסיכום הדעות השונות ראו שו"ת יביע אומר, חלק ד', או"ח, סימן מ"א; שם, חלק ד', יו"ד, סימן ה'; שו"ת מנחת יצחק, חלק א', סימן פ"ו; שו"ת ציץ אליעזר, חלק ט' סימן כ"ו. ראו גם בספרם של הרב אלישיב קנוהל והרב שמואל אריאל, 'ואכלת ושבעת', עמוד 96.

[10]  וראו גם שו"ת מנחת יצחק, חלק ד' סימן ל"ו.

[11]  וראו גם את דברי המנחת יצחק, חלק ג' סימן ס"ז:

 ועל כן למעשה, כיון דרוב כלים של פלסתיקה אין משתמשים בהם בכלי ראשון על האור ממש, משום שמתקלקלים, אלא ע"י עירוי מכלי ראשון, (זולת בכפות וכדומה, שאפשר שמשימים אותם    לעת הצורך בתוך כלי ראשון לשעה קלה), באלו מהני ההכשר כמו תשמישן...

[12] וראו גם בשו"ת מנחת אשר, חלק ג' סימן ס"א.