דמאי

בימי יוחנן כהן גדול נבדק ונמצא שאמנם רוב עמי הארץ מקפידים על הפרשת תרומות ומעשרות כדין, אולם ישנו מיעוט גדול המקפיד על הפרשת תרומה גדולה בלבד, ולא על הפרשת המעשרות האחרים. מן התורה ניתן אמנם לסמוך על הרוב ולהתיר את פירותיהם של עמי הארצות, אולם חז"ל החמירו בעניין זה, וגזרו שהקונה פירות מעם הארץ חייב לעשרם, אפילו אם המוכר טוען שכבר עישר. פירות אלו מכונים 'דמאי'.

האחרונים התלבטו כיצד להבין את הגזירה. ניתן להבין שחכמים רק תיקנו שלא לסמוך על הרוב ולחשוש למיעוט, כך שפירות עמי הארץ נשארים במעמד של ספק טבל מן התורה. לחילופין, ייתכן שאמנם הרוב מכריע את הספק המקורי, אולם חכמים הטילו על הפירות חיוב חדש של הפרשה, כך שהפירות נחשבים טבל ודאי מדרבנן, ולא ספק טבל מן התורה.

הנפקא-מינה תהיה, למשל, במקרה שאדם עבר ואכל פירות דמאי בלא הפרשה, ואחר כך התברר שהמוכר כן הפריש מהם תרומות ומעשרות: לפי ההבנה הראשונה - התברר למפרע שהוא לא אכל איסור, בדומה למי שהתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה; ואילו לפי ההבנה השנייה - הקונה אכל איסור דרבנן, שכן חז"ל הטילו על פירות אלו חיוב הפרשה חדש מדרבנן.

נפקא-מינה מעשית יותר תהיה בשאלה האם ניתן להפריש מדמאי אחד על דמאי אחר: אם כל אחד מהם נחשב ספק טבל - אין להפריש מזה על זה, שמא אחד התעשר ואחד לא, ונמצא שמפריש מן החייב על הפטור או להפך. ברם, אם מעיקר הדין הפירות נחשבים למעושרים ורק חכמים הטילו עליהם חיוב הפרשה חדש - ניתן להפריש מדמאי על דמאי, כיוון ששניהם נחשבים טבל מדרבנן.

נפקא-מינה דומה תהיה בשאלה האם ניתן להפריש מדמאי על טבל ודאי מדרבנן (כגון על מיני פירות שאינם חייבים בתרומות ומעשרות מן התורה): הפרשה כזו אפשרית רק אם דמאי נחשב טבל מדרבנן, ולא אם הוא נחשב ספק טבל מן התורה.

למעשה, ישנם מקורות סותרים בעניין זה. מהמשנה בדמאי (פ"ה מי"א) עולה שאין להפריש מדמאי אחד על דמאי אחר, ומנגד - מהגמרא במנחות לא ע"א עולה שניתן להפריש מדמאי על טבל ודאי דרבנן. סתירה זו הביאה כמה אחרונים (קהילות יעקב, תורת זרעים ועוד) לשלב בין שתי ההבנות: תקנת דמאי מחילה על פירות עמי הארץ מעמד של טבל ודאי מדרבנן, אולם מעמד זה אינו מבוסס על חיוב הפרשה חדש, אלא על כך שאין לסמוך על הרוב, ויש לחשוש שהפירות לא התעשרו.